מתחת לפרווה

יצאה לי רכה, מתמסרת ועם טעם של הגשמת פנטזיות. 

בפגישה היום דיברנו על איך המיניות היא בעצם ערוץ לביטוי גופני עם דמויות האהבה בחיים שלנו, איך שמגע לא מדוייק/מעוות/מנצל/נעדר בילדות וקשיים שונים בקשר עם דמויות האהבה בבגרות יכולים לבוא לידי ביטוי כבעיות במיניות. 

סיפרתי על מכשירי ההליכה מברזל של אמא שלי ואיך שהיה לא נעים כשהיתה מושיבה אותי על ברכיה: ״גם כשהיא כבר כן היתה מנסה לעשות נעים זה היה כואב״.

תהום סיפרה על איך היה לה רע בבית ושהקשר עם ההורים השתפר רק כשעזבה ועברה לגור איתי בגיל 20. ״זה בעצם הציל את הקשר״.

המטפלת שיקפה: ״את בעצם אומרת שאת יכולה להיות בקשר טוב עם דמויות האהבה שלך רק על ידי זה שתתרחקי מהן. אני יודעת מה זה אהבה, למדתי מההורים שלי שאהבה זה משהו שעושה רע, ולכן אם יש פה סכנה לאהבה אני חייבת להתרחק״. 

דיברנו על המקום המלמד/אבהי שהיה לי בחייה מתחילת הקשר כתוצאה מפער הגילים והנסיון, ואיך שלפעמים אני עדיין מדבר אליה כאל ילדה ושהמעבר לאקטיבית ודומיננטית במיטה מרגיש לה לפעמים כמו מאפס למאה. 

המשכנו לדבר על הדרמות שליוו אותנו בתקופה המוקדמת יותר בקשר, על הפגיעות שלי בה ושלה בי, ותהום ציינה שאחרי אחת הפעמים בהן עזבה אותי בוער מאהבה וגעגוע והלכה לשכב עם מישהו אחר כתבתי לאחר מכן את אחד השירים הכי יפים שלי. 

המטפלת שאלה אם לדעתי יכולה בכלל להתקיים בינינו אהבה ללא דרמות הרסניות, ואני השבתי שזו שאלה טובה אבל שבעיניי בדיוק בשביל זה יש בדסם… כמו שרכבת הרים יכולה לספק את הצורך בריגוש ופחד אבל עדיין להיות בטוחה ובלתי מזיקה. 

כשהגענו הביתה חיכה בחלון ירח מלא ויפה.

גבעות הכורכר (aka האלפים של נס ציונה) הן למעשה מועדון זימה שוקק אורגיות של פרחים, חרקים וציפורים. מלכת הבית היא אירוס הארגמן היפהפיה הפתיינית בעלת השפתיים הבשרניות והלשון העגלגלה המשתרבבת.

הסתובבנו שש שעות בין זוגות של צופיות תזזיתיות שהתייחדו בין הענפים, אינספור ציפורי שיר ממינים שונים, פריחה בשלל צבעים ודבורים שמטביעות את ראשן בהתמסרות טוטאלית באיברי הרבייה של הפרח ומשתכרות מהצוף.

היה קשה שלא להידבק באנרגיית התשוקה המתפרצת. גדלתי מרחק קצר משם, אלו נופי ילדותי והרגשתי סוג מיוחד של ביטחון שאיני מרגיש במקומות אחרים. בשולי השמורה נוגסות הוילות המכוערות וסרות הטעם של אנשים שכנראה מאוד אוהבים את הטבע, כל שנה קצת יותר קרוב ועמוק אל תוך השטח.

לפני שנה וחמישה ימים תהום שברה את הרגל, והיום חזרנו לזירת הפשע להשלים את המסלול שנגדע אז באיבו ולהסיר את הנאחס מהסווטשירט של גאנז אנד רוזס שנלבש באותו הבוקר לראשונה ומאז לא נלבש שוב.

אילו היתה נפש חיה אחת שהייתי יכול לדבר איתה בעולם הזה

הייתי אומר לה

שאני רוצה לעזוב את המלון קליפורניה הזה

לתהום ידאגו כבר

הצאצא יקבל את הירושות במקומי

אני רוצה חושך ושקט

השבוע היינו בתערוכה הפופולרית להחריד של יאיוי קוסעמק במוזיאון תל אביב, ולמרות שהזמנו כרטיסים שלושה חודשים מראש ושכמות הזוהמה האנושית אמורה להיות מווסתת, עדיין חיכינו בפנים בתור 20 דק׳ בשביל להיכנס לתערוכה, ואז עוד 20-30 דק׳ לפני כל ״חדר אינסוף״, מה שהפך את החוויה מאמנותית לאנתרופולוגית. 

מדובר בישראלים, כך שכמובן שהכל נעשה בקול רם וכך זכיתי להתוודע לעולמם הפנימי של האספסוף. היה שם אבא או סבא מבוגר אחד שרב בצעקות עם הבת/נכדה שלו כי לסבתא או משהו נגמרה הסוללה והן מחכות בקומה אחרת והצעירה השמנמנה נעמדה בתנוחה מתריסה, חיכתה בסבלנות שהוא יסיים לצעוק, הסתכלה לו ישר בעיניים ואמרה: ״טוב, תירגע!״ ולקחה פיקוד בהצלחה על הסיטואציה המשברית. היא שאלה אותי אם אני יודע באיזו קומה אנחנו, הלכה וכמה דק׳ מאוחר יותר אכן חזרה עם שארית הפליטה של הגנים הלא מרשימים האלה שהתמקמו לפנינו לקול מחאת הפקאצות שמאחורינו.

אותן נשים התרעמו עוד יותר בקולניות כשלפתע עקפו את התור ארבע נשים מובלות על ידי אישה נחושה בדרכן לדלת הכניסה לחדר האינסוף. היא ניסתה להרגיע את התסיסה בקהל הממתינים ולהסביר שהיא רק רוצה להראות להן את החדר כשהדלת נפתחת ולא מכניסה אותן ושהן פנסיונריות. ״גם אנחנו פנסיונריות״ צעקו המקסימות שמאחורינו, ואני החלפתי חיוכים עם המאבטח הכרסתן ממוצא סובייטי שנראה מרוצה מהאקשן שנפל בחלקו. המצב החמיר כשהדלת נפתחה ואחת הפנסיונריות החליטה שדווקא כן בא לה להיכנס. ״רבקה!!״ קראה לה המלווה שלהן שכבר הספיקה להתרחק לעבר האטרקציה הבאה. ״רבקההה!! **רבקה** רבקה לא!!!״. 

לבסוף כשכבר הגיע תורנו לבלות 30 שניות בחדר היפה עם הכדורים הצבעוניים והמראות זכיתי לשמוע את הפרשנות האמנותית של ההיא מאחורי שנכנסה איתנו גם והסבירה לחברתה: ״בונה היא צריכה גם להבין בגיאומטריה זאתי!״. כאילו, זה בסדר שאת מטומטמת, זו לא אשמתך שנולדת ככה, אבל למה את חייבת לפרסם את זה ברבים? 

אניווי, העבודות היו באמת מיוחדות ומעניינות אבל ככה היה קשה מאוד ליהנות מהן. 

לקראת סיום הפגישה המטפלת אמרה שהמטרה שלה היום היתה להבין מה קורה ב״מוח הזוחלי״ שלי סביב המפגש המיני עם תהום. 

פתחתי וציינתי שאני מדוכא מאוד לאחרונה וחסר תקווה ומוטיבציה. (היא פירשה את זה כקריסה של ה״מרחב המעברי״)

תיארתי קצת מהסשן האחרון באילת בו שוב הושארתי בפעם המיליון לבדי במקום הכואב והמושפל, ואת הנסיון של תהום ביום שבת להפשיר את הקיפאון ששורר מאז ואיך שלא הייתי מסוגל ״להיות שם״ איתה, ובזמן שרכבה לי על הזין רק חיכיתי שתגמור וייגמר כבר, עד שלבסוף כשהתעייפה פשוט התכסיתי והתכנסתי עם עצמי בשתיקה. 

המטפלת שאלה על המקום הנשלט ואיך הוא מתיישב עם היותי גבר דומיננטי, חכם, בולט, אמיץ ונועז, ושבילדותו ואף בבגרותו היו לו שאיפות לגדולה. השבתי שאני לא כל כך רואה סתירה בין הדברים, וציטטתי את המשפט של מאזוך: ״אינני יכול להיות מאושר כשאני מביט באהובה מלמעלה למטה״. 

אבל הידיעה העמוקה שכל מגע עם תהום ייגמר במהרה באכזבה במקרה הטוב ובריסוק במקרה הפחות טוב לא מאפשרת לי יותר לזרום ולקוות לטוב, גם לא בשביל שלום בית.

כשהמטפלת שיקפה לי בחזרה את המשפט האחרון חייכתי כי הבנתי לאן היא חותרת, ואמרתי שהרעיון בבדסם שלי הוא שהפרטנרית אמנם תכאיב לי אבל לא תפגע בי. שזה יהיה שחזור של טראומות הילדות אבל עם הפי אנד וריפוי. 

מכאן עברנו לדבר על הקשר בין ההימנעות הרגשית שלי מתהום ל״חיים הכפולים״ שניהלתי כבר מגיל 5, כשידעתי שיש הרבה מאוד דברים שעלי להסתיר מאמא שלי, וקיבלתי הסבר על מבנה המוח ובפרט על המוח הזוחלי שלא יודע להבדיל, ושמזהה את אותה סכנה שיש להישמר מפניה בעזרת אותו מנגנון לא מושלם אבל אפקטיבי מספיק בשביל לשרוד. 

״בתהום יש את היכולת לשחזר את הכאב והסכנה וזה מה שמושך אותך אליה. ומצד שני יש לה גם את היכולת לרפא, אבל זה יוכל לקרות רק כשאתה תפסיק לשחזר מולה את המקום הילדי חסר האונים.״

היא אמרה שהיא מבינה שזה בטח נשמע כמו כותרת ריקה כרגע ושאני עשוי לא להבין איך בדיוק לעשות את זה. ״עד כאן זה היה אבחון, מהשבוע הבא נחזור לשבת שלושתנו וללמוד איך לבצע את זה.״ 

״נשמע כיף״ אמרתי, והיא צחקה. 

בשישי בערב בעודנו רובצות בסלון ומתאוששות מהטיול תהום אמרה לפתע: 

״כשאני אמות אתה לא צריך לעשות לי מצבה. תשרוף את הגופה שלי ותפזר את האפר בים. עדיף באילת מאשר בים התיכון כי יותר יפה שם. או אולי במדבר…״

המילים שלה העציבו אותי מאוד וישר עלו לי סרטים ויזואלים בהם אני ממלא את משאלתה ביגון אינסופי ואיך בשנים לאחר מכן אני צולל בים סוף או מטייל במכתש בתקווה להרגיש קצת יותר קרוב אליה ולנחם במעט את הגעגועים השורפים ואת מיליוני הרגעים שנחקקו בלבי וגורמים לכאב קשה מנשוא. 

לבסוף אמרתי לה בבכי שלא יכולתי לעצור: ״המצבה זה לא בשבילך, כי את כבר תהי מתה. זה כדי שהאנשים שאוהבים אותך בכל לבם יוכלו להתכנס איפשהו ולהתאבל ביחד על התחת המטומטם שלך״. 

אתמול הלכתי לעשות בדיקת אקו לב במאמץ כמדי שנה (עברו 7 שנים מניתוח המעקפים). לאחר שסיימתי את הבדיקה והקרדיולוגית אמרה שהכל בסדר כתבתי לה מהאייפוד בעודי מחכה לניירות: 

״ממי מאשפזים אותי פה לצנתור״. 

שתרגיש מה זה. 

השכמנו לקיים מצוות ״דרום אדום״ בטרם יגיעו כל המשפחות המקסימות עם הילדים הנעימים שלהן.

מבאר מרווה המשכנו לשמורת פורה, תל נג׳ילה והשדות המוריקים שמעבר לו, במה שהתגלה כיום לא מאוד מוצלח מבחינת מזג האוויר. היה קר, רוח דרומית חזקה הביאה איתה אובך משמעותי, אבל בכל זאת השלמנו 12 ק״מ בין הגבעות העגלגלות ובערוץ החמוד של נחל סד (ע״ש המרקיז דה סד וגם ע״ש סד הלילה הגיבור שלי).