מתחת לפרווה

הפגישה השבועית הוקדמה להיום בצהריים בגלל החגים של היהודים.

התחלתי: ״היו כמה עניינים, התרגיל האחרון שביצענו ביום שישי האיר אי אילו אישיוז, זרם פחות בקלילות מהנסיונות הקודמים וגם היו כמה מקרים של שבירת אמון, שהאחרון בהם שקרה אתמול ממש מילא אותי בזעם והוציא לי את החשק מלבצע את התכניות לבילויים משותפים שהיו לנו״. 

המטפלת שתקה במבט חתום. 

״את רוצה שאני ארחיב?….״

המטפלת שתקה עוד ואז פרצה בצחוק: ״עשית תקציר של כל הזמן הזה, בוא תן לי קצת יותר רגש, מחשבה, מעשה, התנהגות…״.

היא פנתה לתהום ושאלה: ״מה אני רואה עלייך?״.

״קצת בכיתי״.

״קצת הרבה אני רואה״.

״אני חושבת שאפילו הדברים התחילו עוד ברביעי בערב. חזרנו מכאן, ודן הלך ועבד, ואז היה לנו מפגש מיני בו שחררתי את דן מחגורת הצניעות ואפשרתי לו לגמור. זה היה קצת כואב מדי עבורו, השתמשתי במחשמל כזה…״

המטפלת נראתה מזועזעת: ״באמת?!? שתהיו לי בריאים אתם והצעצועים שלכם. אלוהים! זה בטוח?״.

הסברנו לה שזה מכשיר רפואי בטוח לשימוש, ושאיכשהו יצא שזה ממש כאב בזמן הגמירה (אולי כי אחת האלקטרודות ישבה ממש על הביצה), והוספתי שהאורגזמה ההרוסה אמנם קצת ביאסה אבל שלא זאת הבעיה. 

״אולי לך לא אבל תהום הכאיבה לך מדי וזה הפחד שלה״.

תהום דייקה: ״זה אפילו לא בדיוק הפחד, אלא מה קורה אחר כך. סבבה שהכאבתי אבל אני רוצה להמשיך ולעשות דברים אחרים, שלמחרת תהיה אווירה והתכווננות למפגש מיני״. 

״שלא הרסת שום דבר את מתכוונת״

״בדיוק. למחרת היתה אווירה נעימה והיה בסדר גמור, בשישי היה יום עמוס ואז באתי הביתה ועשינו את התרגיל. בניתי פלייליסט, שלחתי הזמנה מעוצבת ומושקעת שעשיתי בעצמי, עשיתי בדיוק לפי ההנחיות, אבל הרגשתי בסוף שדן במקום טיפה אחר. היה לי חשוב לעשות את התרגיל בשישי, מעין התרגעות ונינוחות, וקבענו לנו תכניות למסיבה מינית בשבת. בשבת התעוררתי בשלוש ולא הצלחתי להירדם, אז הלכתי לסלון ואז דן בא וחיבק אותי ודיברנו קצת וחזרתי לישון, ואז בבוקר הוא הלך לחדר כושר ואז אני הלכתי לחדר כושר, כשחזרתי דן ניקה את הבית מאוד יפה. 

קורה לפעמים שאני רואה אותו עסוק במשהו ואז אני באה לעזור אבל בעצם מפריעה. וכך זה קרה בעניין של הנקיון, ודן אמר שאני ממש מפריעה ושהוא מעדיף לנקות את הבית כשאני לא נמצאת, וזה הזכיר לי שגם אני מעדיפה לנקות את הבית כשהוא לא נמצא, רק שזה פחות קורה. כשהוא העיר לי אז משהו עוד יותר התקדר בתוכי. ואז דן רצה לאכול ולא היתה תוספת כי יום קודם די גמרתי את כל הקינואה שנשארה והוא אמר לי שזה מאוד לא חברי מה שקרה כאן. בגדול דן דאג לכל האוכל בסוף השבוע והיה מאוד טעים וכיפי וגם אמרתי וציינתי את זה״.

המטפלת מלמלה באי נחת: ״כל הזמן אנחנו נתקעים סביב האוכל וזה עדיין תפקיד משולב״. 

תהום המשיכה: ״ואז הלכנו להתארגן וכן היתה תחושה שהולך להיות משהו ואני התאפרתי והסתדרתי ואז דן אמר שהוא הולך לנוח ומשם כל היום כבר התגלגל כזה ולא היה שומדבר״. 

המטפלת הרימה את קולה: ״שאלת?!״

״שאלתי אותו איך אתה מרגיש, אז הוא אמר ׳לא משהו׳ ולא פירט, ואולי גם אני לא יותר מדי שאלתי עוד וזהו״. 

״אז על מה בכית? את גם עכשיו נורא נורא עצובה. אני מסתכלת עליך ואת נראית כמו ילדה נזופה שעומדת בפינה. בכית שזה מתרסק כל פעם לאלף חתיכות קטנות?״

״כן.. שכאילו גם אם עשיתי משהו רע או משהו לא בסדר, אז אוקיי, כאילו, למה אי אפשר להתקדם?״

״אני מקשיבה לך, יש משהו שהולך אצלך מיום רביעי, את לא לגמרי סגורה על מה, משהו בשישי התפקשש שם, את לא יודעת לגמרי מה, אני לא שומעת אותך מבינה מה היה שם. דן, בוא תגיד לנו מה קרה״. 

״הה, קודם כל אצלי בראש זה מסודר מאוד שונה ממה שתהום תיארה פה. אממ, תוהה מאיפה להתחיל.

מאז שחזרנו מסיני השבועיים האחרונים היו מאוד קשים בשבילי, כי חוץ מכל העבודה, לחזור לחדר כושר שעתיים ביום, ולחזור לאימוני גיטרה שעתיים ביום, ולהשלים את כל החומר שהחסרתי כי השיעורים ממשיכים להגיע, ועבודה עם לקוחות ולקבל פרוייקטים חדשים, ולערוך את הסרט של הצלילה באורך חצי שעה וליצור חצי שעה של מוזיקה לסרט שיצא מאוד יפה אבל זה מאמץ, ולהתמודד עם סחרחורות שהיו לי וגם לה, אז בנוסף תהום ביקשה שאנקה את הבית וגם את זה הייתי צריך לדחוף לתוך הלו״ז המאוד עמוס של ארבע בבוקר עד עשר בערב כל יום. זה לקח 12-14 שעות לאורך הימים אבל באמת ניקיתי את הבית״. 

המטפלת קטעה אותי: ״מה זה תהום ביקשה שאנקה את הבית?״

״איזו מילה היתה לא מובנת?״

״זה משהו שקורה תמיד? בדרך כלל זה משימה של תהום והפעם היא ביקשה ממך?״

״לא, בדרך כלל הבית לא מנוקה. אם הוא מנוקה זה לרוב כי אני מנקה אותו. פעם תהום כן היתה מנקה יותר בקביעות אבל זה כבר לא קורה הרבה זמן. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה ניקיתי, בטח בחורף או משהו. מתחזקים כזה כל הזמן אבל נקיון ממש יסודי של החלונות, הרצפה והמשטחים…״

המטפלת קטעה אותי שוב: ״למה זה לא משהו משותף?״

״כי זה פשוט לא. כמו הרבה דברים שזה רק אני, אז גם זה. אמרתי לה שלפחות בואי נעשה מזה קטע מיני, לפחות תדרשי את זה כמו שולטת שדורשת מהעבד שלה, והיה קצת מהאלמנט הזה אבל גם לא ממש״. 

״אה אז זה החלק שהיא ביקשה? נקיון הבית הוא לא חלק ממטלות הבית?״

תהום התערבה: ״אני הייתי פעם מנקה את הבית אבל אז דן נזף בי פעם אחת שאני עושה המון רעש וטורקת דלתות, אז אמרתי שאעשה את זה מתי שזה לא יפריע לו אבל הבעיה שאני לא יכולה למצוא כל כך את הזמנים האלה ממש״. 

״פונקציות החזקה בסיסית של המרחב זה נקיון ואוכל ואני תוהה אם אתם משמיטים גם את זה, לא כי איכפת לי מנקיון הבית שלכם, אלא כי אתם שומטים איזשהו חלק מאוד בסיסי שמחזיק אתכם״. 

תיארנו שבתחום הכנת האוכל אנחנו מתחלקות בהצלחה לרוב וגם בכביסה, וביקשתי לחזור לכרונולוגיה של הדברים. 

״בעיניי מה שהיה בתרגיל, ומה שהיה עם הגמירה ההרוסה ברביעי- זה לא שייך לאותו… אני לא שם את זה באותה מגירה. זה שהאורגזמה נהרסה והטנס כאב יותר ממה שציפינו, אף אחת מאיתנו לא יכלה לדעת שזה מה שיקרה, וזה אמנם היה מבאס אבל זה לא חטא, זו לא בעיה. יכול להיות שזה הוסיף קצת למצברוח אבל זה לא העניין. אני לא מאשים אותה על זה. מה שכן היה קצת מבאס בהקשר הזה זה שבדרך מכאן הביתה ברביעי בערב היא אמרה לפתע שאולי לא תשחרר אותי בערב לאחר יומיים כפי שהבטיחה ואולי זה יקרה מחר, ואז היתה אי בהירות סביב זה ובסוף היא החליטה שכן… אבל גם *זה* לא הבעיה. 

היו כל מיני דברים, ואני כל פעם אמרתי, נו, לא נורא, כמו שאת אומרת- כדי שזה לא יתרסק אני משתדל להחזיק את זה. 

ביום רביעי בבוקר היינו צריכות להירשם לטיול. אני הורדתי את הטופס, אני מילאתי את הטופס, אני ייצאתי לה אותו בשני פורמטים שונים למקרה שתהיה לה בעיה עם אחד מהם. שלחתי לה את זה, אני הייתי אמור לשלם את המקדמה המלחיצה, כל מה שנדרש ממנה היה למלא את המס׳ דרכון שלה ועוד איזו רובריקה אחת ולשלוח. כשנפגשנו פה בחוץ לפני הפגישה שאלתי אותה אם היא עשתה את זה והיא אמרה: ׳אה…לא.. היה לי יום עמוס ולא הצלחתי בבוקר מהטלפון׳. ואני רק שומע כל הזמן כמה משעמם לה בעבודה ושהיא לא עושה שומדבר כל היום אז כנראה בדיוק נפלנו על יום מאוד עמוס. וזה לא שהיא באה ואמרה לי שלא עשתה את זה. פשוט שכחה מזה. היתה גם סכנה שהמקומות שלנו יתפסו״.

״אני מסתכלת על הבעות הפנים שלך וזה מכעיס אותך בצורה…  זה בדיוק הרגע שאסור לך לפספס כי אז אתה הופך להיות הילד ההוא שפספסו אותו. זה הרגע שאתה חייב לעצור ולהגיד: תקשיבי, זה ממש ממש רע ההתנהלות הזו, מה העניינים איתך?!?״

״אמרתי את זה, לא הבלגתי, אבל המשכתי הלאה. לא הפכתי את זה לריב עולמות ולא נתתי לזה להרוס את האווירה. הייתי גם נעול בחגורת צניעות ואקסטרה סלחן לצורך העניין. כל דבר כזה הוא נורא קטן. היה אחרי זה עניין עם חלב, שזה חד משמעית התפקיד של תהום לדאוג למצרכים. באתי להכין לי חליטה בשביל להתיישב לעבוד ולא היה חלב. היא היתה בבית וגם אמרה שהיא צריכה ללכת לסופר אבל עברו שעתיים שהיא עשתה בהם דברים אחרים, ולא היה חלב. בסדר. לא נורא. אחר כך היא הלכה והביאה חלב. 

ואז הדבר השלישי שהיה זה עם הקינואה. חוץ מלנקות את הבית שהיה לי מאוד קשה אבל עשיתי את זה יסודי ויפה, אז גם בישלתי לסופ״ש ולחג שתי מנות עיקריות גדולות וטעימות, והיה קינואה. בשבת בבוקר סיימתי שעתיים של ג׳ים, אימון גיטרה, 3 שעות של ספונג׳ה, הכל בלחץ זמן כדי להספיק להיות מוכן ב12 בצהריים למסיבה שקבענו. אני בא להתיישב לאכול ומגלה שאין לי תוספת, כי תהום כמעט גמרה את הקינואה ערב קודם, ועוד העבירה את הכף וחצי שנשאר לקופסה קטנה. היא יודעת באילו שעות קבועות אני אוכל, היא יודעת שאין לנו תוספות אחרות, אני לא יכול למצוא שום הצדקה למה… היה לה את כל הערב ואת כל הבוקר להכין קינואה. היה גם את הקטע שהיא נתקעה לי באמצע כשניקיתי אבל אני מתייחס לזה בהומור כי אני נורא רגיל לזה כבר. אני עושה משהו במטבח ובום היא תעמד לי בדיוק באמצע, כמו חתולה. אבל גם זה לא מה שהיה הבעיה. 

אז זה הכעס. 

לגבי התרגיל- באמת, זו קטגוריה אחרת. אני לא כועס שם. זה תהליך למידה וגילוי, ובשביל זה התרגיל, להאיר כל מיני פינות ובעיות. כל מה שקורה בתרגיל זה לימודי, זה בסדר, אין לי שם מה לכעוס. היה איזה עניין עם הקביעה שלו, שאמרנו שנעשה את זה ביום שישי. תהום לא ידעה להגיד באיזו שעה כי היא רצתה להיפגש עם איזו חברה שמסתובבת בעולם והיא היתה צריכה לשמוע מהחברה באיזו שעה היא מגיעה ולקבוע לפי זה. ביום חמישי אחה״צ שאלתי אם כבר יש תשובה כדי שאוכל לתכנן את היום עם הנקיונות והכל. בסוף קבענו ל18:00. היא היתה אמורה להיפגש עם החברה בין 12 ל16 אבל אז החברה איחרה משמעותית והצעתי שנדחה את התרגיל ל20. בסוף זו היתה פגישה קצרה והזזנו חזרה ל18 אבל זה יצר אי שקט סביב התרגיל. 

לתרגיל עצמו הגעתי עייף ומאוד רגיש, והרגשתי שתהום היתה נורא ׳עסוקה׳, קפצה מנשיקות לליטופים לעיסוי, בשלב כלשהו ביקשתי חלש יותר למרות שקשה לי, אני לא אחד שיחזיר אוכל במסעדה, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שזה התרגיל, אז ביקשתי חלש יותר והיא עשתה את אותה הפעולה חלש יותר אבל מיד עברה למשהו אחר שהיה קצת חזק מדי… היא היתה נורא עסוקה, כפי שניסיתי להימנע מלהיות בפעם שהייתי בתפקיד הנותן. זה לא היה מרגיע וזה לא היה כל כך נעים למרות שאני בטוח שהכוונה שלה היתה טובה והיא שלחה הזמנה חמודה והביאה מתנה חמודה. גם הפלייליסט- זה היה להקה שאנחנו אוהבות אבל דווקא מתוך אלבום שאין לנו, הפחות מוצלח שלהם. אני לא כועס על זה בכלל, אני בטוח שהכוונה היתה טובה, אבל זה האיר קצת עניינים שלא היו נוכחים בפעם הראשונה שעשינו את התרגיל״. 

תהום התייפחה: ״מה שאני מרגישה ומה שהוא מתאר זה שני דברים אחרים לגמרי״.

״יש המון חוסר דיוק בחוויה של דן. המון המון לא מדוייק לו. גם במגע, גם בגרימת כאב״.

״אני בכלל חושבת שיש איזה עניין עם המגע, שמאז שחזרנו אני לא חושבת שהיה הרבה מגע אקראי בינינו, הליטופים… זה לא משהו שהוא טבעי לי כל כך. אני מאוד אוהבת לעשות את זה אבל אני לא מרגישה שזה טבוע בי, חרוט בי, הדבר הזה״. 

״את צריכה להזכיר לעצמך. את מזכירה לעצמך?״

״לא תמיד״.

״אני מסתכלת על זה שאת בוכה, את לא מבינה, את נראית ילדה נזופה, עצובה, שיושבת בפינה ולא מבינה מה קורה לה. יש לה הרבה כוונות טובות, הרבה רצון טוב ואהבה בלב, והיא לא מבינה איך זה מגיע למצב שהיא כל כך לא טובה, מאכזבת, לא מדוייקת… ודן זועם. 

אני רק רוצה להסב לתשומת לבכם מה סיפרתם. הכל התפוצץ והפך להיות מרוסק בעקבות פונקציות מאוד מסוימות. את מנסה לקשר את זה למשהו שקשור למין, למגע, אבל זה התוצר. למה קשור כל מה שדן סיפר שהוא לא יכול לשאת?״

״אני חושבת שמה שבולט לי זה העניין של הניהול שלי של הדברים״. 

״ברגע שאני צריך לפקח על זה, לראות שזה נעשה, שאני לא יכול לסמוך עליך, *זה* העניין. שזה שם אותי בתפקיד הזה שהמטפלת מכנה ׳ההורה׳. *זה* מה שמכעיס אותי. זה המקום שאני לא רוצה בכלל להיות בו״.

המטפלת שיקפה בטון אמפתי ורגיש: ״איזה זעם. זה סוג של זעם רצחני. את שמה לב על מה זה מתרסק לו ומעורר זעם רצחני? אחריות. את קראת לזה לנהל את זה. להיות אחראית על כך שזה יקרה. דן אומר ׳את יודעת מה אני אוכל. אני לא אקח סתם פיתה מהמקרר בלי כלום וזה אוכל מבחינתי. את יודעת כמה אני עובד קשה על התזונה הספציפית שלי. השארת שם כף וחצי, שמת לב שאין. מה עשית עם המידע הזה? הוא נפל לך. לא התעכבת עליו. הפלת אותו. מה יש במקום הזה שמעורר זעם רצחני? את הופכת אותו להיות האחראי הבלעדי על עצמו. אם אין אני לי מי לי. ואם אני רוצה לסמוך אז אין לי על מי. 

את מוכיחה לי פעם אחר פעם שאני זה שמחזיק את הכל ולא תדאגי לאוכל שלי. תשכחי ללכת לקנות תמ״ל, או תשכחי לשאוב ולהשאיר במקפיא. זה פשוט לא יהיה בזכרון שלך זה שאני צריך לאכול. ואני לא יכול לאכול כל דבר. זה משאיר אותי זועם. את לא האמא שעשתה את זה במקור, אבל את משחזרת את זה בצורה יומיומית כשזה קורה. בשביל לדעת מה הנקודות הרגישות של בן הזוג שלנו אנחנו צריכים להבין את המוח הזוחלי שלו.

יש גם פצע שהוא זוגי בנקודה הזו. כשדן התחתן איתך לא יכולת להציע לו את הפונקציה ההורית הזו בראש שקט. לדאוג למסגרת הבסיסית, שהבית יהיה נקי״.

״לא התחתנתי איתה כי חשבתי שהיא תהיה עקרת בית למופת. אם הייתי מחפש מישי שתעשה את זה לא הייתי לוקח את תהום. זאת לא היתה הselling point״. 

״לפונקציות האלה יש משמעות במיוחד, ואני אגיד את זה שוב, במיוחד כששם יש גם את הפצע. בבית שלך שגדלת בו את דאגת לאוכל. אז מה עם המקום הזה בתוכך? את אומרת ׳לא מעניין אותי, יסתדרו׳?״

״זו תגובה של אמא שלי… ׳טוב הם ימצאו מה לאכול׳. אבל אני כן עשיתי לעצמי איזשהו תהליך לאורך השנים. אני זוכרת שבערך בגיל 35 אמרתי לעצמי: ׳וואו זה כל כך קשה לתכנן את זה!׳. בגיל 13 הייתי פשוט פותחת את המקרר, רואה שאין מה לאכול ומכינה משהו, או מנשנשת שטויות. לא היתה אחריות לאף אחד על האוכל״. 

״אני מבינה שאחד הדברים שדן תורם לך זה את יכולת ההחזקה ההורית שלו. הוא נאלץ להחזיק את עצמו מגיל אפס. אחר כך הוא החזיק את הבן שלו ודאג לו. אני חושבת שמעבר לזה שאת אוהבת את דן ואתם אטרקטיבים אחד עבור השני, נפשית- את יודעת שאפשר לסמוך על דן שלא יפיל אתכם. הוא יפרנס, הוא ינקה, הוא יכין. זה עשה לך רוגע והמון בטחון. כרגע דן פשוט מתפוצץ שאת לא שותפה מלאה. הוא אומר ׳אני כבר לא רוצה ולא יכול להחזיק את זה לבד. מיציתי את תפקיד ההורות. רוצה להיות לא שולט או אפילו פשוט נשלט. רוצה שמישהו שם יחזיק, ידאג ואני אוכל להניח ראש ולחוות משהו שלא יכולתי לחוות כתינוק, כילד׳. 

זה בערך הפצע של דן, שאם את רוצה לדעת מאיפה הכל מתפוצץ אצל דן, מה מתרסק שם זה בדרך כלל במקום שהוא מחזיק, שהכל עליו. ואז הוא גם לא רוצה להיכנס למרחב מיני כי הוא לא רוצה להחזיק גם אותו. לפני שהוא הסכים להיכנס לחיים משותפים ואינטימיות ארוכת טווח הוא ניהל את הכל לבד. הוא לא באמת נזקק לאף אחד. בשניה שהוא התחתן איתך הוא הסכים לעשות משהו שרק איתך הוא הסכים לעשות. אני חייבת שתביני מה המקום שאת נכנסת אליו. את נכנסת למקום מאוד קשה. הוא נתן לך הרשאה לתקן את פצעי הילדות. מכולם רק את היית המקום המאוד שווה ולכן הוא נתן לך את ההרשאה. אבל ההרשאה הזו באה עם חובות, לא רק עם נפש מאוד אוהבת. את זו שתתקני לו את פצעי הינקות. לא תשכחי לתת לו אוכל, ולא תשכחי לתת לו את זה בזמן, כי תינוק שלא אוכל בזמן זועם״. 

המטפלת שאלה אם יש אפשרות שתהיה מנקה שתגיע פעם בשבוע. השבנו לאחר דיון קצר שאנחנו די נהנות לנקות בעצמנו ומעדיפות למצוא דרך להסדיר את זה בינינו. 

״כשילדה חוזרת מבית ספר ואין מה לאכול זה טראומה. אני מבינה למה זה נופל לך. טראומה זה דבר, או שהוא מקפיץ אותנו שאנחנו יכולים להרוג מישהו, או שזה נופל פשוט, נופל לתהום. אנחנו עוצרים בזה שאתם מנסים להסדיר את עניין הנקיון ושאת תזכרי שדברים בהם דן זועם זה דברים שאת לא אחראית. זה נופל לך, ושם זה הפצע שלו. תגיד, אתה נפלת פעם מידיים של הורה?״

״אממ, לא ידוע לי… ההה חח, בעצם כן ידוע לי על פעם אחת שנפלתי בהולנד לתוך התעלה הקפואה בגיל שנתיים או שלוש ואבא שלי משה אותי החוצה מהשיער. אבל לא נראה לי שנפלתי מידיים אלא שרצתי ונפלתי. אני לא זוכר את זה, אין לי זכרון של זה״. 

״הזכרון שלך הוא לא קוגניטיבי, הוא הזעם הרצחני הזה, זה הזכרון. הוא עדות חיה״. 

הפעם תהום לא היססה להגיש את הסרב: 

״עשינו את התרגיל של הSensate Focus וזה היה מאוד מאוד נחמד. גם לתת וגם לקבל. לתכנן את זה, להקדיש לזה את הזמן, להכין את הפלייליסט, לסדר את החדר, שאהיה שם במאה אחוז ואתן את עצמי, לפנק את דן. זה נתן לי תחושה ממלאה, רצון להמשכיות, לתכנן את הפעם הבאה. ביום שבת אני הייתי המעניקה וביום ראשון דן העניק לי את תשומת הלב וזה היה מאוד כיף, הוא עשה לי מסאז׳ בראש ובגוף, נשיקות ונשיכות וזה היה נורא נעים וטוב. הוא קנה לי גומיות חמודות לשיער. ואני חושבת שזה הוליד את הסיטואציות המיניות שהיו אחר כך. הרגשתי שאני מתקרבת מאוד לדן והוא אלי, וזה נתן יכולת להתקדם למרחב מיני״. 

המטפלת שמחה לשמוע שעשינו שיעורי בית, ואמרה שהתרגיל אולי בא יותר בטבעיות לאנשים שמורגלים בקונספט של סשן בדסמי מאשר לונילים. הקדשת פרק זמן שבו החוקים משתנים והגבולות ברורים: ״דיברנו על זה שאת באופן כללי בחיי היומיום לא מחליטה בקלות. ניסינו להביא אותך להיות יותר קובעת, שולטת ודומיננטית לא רק במיטה. אתה בינך לבינך ופה אצלנו במרחב מבקש להתאזן, אתה לא אוהב להיות המוביל הבלעדי״. 

״דיברנו על זה אתמול בהקשר בדסמי. ביום שני תהום נעלה אותי בחגורת צניעות, לדעתי בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את הטיפול. אתמול בערב היא רצתה שאלקק לה את התחת ואגמיר אותה ואז באיזשהו שלב שאלה ׳לא איכפת לך שלא תגמור בעצמך?׳ והרגשתי שהיא פתאום מרגישה רע עם זה. כאילו היא מרגישה אשמה או מרחמת עליי. זה לא שימח אותי, זה לא מה שאני רוצה בכלל״. 

״בסשן המיני אתה רוצה שהיא תהיה בתפקיד שלה, אחרת אתה שוב צריך להחליט על עצמך וההתמסרות לא מתאפשרת״.

״ראיתי אותו עצוב כזה, ואני אמנם נורא מאושרת ממה שקרה אבל זה ערער אותי טיפה״. 

״האמת שבכלל לא הייתי עצוב, אולי קצת עייף אבל לא היה שומדבר מיוחד. וחוצמזה אני גם יכול להיות עצוב מזה שאני לא גומר והייתי רוצה שהיא תכיל את זה, לא שהיא תתערער מזה״.

״כן, אתה מאוד רוצה שהיא תכיל המון דברים שלך אבל היא צריכה להבין את זה, לה לא ברור שעצב זה משהו שחיים איתו בשלום״.

תהום הסבירה: ״אני כן מתייחסת למין, וגם דן, כמשהו שעושה מאוד טוב, כיף ונעים, כמשהו שמשמח. אני רוצה לדעת שאני עושה משהו שהוא נהנה ממנו גם״.

המטפלת שאלה: ״מישהו שהוא נשלט הוא שמח שמכאיבים לו? את רוצה שהוא יחייך כשכואב לו?״

״זה לא בהכרח יכול לקרות, אבל שהוא ידע שאני מכאיבה לו כי אני נהנית מזה וגם הוא נהנה מזה וההנאה של שנינו מתקיימת״. 

המטפלת המשיכה לחקור: ״זאת לא ידיעה שיש לך? זה לא תפקיד של נשלט? אני רוצה את זה, אני שמח מזה, כזה אני מבקש, אבל הבעות הפנים שלי מותאמות לחוויה הגופנית. אם מכאיבים לי כרגע אז יש לי הבעות של סבל גופני אבל זה לא אומר שאני לא רוצה את זה. זה לא ברור לך?״.

״כן, כי כשאני רואה אותו עצוב אז אני תוהה אם הוא באמת מאושר כרגע ממה שקורה או שהוא עצוב״.

״את לוקחת את זה לחיים הרגילים. דן מאוכזב ממני עכשיו, עשיתי משהו שלא טוב לו. אתה מזהה את זה שזה מפעיל אותה אפילו במרחב הבדסמי?״

״הבנתי שיש שם משהו כזה, אבל לשיטתי לא היה שומדבר בהתנהגות שלי שהיה אמור לעורר את זה. גם לא בחוויה שלי, רציתי לרדת לה ולהגמיר אותה, ערב קודם היא לא בדיוק גמרה, אנחנו עדיין מחפשות את האורגזמה שלה, לא הייתי רוצה שהיא לא תשתמש בי כי זה לא יהיה הדדי, הכל היה על דעתי וברצוני. יכול להיות שבגלל שבאתי לתת ולא ציפיתי לקבל שומדבר לעצמי מבחינת עונג ישיר, אז הייתי קצת פחות מחורמן אבל לא תפקדתי בצורה טכנית או חשבתי על דברים אחרים תוך כדי, לא הייתי מבודד רגשית. קשה לדעת מי מגיב למי כי אנחנו משתקפות זו בזו, יכול להיות שבאיזשהו שלב הרגשתי את הרפיון הזה ממנה והיה חסר לי את הדמות שלה שם… אבל גם, לא באיזו צורה קיצונית וגם התגברנו על זה, דיברנו על זה ואחר כך היא גמרה והכל היה בסדר״.

״אני חושבת שאתה מצליח להפריד בין מרחב מיני למרחב כללי, ואצל תהום זה מבלבל. דן אומר שבחיי היומיום הוא רוצה שותפות מלאה, לחלוק באחריות בהדדיות ובסימטריה פחות או יותר. על מנת להתמלא באנרגיה מינית אני רוצה לידי דמות שוות ערך. זה מחרמן אותי ועושה לי טוב ומשחרר אותי להיות אני, פחות דרוך ומוחזק אם אני יודע שבת הזוג שלי לא מפחדת ממני, לא רק looking up to me ומחכה למוצא פי, היא לא הופכת להיות חסרת ערך מולי. 

את יכולה להחזיק בחיי היומיום כזה משהו? כי לדעתי יש כאן משהו שהוא עבודה שלך עם עצמך. המון פעמים חווית את עצמך... הגיוני גם כשאת היית בת 20 והוא היה בן… שכחתי כמה, 36? (׳שלושים!! הלו!! יש בינינו תשע שנים וחצי וההפרש לא משתנה עם הזמן׳ נזפתי בבדיחות דעת לקול צחוקן המתגלגל של תהום והמטפלת)… אבל לא זה מה שמחרמן אותך, זה לא כאילו מצאת אבא״. 

״ממש לא. אני חושבת שמחרמן אותי שאני יודעת שבמקום מסויים אני קצת קטנה יותר ממנו ובכל זאת מכפכפת אותו ומורידה אותו. וזה מישהו שאני מאוד מעריכה״. 

הוספתי: ״נראה לי שזה בכלל לא כיף להשפיל מישהו שלא מעריכים. אם הוא במילא נחות אז מה הכיף בלהשפיל אותו? כל העניין זה לקחת מישהו גבוה ושאת זו שמורידה אותו״.

המטפלת אמרה שהמשפט הזה משקף יחס בריא לבדסם, וסיפרה שעבדה בכלא וראתה שם אנשים שמפעילים כוח על ילד או על מישהי שתלוייה וחסרת אונים, וההנאה שם היא לא מהתחום הבריא. 

״אני מקשיבה לך ולדעתי מה שקרה לכם אתמול, מתערבבת לך אינטימיות. אני מתנצלת שאני קצת מסבכת לך את המיניות. (תהום צחקה ועקצה ״כבר סיבכת״). דן תמיד היה דמות האהבה שלך אבל היית מפעילה המון מנגנונים לניתוק האינטימיות. כל הגברים, מערכות יחסים קצרות ולא משמעותיות בכלל, הם היו פרשים שהזזת על לוח השחמט, לא היית זקוקה להם באמת אבל הם התערבבו לך במקום של יצירת המרחב האחד והיחיד הזה. עכשיו מה שקורה לך זה שבינתיים את עוד לא יודעת לעשות שם סדר, כי האינטימיות התערבבה לך עם מין״. 

״עכשיו כשאת אומרת את זה אני מאוד מבינה, כי זה באמת היה משהו מאוד אינטימי באותו רגע, ואני הרגשתי משהו מסויים ודן הרגיש משהו אחר ולא הבנתי מה קורה כאן כל כך״.

״יכול להיות שהרגשת חמלה פתאום לבנאדם שאת מאוד מאוד אוהבת שהוא לא שותף איתך עכשיו לאורגזמה הזו, לכיף הזה. הוא כרגע בתפקיד שהרצונות שלו לא נחשבים. כשאנחנו עם מישהו שאיכפת לנו ממנו אנחנו רוצים שגם לו יהיה טוב. וזה לוקח זמן להבין ש*זה* טוב לדן״. 

״נכון זה גם בדיוק מה שהוא אמר אתמול. ואני אמרתי שתמיד יש קונפליקט מסויים, כי האדם שאני מאוד אוהבת, אני מצד אחד אוהבת לגרום לו סבל״. 

״אני לא יודעת אם את אוהבת לגרום לו סבל, זה מה שאני באה להגיד. עד עכשיו גרמת סבל בלי אינטימיות. אני לא יודעת להגיד, אני פשוט שמה לב שמתערבב לך. המרחב המיני והמרחב האינטימי לא היו ביחד. אני עירבבתי לך אותם (המטפלת חבטה את כפות ידיה זו בזו). בגלל שסגרתי את כל הקצוות, ובגלל שאנחנו כל כך הרבה זמן נמצאים באיזה מערבולת של רגשות, מרחב אינטימי ומרחב מיני התערבבו לך. 

אצל דן זה יותר מופרד. המרחב האינטימי של דן עבר איזשהו תהליך. דן היה בכל מיני טיפולים בחיים שלו, ויש שם איזו דיפרנציאציה שקרתה. דן עבד על הבדסם שלו, על השורשים וההבנה של הבדסם שלו. אני לא חושבת שאת עבדת על זה מתישהו״. 

״בשבילי גם אין סתירה, אם תהום נועלת אותי אז בעצם יש עלי כל הזמן משהו שמזכיר לי שתהום רוצה אותי, שהיא רוצה לשלוט בי, שהיא רוצה להשתמש בי ושהקשר בינינו יהיה טוב יותר, ושהיא רוצה שאני לא אוכל לאונן ולפרוק את החרמנות שלי בנפרד ממנה…״ 

המטפלת קטעה אותי: ״אבל מה זה אומר? מה המשמעות הנפשית של זה?״

״שהיא אוהבת אותי ומעוניינת ביחסים טובים איתי״. 

״את שומעת את הקישור? זה קישור בדסמי בלבד. זה פשוט בנפש של דן, אני מבינה את זה, אני לא יודעת אם זה אצלך ככה. אני מתחילה קצת לתהות לגבי השורשים של הבדסם שלך. בנפש של דן יש בדסם מאוד, אממ, קלאסי, לא יודעת איך להגיד. רק מי שאוהבת אותי רוצה להשפיל אותי. זה שהיא קשובה לצרכים שלי זה אומר שהיא לא תתן לי לגמור. זה שהיא רוצה שיהיה לי טוב אז היא תכאיב לי. זה הרי קישורים לא רגילים. זה קישורים של עולם נפשי בדסמי. אני מתחילה לחשוב שאצלך זה משהו אחר קצת, זה לא אותם קישורים בדסמים כמו אצל דן. כי את אומרת ׳טוב לי, אני רוצה שגם לו יהיה טוב׳. את כאילו לא קושרת בין זה שטוב לו כשטוב רק לך ואת משתמשת בו״. 

״אני מבינה את זה, אני לא חושבת שזה לגמרי כאילו… זה מתחיל לאט לאט להשריש אצלי העניין הזה. שאני מסתכלת על עצמי ורואה שטוב לי באמת ואני יודעת שקורה משהו סביבנו, נגיד שנעלתי אותו, וזה עושה לו טוב״. 

״למה את נועלת אותו?״

״כי זה מגניב, זה מחרמן, זה משהו שנותן לי לשלוט בו גם כשאני לא לידו, והוא חרמן בוער ומת לעשות משהו איתי ואני עוצרת אותו ולא נותנת לו, מרסנת אותו״.

״ואתמול זה לא נראה לך ככה?״

״לא, כי הוא היה קצת עצוב״.

״הוא לא היה מחורמן מספיק לטעמך?״

״כן, יכול להיות… כשאני חושבת על זה שתמיד אני מרגישה שהם מחורמנים עלי מאוד אז זה נותן לי את הביטחון״.

״הויברטורים האנושיים שלך אז היו מחורמנים עליך מאוד, אבל הם לא חיו איתך, הם לא היו אינטימיים איתך, אין להם את כל מה שיש לדן איתך. לדן יש עולם שלם סביבך. יש לו את הבאסה סביבך, את האכזבות, את השמחה, התשוקה האינטימית שלנו היא לפעמים לא כזו תשוקתית כמו תשוקה של מישהו חיצוני״. 

שיקפתי: ״זה מעניין מה שהיא אמרה עכשיו, כי קודם דיברנו על זה שכאילו היתה לה אמפתיה והיא רצתה לחלוק איתי את ההנאה שלה והיה לה עצוב שאני עצוב, אבל עכשיו מתברר שפשוט לא הייתי ויברטור מספיק רוטט… זה פחות אלטרואיסטי כבר״. 

תהום המשיכה: ״אני זוכרת ששאלתי אותו, כי כן רציתי לעשות לו איזו מחווה נעימה ולא ידעתי מה לעשות לו בסיטואציה הזו״. 

״רצית לעשות לו מחווה נעימה כי מה?״

״כי אני אוהבת אותו ובא לי לתת לו משהו״.

המטפלת נשמעה קצת כעוסה: ״אבל זה לא התפקיד הבדסמי שלך באותו רגע! זה כן לתת לו משהו אבל המשהו הזה הוא לא לתת לו לגמור. אז למה זה הפריע לך?? אנחנו צריכים אותך שניה, דקה, מתפקסת פנימה לעצמך ומבינה שאת מובילה את הסיטואציה הזו, אלא אם כן תגידי לנו שאת לא רוצה להוביל״.

״אני מאוד רוצה להוביל״.

״וגם לסמוך עליי שאם משהו יהיה לא בסדר אני אגיד״. 

״בזמן.״ תהום סנטה, וסיפרה על המקרה שהיה כשהטריינר החדש הגיע והיא הכריזה שהיא רוצה לנעול אותי לחודש. בשבוע הראשון היה באמת מקרב ומחרמן, בשבוע השני היא די התעייפה מזה וזה היה סתם, ובסופ״ש ההוא היא הורידה את הטריינר בשביל לנקות ומשם זה פשוט התמסמס בלי קלוז׳ר. 

המטפלת הטיפה: ״את צריכה לקחת אחריות על מה את מסוגלת להוביל. כשאנחנו בדמות אחראית… את לא יכולה סתם להגיד את הדברים האלה בלי להבין שזה עליך!״. 

לקחתי גם אני אחריות ואמרתי שהיום לא הייתי משתבלל בלי לדבר על זה: ״בפגישה הראשונה שלנו אמרת שכדי שהיא תפסיק לשחזר אתה תצטרך גם להפסיק לשחזר… אז כן, אני לא אשתבלל בלי לדבר על הדברים, וגם אתמול עשינו את זה. אנחנו כבר לא במקום שהיינו לפני 9 חודשים״.

״במרחב המיני ביניכם היו כשלונות מבחינתך בתפקיד השולט שלך?״

״כן, שדברים התמסמסו, או שדן היה במצוקות רגשיות בסשנים, ואני לא רוצה שזה יהיה יותר. אנחנו עושים את הטיפול כדי לתקן דברים כאלו, כדי שהם לא יחזרו על עצמם. אני מאוד אוהבת לשחק באש הזו אבל אני לא רוצה לשרוף את הבית״.

״המרחב הבדסמי שלך, אני לא יודעת אם הוא מדוייק לך. לא עבדת עליו. הוא לא שלך, לא בבעלותך. זה כל מיני דברים שדן הביא, כל מיני דברים שריגשו אותך פעם. אני לא יודעת כמה ניסית למצוא מה אני אוהבת, מה אני צריכה, מה מדוייק לי. את עכשיו פועלת במבנה מיני שונה. במבנה מיני אינטימי. החוזה השתנה, ולכן גם האורגזמות שלך כרגע קצת מחפשות את עצמן. 

אני רוצה לתת לך משימה, דן אתה לא קשור למשימה הזו וגם אל תשאל עליה. לא להיות המורה וההורה. אני צריכה אותך בונה את הפנטזיה שלך. הכל מקובל, אין משהו שאני אומרת שאסור בפנטזיה. אני צריכה שתהיה לך רשות פנימית לשחק עם המרחב הזה לאן שיבוא לך. אני מציעה שתעשי את זה בינך לבינך ולא במפגש עם דן, כי דן הוא מאוד עוצמתי, אי אפשר להתעלם ממנו, הוא מתערבב לך בפנים. תלכי לכל כיוון שיבוא לך״.

תהום היתה יפהפיה במיוחד כשחזרה מנצחת אתמול אחה״צ מראיון עבודה שבעזרת השמש ייחלץ אותה בקרוב מעבודתה הנוכחית שמבאסת אותה, ייקדם אותה בקריירה, ברמת העניין והסיפוק וגם בשכר. 

התקרצצתי אחריה ברחבי הבית בנסיון לאגף אותה לכיוון המיטה. לבסוף היא התפשטה, נעמדה על המיטה על ארבע כמו כוכבת פורנו, הורתה לי להביא כרית לברכיים מהסלון, להניח אותה על הרצפה למרגלות המיטה וללקק לה את התחת. ״תתפלש בתחת שלי לולי, תזיין אותי עם הלשון, שאני ארגיש את כל הלשון שלך בתוך התחת שלי ועכשיו תסובב. אני אאלף אותך ללקק לי את התחת בצורה מושלמת״. אחרי כרבע שעה היא כרכה לי את הגאג-זין בפה וסביב הצוואר וזיינתי אותה בעזרתו עם יד אחת על הדגדגן ויד שניה מלטפת את חור התחת. 

לבסוף היא נתנה לי לזיין אותה בעודה משפילה אותי, צובטת לי בפטמות, מזיינת לי את הפה עם הדילדו של הגאג (״תטעם אותי מהזין״) וזוהרת לי בעיניים ביופיה הקיצוני. היא אמרה שהיא שמחה שהתחלתי במבצע נקיון הבית לבקשתה ושהיא רוצה שאמשיך, ואז דרשה ממני להגיד שוב ושוב שאני רוצה שהיא תנעל אותי בחגורת הצניעות ושיתפתי פעולה בהתמסרות כנה ונלהבת. 

בערב עבדתי באולפן והיא כתבה לי במסנג׳ר: ״לולי לול עכשיו כבר ערב ואני רוצה לנעול אותך״ ואז דפקה בדלת עם הטריינר ושמן תינוקות בידיה.

מאז אני נעול ושטוף חרמנות רומנטית ניגרת. 

נסיון ראשון עם התרגיל החדש הסתיים בהצלחה. 

נכנסתי לחדר השינה בשעה היעודה, הכרזתי: ״שלום, אני דן ואני השניצל שלך להיום״ ונשכבתי על הבטן. 

תהום שמה מוזיקה אפריקאית ועיסתה לי את הרגליים, השכמות והעורף. בסוף השיר הראשון היא אמרה לי להתהפך ואז עיסתה את הפנים וכפות הידיים וגם הוציאה לי קנאקים. היא רכנה על הברכיים בפיסוק קל מעל הרגליים שלי, ובאחת התזוזות כף ידי פגשה באקראי את פנים ירכה, ולא היה חסר הרבה שנפר את כללי התרגיל, שובבות שכמותנו. הרגשתי בבטן נצנוצים של אהבה. בסוף השיר השני אספתי אותה לחיבוק ונשארנו שכובות במיטה עוד כמה דקות. היא הגישה לי את המתנה, נר יסמין פורח בצנצנת מתכת עטוף בנייר צהוב עם סרט סגול כרוך סביבו. 

קן הציפורים גאות להציג:

תהום (״מלכת האקווריום״) מככבת בשובר הקופות (והקופים) של הסתיו-

***אלמוגים ודגים מסרבים להיות מודאגים*** 

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני. 

בתחילת הפגישה דיווחתי על יישום ההנחיות מהפגישה הקודמת: ״אז קודם כל עוד לפני שנסענו באמת התחלנו לגעת זו בזו בחיבה, בחיבוקים, ליטופים ונשיקות, וזה באמת יצר אווירה יותר חמימה ורציפה. זה לא שדברים כאלו לא היו קורים בעבר, אבל הם לרוב היו קורים או אחרי פרידות וחזרות או אחרי סיטואציות מיניות מאוד טובות, ופה כאילו הפכנו את הסדר. אבל זה לא הרגיש עילג, מסובך או מלאכותי, זה היה בסדר. כמו כן עשינו סקס גם באילת, גם פעם אחת על הספינה למרות הקושי הלוגיסטי, גם בלילה כשחזרנו, ויום אחרי שחזרנו עשינו ׳מסיבה׳ שהיתה טובה מאוד. 

וגם שמתי לב בלי קשר או עם קשר שתהום יותר אסרטיבית, מעירה, יוזמת ומרגישה יותר בטחון. זה מרגיש טוב וגם אמרתי לה שזה הרבה יותר טוב ככה… היה איזה ׳שחור׳ שהיא רצתה להוציא לי מהפנים ולפני כמה חודשים היא היתה מאוד מהוססת סביב זה וביקשה ובסוף זה לא קרה ועכשיו פשוט תפסה והוציאה אותו באוטובוס בלי לעשות מזה דיון״.

תהום השלימה: ״כן, פשוט קבעתי עובדה. אני גם חושבת שהשהיה ביחד היתה מאוד משמעותית. אני כן חושבת שאצלי העניין של המגע הוא לא בהכרח בא… אני כאילו צריכה להזכיר לעצמי״.

״כן היה איזה יום שאמרתי לה תקשיבי, הפסקת לגעת בי, זה רק אני נוגע בך, ואז אחרי איזה יומיים תזכרתי שמאז שאמרתי את עדיין לא ממש נוגעת״.

המטפלת שאלה: ״את אהבת את התזכורת הזו? את צריכה אותה? את לא מעדיפה לרשום לעצמך תזכורת? כי ככה זה יוצא שיש כאן מבוגר אחראי, שמזכיר מה צריך לעשות… את כל כך אוטומטית מול דן הופכת להיות מי שצריך להגיד לה מה לעשות…״

״אני מעדיפה שהוא יגיד לי את הדברים ולא ישתבלל, אני כן בעתיד אחדד לעצמי לעשות את זה. אני מאוד אוהבת לגעת בו ושהוא נוגע בי, אני אוהבת להזכיר לעצמי לעשות את זה, להעניק לדן משהו. נורא נעים לי לגעת בו, גם בסקס. היה לנו רצף טוב של הרבה אינטימיות וסקס והתחושה היתה מאוד נעימה. כן יש לי איזושהי בעיה עם האורגזמות שלי, ביום שני כשעשינו את המסיבה לא הצלחתי לגמור, למרות שניסיתי כל מיני דברים. יום קודם כן גמרתי חזק וטוב, וגם באילת ועל הספינה״.

המטפלת עשתה פרצוף ואמרה: ״אבל זה משהו חד פעמי…״

״לא, זה לא חד פעמי״ הסגברתי. ״גם כשהיא כן גומרת זה קצת עכשיו מצריך הערכות וחיפושים כי הרוטטים עדיין בבוידעם, והפסקנו עם פרטנרים נוספים ועם אזכור שלהם, ובהקשר הזה ההתאמה שנדרשת ממנה יותר גדולה מההתאמה שנדרשת ממני.״

״רגע אבל בפנטזיה אפשר… למה לא לדבר את זה?״

שתינו צחקנו בהקלה: ״קודם כל לא ידענו שבפנטזיה מותר… אבל לפנטז על משהו שלא עתיד לקרות זה קצת…לא אמין. בשבילי אם אין לזה פוטנציאל התגשמות זה מרגיש קצת false. גם הפנטזיות הלא מיניות שלי זה יותר בכיוון של חלומות ושאיפות עם כוונה לביצוע״.

המטפלת הסבירה: ״פנטזיה זה בשביל לשקוע במרחב מעברי, שהוא לא חייב להתבצע בשום אופן. הוא חייב להיות מפונטז, הוא נותן מענה לצרכים נפשיים. הפנטזיה נותנת מענה לצרכים ינקותיים שאני יכול שם להיות הכל, גיבור על שמציל את האנושות, קופץ ממגדל אייפל ולא קורה לי כלום ואני הכי מבסוט בעולם ואני עף… למי שאין מרחב מעברי בגלל התפתחות טראומתית, הוא חייב שהיא תתבצע. אי אפשר לשאת משהו שלא יתגשם. אתה עושה את זה, אתה פשוט עושה את זה במוזיקה. במוזיקה אתה לגמרי במרחב מעברי שהוא גם מרחב פנטזיומטי, בנפש זה אותו מרחב. 

תינוק מפנטז המון. שעכשיו אני אהיה שבע, ועכשיו יהיה לי כיף וילטפו ויחבקו אותי ויהיה לי נעים, שעכשיו יורידו לי את הטיטול שמציק לי וישימו לי חדש. שיזיזו אותי ויגרדו לי קצת את הגב כי אני תינוק, אני לא יודע לגרד לעצמי ולא נוח לי ואני לא יודע לעשות שומדבר אז אני רק צורח… ובאותו רגע מישהו ניגש אלי ושומע אותי אז הפנטזיה מתגשמת. כשאין סיכוי שהפנטזיה תתגשם כי לא מקשיבים לי כתינוק, אז זה כואב לפנטז, אי אפשר לפנטז. אנחנו יכולים לפנטז רק כשיש לנו בינקות ביטחון שהפנטזיות מתגשמות״.

״כילד אני זוכר שהייתי מפליג בדמיון המון. עכשיו אם אני מפליג בדמיון זה לרוב חרדות, תרחישי זוועה, קטסטרופיזציה, או בתכניות לביצוע… כשאני ישן רוב החלומות הם רעים״.

״זה המרחב הזה, הוא מלא בחרדות ינקותיות מוצדקות, קיומיות, מאוד מציאותיות.״

חזרנו לדבר על האורגזמות של תהום והחוסר במרחב מעברי גם אצלה.

״המרחב המיני אצלכם בזמן האחרון הוא מאוד סטרסוגני, הוא רווי במוקדי מתח. מצד אחד נורא נעים לכם ואתם רוצים אותו, ומצד שני אתם יודעים שלכל אחד יש לו עניינים עם זה. אני חושבת שאת מכירה עכשיו תהום מינית אחרת. ההוויה המינית שלך עם עצמך היא בשינוי פאזה. אנחנו צריכות ליצור את תהום המינית החדשה הזו, בשלב האחר, האינטימי הזה בחיים שלך.״

בחצי השני של הפגישה המטפלת נתנה לנו תרגיל שנקרא Sensate Focus (מיקוד חושי) לבצע כשיעורי בית. 

״המטרה של התרגיל היא ליצור מגע במרחב אינטימי ביניכם כשהמגע הוא חושי ולא מיני. בתרגיל יש שני תפקידים, נותן ומקבל, ואנחנו לא מתחלפים. עכשיו אתה נותן, אתה נשאר להיום הנותן. בפעם הבאה אתה תהיה המקבל. אנחנו נקבע מראש יומיים בשבוע בהם התרגיל הזה יקרה. התפקיד שלי כנותן הוא להזמין את המקבל בהזמנה כתובה (וטסאפ, מייל, ליפסטיק על המראה, כתובת אש), לבצע את התרגיל ולהכין את המקום כדי שיהיה מותאם לי ולמקבל שלי. 

בתור המקבל, התפקיד שלי להכין את עצמי לקבל מגע (להתקלח, להיכנס לשירותים, לאכול). אנחנו לא מדברים במהלך התרגיל, יש רק שלושה משפטים שהמקבל יכול להגיד: לא כאן, יותר חלש, יותר חזק. 

הנותן נותן את כל סוגי המגע האפשריים מבחינתו, מהקודקוד עד הבהונות. לטיפות, נשיכות, נשיקות, צביטות, עיסוי מרפרף, באמצעות נוצה, ספוג קשיח או מחבט. הגבולות של המגע זה עד 10 דקות. שני שירים שהנותן בוחר. המגע קורה בשניצל. צד אחד וצד שני. בהתחלה המקבל שוכב על הבטן. לאחר שהתרגיל נגמר לא קמים ישר, אלא נשארים שכובים עוד כ10 דק׳ במרחב הזה. מה שכן- לא לעשות מין! לא לקחת את המרחב הזה למשהו מיני, ואני מבקשת גם לא לאונן.  אם כעבור כמה שעות עדיין תישאר לכם העוררות אז זה בסדר.

מה שעוד הנותן עושה, הוא נותן מתנה. לא לקנות מקרר חדש אחד לשני. משהו שעשיתי, משהו שקניתי, אבל לא יותר יקר מ15 ש״ח. הנוסח של ההזמנה זה משהו כמו: ׳הינך מוזמנת לדייט של מיקוד חושי איתי ביום, בשעה ובמקום כך וכך׳. התרגיל מתבצע בשלב הראשון עם לבוש, כך שהאזורים המיניים מכוסים. איך זה נשמע לכם? מעניין ונחמד או כמו איזו מטלה?״

״קודם כל זה חמוד, עם ההזמנה והמתנה… לחוקים ומסגרות יש כאילו שם רע, אבל הם יכולות גם לעודד יצירתיות. לפעמים כשיוצרים מגבלה מלאכותית, אסור לי להשתמש בתווים האלה או אני יכול להשתמש רק בשלושה כלים, אז פתאום זה משחרר יצירתיות.  התרגיל נשמע קצת מאתגר, איך לעשות את זה בצורה לא מינית ושלא חותרת למיניות, אבל עדיין שיהיה נעים ואינטימי ורגשי״. 

״מושקעות גופנית. תזכרו התמסרות ומושקעות."

אני מוכן לקבל ממך כל דבר, אפילו אם זה אהבה. 

לקראת סוף הצלילה האחרונה, בעומק של 8 מטר, זרם תת ימי עוצמתי סחף אותנו במהירות הרחק מהקבוצה. השתמשתי לראשונה במצוף החירום המתנפח שהיה לי בכיס המאזן, ניפחתי אותו ונשמתי מהוסת לסירוגין תוך שתיית מעט מי ים, שחררתי את החוט מהגלגלת עד שהמצוף האדום עלה זקור וגאה על פני הגלים וסימן לספינות שאנחנו עומדות לעלות בתום חניית הבטיחות. זו פעולה שתירגלתי רק פעם אחת בעבר, ואף פעם לא ביצעתי תחת לחץ.

זה היה ספארי הצלילה הראשון שלנו, והפעם הראשונה בסיני. הצלילות כללו אלמנטים רבים שהיו חדשים לנו: זרמים משתנים ובלתי צפויים, צלילות סחף, ירידה ועליה מזודיאק (סירת גומי), עליה באמצעות חבל כנגד גלים חזקים, צלילות לילה עמוקות בעזרת פנסים.

היו לי המון חרדות ודאגות לפני שיצאנו למסע, אבל הכל היה ממש מעולה ועלה על הציפיות. לא הקאתי בכלל והתרגלתי לערסול הגלים הבלתי פוסק. הצוות המצרי על הספינה היה מקסים וחברותי, המדריכים מקצועיים ומנוסים מאוד, האוכל מעולה, וישנתי יותר טוב מבבית. מסתבר שהפתרון לבעיות השינה שלי הוא לצלול 4 פעמים ביום ולישון על ספינה. 

לפני כל צלילה כשהתחלתי להשתחל לחלק העליון של החליפה מיד עטפו אותי ידיים חסונות מאחורה ועזרו לי למשוך את השרוולים על הידיים, לרכוס מאחורה ולהרים את המאזן הכבד על גבי. בסוף הצלילה הם חלצו מרגליי את הסנפירים, סחבו את הציוד מהזודיאק, הניחו במקום הקבוע על הסיפון ודחסו מחדש את המיכלים. ביום האחרון כשהגענו למעבר הגבול כמעט שכחתי את מזוודת הציוד על האוטובוס כי התרגלתי שהם מטפלים בזה. (אחרי שלוש השעות וחצי באוטובוס משארם א שייח חיכו לנו עוד שלוש שעות המתנה לאוטובוס ואז עוד חמש שעות וחצי מאילת לתחנה מרכזית תל אביב. הגענו בחצות וחצי והיה קשה ומקריפ למצוא מונית). 

המגוון והעושר הביולוגי במים היה מדהים. זה הרגיש כאילו עד עכשיו התפעלנו מהחי כיף בראשל״צ ולפתע הגענו לסרנגטי. ראינו המון דגים, אלמוגים ויצורים משונים. צבי ים ענקיים, מורנות עבות בשר שדיברו מלוכלך, רקדניות ספרדיות אדומות, דגי נפוליאון מרשימים, סקורפיון פיש, להקה אינסופית של דגים גדולים במים כחולים, מחבטנים שונים כולל אחד שחצה אותנו במהירות שיא כאילו הוא מאחר לעבודה, אלמוגי מניפה אדירי מימדים ושושנת ים אדומה זוהרת בעומק 30 מטר כשהכל כחול עמוק מסביב.

הגניב לי את המוח שאנחנו עוגנות וצוללות במקום אגדי כמו מצרי טיראן, שהייתי קורא עליו כילד בספרי הרפתקאות. הזמן בין הצלילות והארוחות עבר מאוד בטבעיות בישיבה על הסיפון וצפייה בזריחה או בשקיעה, בתנומות קצרות ובשיחות עם חברי הקבוצה שחרף היותם ישראלים היו סבירים עד חמודים. שמחתי שהצלחתי לתקשר ולהתחבר גם עם אלו שהיו שונים ממני במנטאליות ובוייב, ונראה לי ששמועות אודותינו נלחשו ברחבי הספינה ככל שחלפו הימים. 😄 מלבד תהום היתה רק עוד בחורה אחת שבאה עם אבא שלה. 

עוד לפני שחצינו את הגבול בילינו יומיים באילת וצללנו חמש פעמים כדי לרענן את הנהלים והנסיון, ובחלק מהצלילות הוביל אותנו הצאצא החתיך שפינה זמן בלו״ז העמוס שלו לזמן איכות מימי עם אבא שלו ועם מצלמתו התת ימית החדשה. רוויתי נחת לראות אותו פורח במועדון החדש בו הוא מדריך. בערב לפני היציאה לספארי לקחנו אותו ואת בת זוגו לדאבל דייט חגיגי במפלט האחרון, עוד פעם ראשונה מרגשת עבורי. 

כשהצאצא שמע על הספארי המתוכנן ושאני מתכנן לקנות טורצ׳ים (פנסים) לצלילות הלילה, הוא הציע לרכוש עבורנו פנסים כמו שיש לו, ושהם מצויינים למרות שעולים פחות מחצי מהדגם שתכננתי לקנות. בתדרוך לפני צלילת הלילה הראשונה הצוות חילק פנסים ליתר הקבוצה, וקצת נלחצתי כי הם היו גדולים כמעט פי שתיים משלנו. כשקפצנו מהספינה התברר שהטורצ׳ים שלנו יותר חזקים מהגדולים שלהם, ושמחתי שסמכתי על פרי חלציי. כשסיפרתי לצאצא הוא אמר: ״אתה לא יודע שהגודל לא קובע?״.

חלק נרחב מהחרדות שלי היה קשור לפחד להיות תחת שלטון מצרי. כשסיפרתי את זה לאלון, המדריך הישראלי שהוביל את הקבוצה, הוא אמר: ״אני שונה ממך בקטע הזה, אני דווקא פוחד להיות תחת שלטון ישראלי״. כשסיימנו לעבור את הגבול בצד המצרי והגענו לתחנה הראשונה בצד הישראלי צעקה עלינו הבחורה ברמקול לחכות ואז להיכנס ולסגור את הדלת. זו היתה אנרגיה עצבנית וגסה שלא חווינו במשך 5 ימים, והיה ברור שהגענו הביתה. השינוי בריתמוס מegyptians minutes לחצי שניה ישראלית הורגש היטב. 

תהום היתה נהדרת, יפהפיה, חיננית ואמיצה, והתגברה על כל קושי ואתגר שניצב בפנינו. היתה רק צלילה אחת בה היא היתה די מעצבנת, נתקלה בי שוב ושוב ונאחזה בידי בפחד, התלוננה (מתחת למים) שאני נתקל בה עם הסנפירים, ואז כשהתרחקתי מעט התלוננה (עדיין מתחת למים) שאני מתרחק ומפקיר אותה. 

בארוחת הערב באותו יום ביקשתי בצחוק מאלון המדריך להשאיר אותה במצולות. תהום עקצה שאפשר להיפרד אם כל כך לא טוב לי ועניתי שיש מחלות כרוניות שאי אפשר לרפא וחייבים ללמוד לחיות איתן. אלון רעם: ״כן? ומה הן, טמטום? תתנהג אליה יפה!״. 

אני כבר מתגעגע לצוות הספינה. איימן המלצר החייכן (איתו הצטלמתי על הסיפון בשעת השקיעה), סעייד המדריך שצולל כמו ספינקס, בקושי זז במים ומתנהל ברוגע יוצא דופן אך בצורה מאוד מדוייקת ועירנית, יאסר המדריך הראשי שהעביר את רוב התדריכים ועזר לתהום בצלילה המאתגרת בשארק אנד יולנדה ריף בין האסלות והכלים הסניטרים שנחים שם כבר עשורים וגם החליף איתה מסכות כששלה התמלאה באדים, וכל המלחים עם העיניים הטובות והעמוקות שעזרו לנו המון והתחבקו איתנו לפני שחזרנו ליבשה. 

השלמנו 20 צלילות בשבעה ימים, בעומק ממוצע של 22 מטר ובמשך ממוצע של 40 דק׳ כל אחת. צילמתי בוידאו במהלך הצלילות ועכשיו צריך לערוך את הסרט וליצור לו מוזיקה, זה יקח לי כמה ימים.  

במסוף הגבול תלויות תמונות מטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במהלך הימים חשבתי על זה הרבה, איזה מזל שהיה לשני מנהיגים אמיצים בצורה יוצאת דופן את השכל לעשות את הדבר הנכון והקשה, ועד כמה אנחנו נהנות מההחלטה הגורלית הזו 45 שנה לאחר מכן. 

🇪🇬 ☮️ 🇮🇱 🧜🏻‍♀️🧜💓🐡🐬🛳⚓️

שילשתי את תדירות השיעורים שלי עם המורה האמריקאי (כי ממש בא לי לדעת לנגן כבר), מה שמאפשר לי לשלוח סרטון ולקבל ממנו פידבק מדי חודש במקום פעם ברבעון. הפעם התמקדתי בטכניקה (הלא מושלמת, הרעיון הוא לתת לו לראות את הטעויות).
במקביל אני לומד עם מורה אחר מודוסים והרמוניה מתקדמת על הגיטרה ומגלה צבעים מעניינים מאוד. 🎨 🎸

בתום אימון האוזניים לפנות בוקר קפצה לי ההתראה המכובדת. ההתמדה משתלמת. 

כמו כן שברתי הבוקר שיא במשחקי המוח (1786 LPI, חכם יותר מ99.6% מהאנושות), אני ברצף של 184 ימים במדיטציה, בג׳ים חזרתי להרים את המשקלים של לפני הפציעה, רזיתי 10 קילו (מצחיק איך אותה תוצאה במשקל מרגישה אחרת לגמרי כשעולים וכשיורדים. בדרך למעלה: שיט אני היפופוטם כושל, שמנוני ומגעיל. בדרך למטה: וואו אני אילה שלוחה, חתיך הורס ומופת לMind over matter). 

באימוני הגיטרה השתפרו לי בצורה משמעותית המדדים בtwo hand synchronization, picking hand articulation, fretboard and chord visualization, וחזרתי לפחותויותר אותה מהירות שיא מלפני הפציעה (13 תווים בשניה), בחלק מהתרגילים אפילו נהייתי מהיר יותר. חזרתי לנגן גם על הגיטרה האקוסטית במטרה להתפתח גם שם, ולמדתי קטע בלוז מגניב עם טכניקות חדשות בשבילי. אולי אצלם ואעלה אותו כשאגיע לרמה טובה. 

בדיקות הדם (שומנים בדן וכל היתר) שעשיתי בשבוע שעבר יצאו כל כך טובות שהן הגיעו ממכבי באמצעות שליח עם זר פרחים ומדליה, וגם שר הבריאות התקשר לברך. הLDL צנח ל22.8, הטריגליצרידים הצטמקו ל78, המוגלובין מסוכר וכל היתר במסגרת הנורמה חוץ מהגלוקוז שחורג בנקודה אחת (כי אני מתוק) והALT שירד משמעותית אבל עדיין באדום (כי יש לי כבד שומני שילך טוב עם הברוקולי והקינואה). אני ישן קצת יותר טוב מאז שאני מפסיק עם הקפאין ב12 בצהריים. בכל זאת רוב הזמן אני מרגיש בודד וחלול ובעיקר בא לי להיטמן באדמה הקרירה יחד עם אוזני הכסף שלי.