מתחת לפרווה

היה לי טוב ונעים בדייט השני בעונה השניה עם פיצית.

טוב במובן הטוב. היה לי טוב לראות אותה מתקדמת לאיטה במונית הפיצית באפליקציה, לפתוח לה את הדלת ולראות אותה יוצאת ממנה מורעבת במעיל מנומר ואז אוכלת במסעדה הבוכרית המקומית ולהרגיש שממש טעים לה. 

״השיר שאנחנו שומעות הוא של גוז’גיז'ה מהרטובלי, מהאלבום הרביעי שלה. היא העדן בן זקן של טורקמניסטן״.

וגם ״אלו האשכים של כיפה אדומה״:

(צילום: פ.)

היה לי טוב לראות אותה נהנית לייסר אותי באדישות נינוחה על הספה כשאני בתשוקה עצורה (״מחר אצטרך להכניס על הבוקר את האוטו למוסך כי נשחקו לי הבלמים לגמרי״), היה לי טוב לנשק את כפות רגליה הפיציות (״בלי לשון!״) אחרי שהרשתה לי להוריד את הגרביים הצהובות ולהתחשק איתה, היה לי טוב להפליק לה כשהיא שכובה על ברכיי ומשמיעה אנקות חמודות, ללחוש לה ״אני אוהב אותך פיצית שלי״ ולהרגיש את הtime warp בפעולה, לשמוע איתה אלבום אחרי אלבום משובח, לדבר איתה על דברים שברומו ושבתחתיתו. היה לי טוב שהחמיאה לי שאני חתיך ממש ולראות אותה מתמוגגת ממני, היה לי טוב להמיס איתה קרחונים, לחפון את שדיה כשאני לרגליה בעודה בוחנת את הסימנים על ישבניה במראה הלא סימטרית. היה לי טוב ונעים, ועדיין טוב ונעים לי.

הזמן איתה הוא זמן קסם. השיחות הרציניות היו משמעותיות, גם על החרדה ששפכתי עליה אתמול, גם על החרדה שלה שאחווה אותה כקרה ולא איכפתית, על החרדה שלי לאכזב, על החרדה שלה מנטישה, על כסף.

האמירה שלי שאני מוכן להתאכזב ממנה וגם להיפגע ממנה. ולהיות מחויב ל-לא להיות חמום מוח ולספור עד אלף וגם עד עשרת אלפים כשתדרוך על מוקשים ואהיה היסטרי (איעזר באפליקציה, לא הייתי בהקבצה א׳, הייתי במחששה).

על קובץ הפנטזיות עליה שהורתה לי לכתוב לפני כמה ימים ושתבקש לקרוא כשתמצא לנכון (״אני אוהבת להשאיר נשלטים באי ודאות. זה מכוון״... ״אני אוהב להשאיר שולטות עם הפנים למטה בתעלות לצד הכביש״)  ואופציות לזמן איכות ותעופה אזרחית, על דרכים להפוך את הקשר שלנו לsustainable.

ועל איך שזה לא כל כך הגיוני שזה מקרי שמצאנו אחת את השניה שוב אחרי עשור בצורה שמרגישה כל כך טובה ונעימה.

כן, xanax במינון גבוה עוזר בויסות החרדה אחרי ארבע שעות עם לקוח דיג׳יי שמגיע באיחור עם סיפורים מפורטים וגרפיים ב 500 קמ״ש על התסבכות כלכלית עם חברות אשראי וביטוח, אלימות במשפחה בנוכחות הילדים, ואז מאלץ אותי לעבוד בלחץ זמן מוגבר בגלל האיחור שלו, בפלטפורמות לא מוכרות דרך חוסר הבטחון והקהל הקשה שהוא עם צעקות, ביקורתיות, הפסקות סיגרה שהוא צריך לקחת, שיחות פון קשות בצעקות שלא קשורות אליי אבל כן מופנות ישירות אל תוך אוזני הכרויות כשאני מנסה לבצע את בקשותיו וגחמותיו החרדתיות על מנת שיצליח ליצור משהו בעצמו אחרי עשרים שנה של קיפאון יצירתי. וכל הקטע הטכני של לסדר לו את הערוצים של כל הבלאגן שיצר שם באמצעותי כדי שיהיה לו סדר כשינסה לתפעל את זה בעצמו.

הxanax עוזר קצת, אבל מרדים ומחליש ומפיל את הארגיות, שאזלו לכל מה שעוד קיוויתי לעשות היום.

כן, זודורם עוזר לישון, אבל לא ממש שינה טובה וכשמתעוררות ממנו לא מרגישות רעננות. צריך הרבה קפה, מה שמגביר את החרדה ומחשבות על xanax.

אלכוהול מצליח לשלוף קצת מתוך הדיכאון של כל המצב לפרקי זמן קצובים, אבל באיזה מחיר. ואי אפשר להתפקס ולעבוד ממש.

אני רוצה להתנקות, לפעול על אהבה, על שאיפה, על בריאות וחיבור לעצמי ולטבע, על חלום וכמיהה ועל נוכחות מלאה בכל רגע. גם ברגעים הכואבים. על תקווה לרגעים יפים.

אני מרגיש שעם פיצית משהו ממש יכול לקרות, בזכות הדרך הרוחנית המקבילה ששתינו פסענו בה לאורך עשור, בנפרד, אבל עדיין מחוברות באהבה בלתי נראית, עם השתילים ששתלנו האחת בנפשה של השניה והשינויים שצמחו מהם.

אני יודע שהנפש היוצרת שלי בשביתה כי היא לא מקבלת אהבה גשמית נוכחת. זה אלים ומניפולטיבי מצדה של הנפש, אבל לך תתווכח עם הנפש היצירתית שמפרנסת אותך. לך תריב עם המוזה. כל חיי אני רב עם המוזה. אני לא יכול יותר. אני צריך מוזה ידידותית, מסבירת פנים, מכילה, מובילה ומשתפת פעולה.

נעים לי להיכנע לפיצית, כשהיא מבצעת powergrab בדרכה החיננית והממושקפת. האגו שלי מעדיף להרפות ולנוח מאשר להילחם. ואני באמת אוהב אותה ונמשך אליה. הכניסה ללב שלי היא חד סטרית ודרך ללא מוצא. לא היה מצב שיקרה בינינו יותר משהו לעולם, בשום קטע שהוא… בחיים לא. 

not gonna happen in a million years.

אלא אם כן היא תרצה. 🥹💖 🐕‍🦺

הצטבר לי הר של ״ערימת כביסה״ בדמות עבודות מוזיקלית שכוריאוגרפיות.ים מחכים להן. חלק מהסיבה שזה מאיים עליי היא שמדובר בקטעים יפים שאני מרגיש שאני צריך להביא את המיטב שלי ליצירתם. (הראשון שבהם שגרם לי לבטל את ההקלטה לפני שבוע ושחס ושלום יגרום לי לבטל את ההקלטה מחר הוא ״השמלה הסגולה״ (סשה ארגוב, בהכי רומנטי, כמה, מלנכולי מיואש ועמוק שיש..) אני לא יכול לזייף את החרא הזה. אני פוחד. אני צריך אהבה.

אלוהים, אני צריך אהבה.

בשבוע שעבר ההיפית הכפרית שהכרתי בקיופיד הציעה שנקפוץ לחיפה איזה ערב לראות כריסטמס. קבענו לאתמול בערב, בלי לדעת שיהיה ליל סערה עם מטחי גשם אדירים וסערת ברקים מרהיבה.

לדעתי שתינו רשמנו הישג שראוי להתגאות בו. אני הצלחתי לשלוף אותה בלילה כזה מהאח המבוערת בביתה והיא הצליחה לשלוף תל אביבי מהעיר.

התייעצתי מבעוד מועד עם ה Protégé הכלוביסטית שלי שהיא גם מקומית וגם מדריכת טיולים בין שלל כישוריה המרשימים, והיא אישרה שמתקיים ״החג של החגים״ וציידה בהמלצות מעולות למקומות נעימים לשבת בהם. (חיפה ממש מפתיעה לטובה בכל ביקור שלי שם).

עבורי זה היה בייבי בייבי סטפ מוצלח ומשמעותי. אני מבין עכשיו למה צעירות ממני בוחרות בי באופן סדרתי. זה ממש נחמד להיות עם מישהי שנולדה עשור לפני; עם הידע, הנסיון, השקט וחכמת החיים הנלווית.

לא פחות משנהניתי מחברתה של ההיפית המגניבה, שמחתי להיות פיכח כל הערב (עד 1 בלילה שחזרתי, כי אני לא שותה בכלל אם נוהג, אפילו לא טיפה), ושאהבתי את עצמי ככה, תקשורתי, לא חרדתי או awkward, וגם לא אובר אמוציונלי.

אני מרגיש שההרפיה אל תוך דיכאון היא טובה ונכונה, והלוואי ויכולתי באמת להתמסר אליה. זה ממש הרגיש כמו עליית שלב באבל על מות האהבה.

כל השבוע הצלחתי להתעורר יותר ויותר מאוחר, לשמוע מתוך חצי עוררות וחצי חלום את המחשבות הדיכאוניות ולהגיד להן שהן בסדר, אהובות ורצויות. שכבו נא לצדי כאן במיטה הפרוותית הסגולה והבה נמשיך לישון, לחלום ולעבד את הטראומות.

יכולתי להיות סבבה לגמרי עם לא לעבוד, לא להתאמן, לא לנגן, לא לנקות, לא לבשל, לא ללמוד...

...חוץ מהקטע של אי עמידה בהתחייבויות, הפרת אמון, הסתבכות כלכלית, נטישת לקוחות, התדרדרות בטכניקה ואימפוטנציה מוזיקלית, עלייה חזרה במשקל, הכתמים המכוערים על רצפת השיש היפה והמבריקה ויתר המשטחים החדשים והמצוחצחים וכל הדברים שאני רוצה לדעת ולהצליח לעשות כל עוד כוחי במותני ואש בוערת בלבי.

בעיה.

מה שאני לא יכול להתנכר ולהתכחש לו יותר זה הצורך במין הנשי. הן חייבות להיכנס ללו״ז. הנפש תובעת (וטובעת), הגוף דורש, התודעה מצפצפת ומתריעה. הלב מאיים להסתער, להתנפל, להשתגר ב2000 קמ״ש כמו טיל תימני חמוש בתשוקה ופנטזיות, רצונות, צרכים וכמיהה.

טוב לי לנוח, אבל מחר אצטרך לחזור לתכנית, למשמעת עצמית, להפעלת כח. להישרדותיות. לפוליטיקה. 

כמו סימן מהיקום to get a grip ולאשרר את הצורך להנחית ולהנכיח את עצמי במציאות, בעודי כותב התקשר הבן שלי לבשר שהם עומדים לעלות למרכז בנסיון למצוא סידור לכלבה בדרכם למסע ממושך במזרח. אמרתי לו שיש להם הזמנה פתוחה (וגם מפתח) לכל פרק זמן שיידרש.

ביי בינתיים דיכאון, היה כיף. מחר לפנות בוקר אנחנו חוזרות למציאות עם סד בין השיניים ומפרט ביד.

כנראה שהיה טוב ונכון לקרוס. 

כמו שמישהי חכמה מאוד אמרה לי: ״כשמגיעים הגלים העוצמתיים עדיף לצלול ולתת להם לחלוף מאשר להיאבק בהם״. 

התעוררתי מאוחר וגיליתי שבכלל שכחתי לקחת כדורים אמש (כן שתיתי חצי ליטר טקילה, ובכל זאת הצלחתי לישון עד מאוחר, כנראה כי אני מרשה עכשיו לדיכאון להיות). 

לקחתי את עצמי בנחת לסיבוב ביפו, מופתע מהממשיות הפתאומית של החורף.

אכלתי חומוס באבו חסן, עברתי בסופרפארם, קניתי מלפפונים מותססים, פטיט סירה, וגם קסטיל רוז׳ לכבוד הלהבה החמימה והמאירה שהגיעה אחה״צ במעיל דובון ורוד, מכנסיים תכלת נעימים וגרביים קטנטנות שנורא רציתי להסיר.

זו היתה הפעם הראשונה שישבתי מחובק על הספה החדשה בביתי החדש באווירה אינטימית.

כבר שכחתי כמה נעים כשנעים, כשהעיניים מחייכות, הנשימה מתנקה, הלב מתחמם ומתמלא בפיצי-נס.

אני חושב שהיום, שנתיים ויומיים אחרי הרגע ההוא בארוחת הערב על הספינה המקוללת במלדיביים המגעילים שמתואר פה כמעט כבדרך אגב אבל בדיעבד היה שבר טקטוני משמעותי...הרגע הכי מכריע בטראומה המורכבת שלי שם.. שמאז אני זקוק למינון יומי של כדורי הרגעה, כדורי שינה, ואלכוהול.. 

הרגע שאהובתך, הנסיכה שגידלת, אשתך, הבאדית שלך... אפילו לא שמה לב שלא שמרה לך את המקום לידה בארוחת הערב בחופשה היקרה אליה הזמנת אותה בעודך עולה לשלשל ולסבול בחדר ומדגיש שהשארת את חפציך במטרה לשוב (הבחורה שתפסה את מקומך שמה לב לפניה). 

אני חושב שהערב, שנתיים ויומיים אחרי, הלב שלי באמת באמת נשבר לגמרי. 

לא היה שום טריגר או תנועה סייסמולוגית משמעותית. הלב הלך וקפא. סדקים העמיקו. מערות עתיקות העמיקו וקרסו. אספקת הדם הצטמצמה, הפיה קפאה. הפתחים הצרו והקשיחו. 

מה שיכול היה להיות יום הנישואין השמיני התקרב. 

התקוות נהיו נלעגות. 

הציפיות התכווצו והתפוגגו.

הזכרונות מרים, חמוצים ומדכאים.

העונג קהה מהיכולת להרגיש.

הנפש התנתקה מהיכולת לייחל לעצמה.

האהבה הזו מתה. אני כבר לא אוהב את האישה הזו. הנדרים הותרו. רסיסי הנשמה יתמגנטו חזרה בזמנם. 

הכאב הפך להיות האחיזה היחידה בממשות של הקיום, ונשאר הדבר האחרון שעלי להרפות ממנו בשביל באמת להמריא אל החופש.

הערכות הזמן היו אופטימיסטיות בטירוף באופן עקבי, ולעיתים קרובות מדי גם התגשמו במדויק מה שהגביר את ההיבריס.

לא נלקחו בחשבון בלת״מים על בסיס שעתי, יומי, חודשי, רבעוני, שנתי. הם כולם קורים, כמובן, כל הזמן. יותר כשזה ממש לא נוח והרבה פחות מתאים ובמילא יש לחץ מטורף בלי קשר. 

כוח הרצון, האנרגיה, המוטיבציה, האמונה והיכולות האמנותיות והיצירתיות נלקחו כמובנות מאליהן ולא כמשאבים מתכלים ונשחקים שגם כך היו בניצול יתר וללא רזרבות, ולכן גם לא גובשה מחשבה על תשתית אספקה, התחדשות מאגרים, תרומות חיצוניות ומקורות לעזרה אפקטיבית.

צורך בהישענות לא נלקח בחשבון ולא הוכנו מקורות מתאימים.

לא ניתן משקל מספיק (או בכלל) לאובדן האמון המוחלט שלי בבני אדם, בגורמים טיפוליים מוסמכים ומקצועיים, באהבה, במיניות, ביכולת שלי לקבל עזרה אפקטיבית כלשהי מגורם חיצוני כלשהו, למחיר של בדידות קיומית מוחלטת כל כך והימנעות ממושכת וטוטאלית מחום אנושי ומאינטימיות ולהפעלה בלתי פוסקת של שליטה, הגבלה, הסללה ומניעה עצמית. 

היתה אי בהירות יסודית לכך שהקושי שלי להימשך מינית, שכלית ורגשית מהווה מכשול משמעותי הרבה יותר מהקושי שלי למשוך במובנים האלה, ולפיכך לא גובשו שום תוכניות פעולה מעשיות להתמודדות.

לא ידעתי שיש עוד כל כך הרבה לאן ליפול.

לא נלקחה בחשבון שחיקה של הגוף בעקבות הגיל והעומס בצורה שתשפיע משמעותית גם על התפקוד והיכולות וגם על תחושת המסוגלות וההשלכות של היעדרה.

לא הבנתי כמה משותק יצירתית אהיה בעין הסערה.

לא לקחתי בחשבון אופציה של דיכאון קליני בלתי תפקודי ואת המשמעות שלו מבחינת ההתחייבויות שנטלתי על עצמי.

לא נתתי משקל מספיק לכמה אני חכם מדי לטובתי שלי חלקים קטנים מהזמן, וכמה אני מטומטם בצורה קיצונית בכל היתר.

הערכתי בצורה מדויקת מדי את יכולת העמידה שלי בכאב, בלי לקחת בחשבון את המחירים שנגבים.

לא ידעתי שאפשר גם להיחנק וגם לקפוא מקור באותו זמן.

היום בוטל לגמרי.

היום אני לא תפקודי, לא תקשורתי וטובע בנחשולים ומערבולות של כאב, שברון ובדידות.

התנצלתי עמוקות על מי שאיכזבתי היום, ועוד אתנצל.

אני חושב שהתכנית הגדולה כן טובה ושאין בלתה, אבל שנדרשות בה התאמות, במיוחד כאלו שמתחשבות בהיותי אנושי, פגוע מינית בצורה אקוטית עם טראומה מורכבת, שבור כנפיים, עם נפש זכוכית מנותצת למליון רסיסים דוקרניים על גבי לב שממשיך לפעום בעוצמות ולדמם ברגישות יתר במציאות עוינת ובתנאים הולכים ומחמירים עבורי.

אני מסתכל למטה מהקומה השביעית. אין לי שום רצון לקפוץ. אני בטוח לגמרי ברצון שלי לחיות. הערב הזה יפה. אני זקוק לעזרה שחייבת להיות מאוד מדויקת ואני יודע בעיקר לזהות מתי היא (כמעט תמיד) לא. 

2am זו השעה החדשה בה אני מתעורר במיטה ללא סד וללא אטמי אוזניים (ולרוב גם לא מכוסה) ומנסה להקיש איך הגעתי לשם ובאיזו שעה.

הלילה לדעתי בכלל לא לקחתי כדורים. אחרי שסיימתי את שעת העבודה השביעית לאתמול עם הלקוח השני אכלתי סלט וביצה קשה, וערכתי אימון פיתוח קול ושירה (30 דק׳) ואימון גיטרה מלא (כמעט שעתיים). שתיתי וויסקי 46% תוך כדי. כיביתי את המחשב והאורות הצבעוניים והטענתי את הפון. אין ראיות שעברתי לסלון.

זה נראה כאילו ניסיתי להיות בסדר אבל שכחתי את הכדורים, האטמים והסד ופשוט התעלפתי מהתשישות והשכרות. לא כיוונתי את השעון החדש ל5 כפי שתכננתי. הוא קאסיו אנלוגי שעושה פרררררררררררררר כמו הקודם שהפסיק להאיר, אבל למרות שהזמנתי אדום כמו שהיה לי קיבלתי שחור. זרקתי את הישן בדמעות, כמו כל מה שמזכיר לי את חיי הקודמים, רווי הכאב, הבדידות, האכזבה, הניצול וההתעללות. 

it doesn't spark joy, it sparks oy. 

יש בי איש בוגר שמנסה לפעול במיומנות ובאחריות כדי למצוא את המשעול החוצה מהיער הזה.

ובוער בי נער קיצוני שדורש לשים קץ ל lying around shit תיכף ומיד. 

למחר, ד״א, נדחקו 12 שעות עבודה שדורדרו לשם מהימים הקודמים. 

זה לא בריא. צריך לפטר גם את המאמן, גם את ההנהלה וגם את השחקנים. צריך לשרוף את המועדון ולרסס את כר הדשא בגרפיטי סגול עם הכיתוב ״Let's go Crazy". 

הבן שלי חגג אתמול (זה כבר שלשום יא אינסומן) 27. 

אני בן 49, בלי תא אחד בגוף שלא משתולל כמו פופקורן בודד בסיר רותח. 

יש לי רק שתי אופציות. להשתגע או להשתגע. 

התזונאית שלי נהגה להגיד שבינג׳ים של אכילה רגשית לא מופיעים בבת אחת, כמו שגשם לא פתאום מתחיל לרדת באמצע יום שמשי, חמים ובהיר. קודם יש רוח, השמיים מתקדרים. הטמפרטורות צונחות. יש סימנים.

הבוקר התחיל חיובי למרות הלילה הגרוע, תרגלתי מדיטציה, פיתוח שמיעה ואפילו שברתי קצת שיאים במשחקי המוח. נתתי אימון טוב בג׳ים. כשחזרתי הכנתי שוקיים בתנור עם לפת מעלפת. התאמנתי בגיטרה בצורה די ממוקדת. אני מנסה לחזור לשגרה הבריאה שהתערערה בשבועיים האחרונים. 

תוך כדי הרגשתי את גלי החרדה, געש, מיניות מפלצתית ודרקונית רושפת, כאב, תשישות, דיכאון, ריקנות, בדידות… גוברים והולכים. הם שוטפים אותי ואני מנסה להחזיק את הראש מעליהם, וכוחותיי אופסים והולכים.

הצלחתי לשכנע אותי רגע לפני הכרזה על The Fuckning ו-ויתור של שמונה שעות העבודה היצירתית שחיכו לי ויתר המטלות והדברים שרציתי לעשות, לנסות לשתות צ׳אי איורוודה במקום וויסקי, לנסות לדבר עם א.נשים במקום להסתגר. להתלבש חם. להדליק דוד. לקחת 3 מ״ג xanax. לסגור את החלונות, כי כבר קר גם בעור וגם בקרביים.

ניסיתי לשנ״צ כי הייתי תשוש מהלילה הדפוק אבל התעוררתי אחרי 15 דק׳ בשניה שהצלחתי להירדם מאותה חרדה ומאותם סיוטים שרדפו אותי בלילה.

התכתבתי עם קוראות/חברות שהציעו עזרה.

הן אהובות ויפות וטובות לב וכוונות. הרבה פעמים א.נשים לא מדויקים לי שלא באשמתם. הרבה פעמים אני רק צריך שיהיו איתי, בלי הצעות, בלי פתרונות, בלי עוד מטלות שגם כך יש לי יותר מדי מהן. בלי שיפוטיות, או מה שמתפרש אצלי ככה. עם הבנה, הכלה, אמפתיה. עידוד לבטא. אופטימיות זהירה. 

בינתיים התקשר הטכנאי מהמעבדה בבני ברק להגיד שהמוניטורים (היקרים מאוד) שלי מוכנים. היתה לאחד מהם בעיה מינורית אך טורדנית, והפקדתי אותם בידיו לפני שנסעתי לאילת. זה נראה כמו רעיון טוב לנסוע להביא אותם אם אני במילא לא יכול להיות פרודוקטיבי בעבודה.

בני ברק זה כוכב לכת אחר. מסתובבים שם המון ילדים שלא מסתכלים לפני שהם חוצים את הכביש כי הקדוש ברוך הוא שומר עליהם. זה היה מלחיץ מאוד וכמעט דרסתי כמה מהם. היה קשה למצוא את המקום. הוא רצה מזומן. יצאתי לשוטט בחיפוש אחר כספומט. כשחזרתי התברר שאי אפשר להניע את הרכב כי הוא בחניון תת קרקעי והמנגנון של הכרטיס החכם לא עובד. הוא וחבריו עזרו לי לגרור ידנית למקום בו כבר היתה יותר קליטה ואיכשהו הצלחתי לשחרר את הנעילה (״יש אלוהים!״ הכרזתי בשמחה. הם נראו פחות מופתעים ממני).

סיבוב של ארבע שעות למרחק של 8 ק״מ כל כיוון. יכולתי להגיע לאילת בזמן הזה.

כל הזמן הרגשתי איך החרדה משתוללת, המיניות רושפת, העצבים חשופים. זה גדול עליי? אני לא באמת יכול להתמודד עם זה? ידעתי שהפרידה תהיה קשה מנשוא, אבל האם זה באמת ינצח וישבור אותי? האם המערבולת תשאב אותי לקרקעית ותשאיר אותי שם? התהליך מרגיש כמו פינוי פצוע אנוש מתאונת דרכים קטלנית ברכב הפרטי בזמן רעידת אדמה ומטח מטאורים. זה מלוכלך, מבולגן ומאוד לא אלגנטי.

הבייבי בייבי סטפס שאני עושה נושאים קצת פירות.

כבר היו לי כמה וכמה מאצ׳ים באפליקציות (טינדר וקיופיד). רובן מבוגרות ממני, מה שמרגיע. העזתי לשלוח הודעות למי שהרגשתי שהפרופ שלה מאפשר לי לשאול משהו שלא הורג מקרינג׳. חלקן ענו.

עם אחת היתה לי וידאו צ׳ט בת שעה אמש. היה נעים, הייתי אני. יש לה אח מבוערת בביתה הכפרי ליד ויתקין. יש איזה דייט או שניים אפשריים מתהווים באופק.

האגו שלי מרוסק מספיק להודות שקשה לי כבר עם הלבד הזה. אני בודד מדי להיות גאוותן. חסר לי מגע, חיבוק, להיות חשוב למישהי. הניצוץ בעיניים. החיבור. החיוך. הליטוף. התקווה. על סקס אני עוד לא מעז לחשוב. אבל כנראה שאזרום בשמחה למזמוז חמים. אני קופא וקמל. אני צריך חום אנושי. 

התחוור לי שאני לא מתכנן לי זמן לעיבוד רגשי. זמנים בהם אני יכול להזמין את החרדה למסיבה, להכין לה תה עם שיבה, להגיש לה עוגיות, לתת לה להתבטא ולהקשיב לה.

לתת לדיכאון זמן לעשות מה ש*הוא* רוצה ולא מה שהאגו שלי חושב שיותר מועיל לעשות בזמן הזה.

אם אני מנסה לחנוק את הכל בפרודוקטיביות כל הזמן, מה הפלא שזה מתפרץ ותובע את מקומו?

יש שם המון כאב שצריך מקום וזמן.

איך מאזנים את זה עם כל מה שאני רוצה וצריך לעשות וגם כך לא מספיק? את מה להזניח? את הבריאות? הנגינה? הלקוחות? הנקיון? הכושר? ההרזיה? החזר החובות? מערכות היחסים? היצירה? הכתיבה? המשפחה? האחריות? בישול בריא וקניית מצרכים? שירה? קריאה? אנימציה? שיעורי בס? צלילה? 

אני לא יודע.

אני באמת כבר לא יודע כלום. 

המוניטורים נשמעים נהדר בחזרה בבית על הסטנדים באולפן.

גם היום לפנות בוקר התעוררתי כאוב מסיוטים עם סמלים ונרטיבים מיניים מפחידים, אבל הספקתי לצלם את דמדומי הזריחה בדרך לג׳ים.