מתחת לפרווה

קמתי ב4 כדי להיפגש לראשונה בפארק מדרון עם עמיתה נכבדה לבלוגספירה שכבר כמה פעמים reached out בידידותיות אבל הייתי א ליטל ביצ׳.

כשקבענו היא שאלה אם 5:30 זה סבבה או מטורף מדי ועניתי שזה מתוק שהיא חושבת שמשהו יכול להיות מטורף מדי בשבילי.

רק כשיצאתי מהבית הבנתי שזה ליל ירח מלא ושנפלנו בול על שקיעתו. הבאתי את ערכת הקפה והגזייה האלפינית החדשה שלי וזו היתה הפעם השניה בסך הכל שהשתמשתי בה, ופעם ראשונה בחברה.

זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך את הא.נשים הכי מיוחדים ומעניינים אני מכיר בכלוב. היא היתה מתוקה, עמוקה ונעימה ממש, ודיברנו על דברים חשובים. שיתפתי בלבטים הלֹאלֹאגַמיים שלי. בשלב כלשהו היא שלפה את כפות ידיה מתוך הסוודר האפור הצמרירי וחיממה את כפות ידיי הקפואות. פעם ראשונה שזה קורה לי, זה תמיד אני האביר שמחמם כפות ידיים. 

דיברנו על כך שמגדר זה outdated והיא אמרה: ״מגדר זה כמו דת, ואני חילונית״. היא אמרה גם: ״לוקח רגע אחד קטן להתחיל לפחד ממשהו, והמון זמן להפסיק לפחד ממנו״.

בוקר צלול, צבעוני ויפה האיר סביבנו בעודנו משוחחות, עורבים התחילו להתקבץ ולצותת, ואחרי שליוויתי אותה לתרק״ל ארליך המשכתי בדרכי חזרה לכיוון קרני השמש הכתומות שפילחו את הערפילים עם קצת יותר קיפוץ ודילוג בצעדיי.

לאחר שבסופ״ש הבודד והעצוב התפוררתי עם 30 מנות משקה (יין+וויסקי 46%), אמש חזרתי לתכנית ולוודקה השנואה, והסתפקתי ב4 מנות בלבד. דחיתי את השתיה עד אחרי 20:30 וב21:00 לקחתי את הכדור. זה עבד ממש טוב, ואפילו נשארה עוד מנת משקה מיותמת בכוס המכוערת. היו לי חלומות מוזרים בלילה אבל אני כל כך מעדיף את זה ככה.

במוצ״ש השתתפתי בשיעור זום מיוחד למשתתפי שבוע אימוני הגיטרה האינטנסיבי ביוני. המורה דיבר על הדרכים לפתור בעיות בנגינה, ועל כך שהצעד הראשון צריך להיות לשמוע את הבעיה. הצעד השני הוא הכי חשוב לדבריו, והוא ממש ממש ממש להתעצבן על הבעיה. שהיא תפריע. שהיא תרגיז. שהיא תרתיח את הדם ותבאס את הצורה. הוא אמר שבלי זה, לעולם לא פותרים את הבעיות. משלימים איתן, מתעלמים מהן או מקווים שהן יעברו לבד איכשהו.

אם אני באמת רוצה שיפסיקו לאנוס אותי אולי אפשר שהצעד הראשון יהיה להפסיק לאנוס את עצמי.

רעיונות על דרכים להבחין בהבדל בין משמעת עצמית לבין אינוס עצמי:

משמעת עצמית מרגישה טוב כשלעצמה. תמיד. גם כשהיא לא נוחה. 

אינוס עצמי מרגיש כמו נסיון חוזר ונשנה לסיפוק רעב עצום שאי אפשר להשביע או ככמיהה בלתי נשלטת לולידציה ו/או עונג ו/או כאב ממקור חיצוני באמצעות פעולה כלשהי. במילים אחרות אם יש שם ציפייה לגמול בעבור הסבל זה אינוס עצמי.

משמעת עצמית מרגישה כמו הרכנת ראש מפויסת בפני האמת כפי שאני תופס אותה וצעידה אמיצה קדימה בנתיב שבחרתי בצלילות, חרף הקשיים.

אינוס עצמי מרגיש דחוק בזמן, קצר נשימה, לחוץ לעמידה בציפיות של אישה, לקוח או של האגו שלי. מתנכר לרגשות האמיתיים. רואה בהם מכשול ואויב שיש להכניע ולנטרל כמה שיותר מהר ושואף לתקוע טריז אפקטיבי ככל הניתן בינם לבין הפעולה עליי לבצע.

משמעת עצמית מרגישה כמו להתעטף במעיל חם ובכפפות לפני שאני יוצא לכפור, ואינוס עצמי מרגיש כמו להתדפק נואשות על כל חלון מואר אחרי שיצאתי בבוקסר וגופיה ואני רועד מהיפותרמיה.

אינוס עצמי היא הדרך שלי לשחזר ולהנציח את הפגיעה בתקווה שפעם אחת, צריך רק אחת, יתמזל מזלי והסוף יהיה שונה; כמו מהמר כפייתי מול מכונת מזל זוללת מטבעות שלעולם תשאיר אותו חסר כל, היא לא יודעת אחרת.

משמעת עצמית היא אהבה. היא אמונה בפוטנציאל של הרגע הזה ובהטמנת זרעים, טיפוח שתילים, נטיעת עצים.

היא קשורה למחילה, להשלמה עם מותו של העבר והסכמה להשארתו בחיוך שבור לב מאחור, לארעיות הנצחית של הדברים, לסקרנות ולרצון טבעי ופשוט לחיות את החיים במלואם ולחוות את מלוא הספקטרום הצבעוני האינסופי של ההוויה האנושית, כמו ילד שצופה בסרט בפעם הראשונה, עד שייגמר הזמן ותגיע העת לשוב ולהתמחזר עם היקום. 

אינוס עצמי קשור לביקורתיות, לבושה, לחרדה, לכפייתיות (תחושה של חוסר אונים ויכולת לבחור אחרת), לפחד מעלבון, לאובדן אמונה ואמון והזדקקות לאשליה של ביטחון ואדמה יציבה מתחת לרגליים בכל מחיר, שהכל ישב מסודר במקום כמו שאני אוהב ויתנהג יפה. הזדקקות שמשמעותה היא למעשה מוות.

שמתי לב שבבקרים בהם הדיכאון מריח הזדמנות למתוח איברים ולהשתלט על הרחבה, מה ששולף אותי לבסוף מהשמיכה הם גלים עמוקים וסוחפים של רגשות שהשהיה המנומנמת במיטה הסגולה הגדולה כבר לא מצליחה למסך.

כמעט תמיד זה גל של עצב. הבוקר הופתעתי מגל חדש של חמלה. אולי גם אדוה של געגוע. הרגש מציף, אני מבחין איפה בגוף הוא בא לידי ביטוי. מה הצבע שלו, איך המחשבה הנלווית נשמעת ואם יש לו ריח.

הווליום הגבוה של הרגש מעיר אותי, ואני מבין שהמיטה הפכה ממפלט מרופד לתיבת תהודה. מוטב לי להתעורר אל המציאות ושפע הסחות הדעת שהיא מציעה.

בוידאו צ׳ט עם פיצית אתמול גילינו שפומפה בעברית נקראת: ״פַּמְפֶּמֶת״, ובעיניי זו מילה מאוד יפה ושימושית.

בבוקר התעוררתי בשלוש וסחבתי עד ארבע.

תרגלתי מדיטציה חצי שעה ועשיתי פיתוח שמיעה ומשחקי מוח. (שוב צנחתי ב20 נק׳ בדירוג. מתאמן בשביל האימון ולא משנה התוצאה).

אימון משקולות מלא בג׳ים.

קורא בספר שלי שגם אם אברח מהבעיות שלי עד קצה העולם בריצה במהירות של 100 ק״מ, שכאגיע אמצא אותן מחכות לי שם, גם אם בלבוש אחר ובצורה שונה.  

סיבוב חנות משקאות וירקן משני בנווה עופר (תוך שיחת וידאו עם הprotege במצוקה. לא משהו שאני נוהג לעשות אבל איין ראנד כתבה שאהבה זה exception making).

עוד קודם לכן הודעה מחלישה מחברה, שהכניסה אותי לסינמה סיטי לשארית הבוקר.

בצוהריים לקחתי את תחליף הxanax מעלי אקספרס שרופא המשפחה רשם לי בעקבות המחסור הארצי בתרופות.

ההימנעות גוזלת אנרגיה, אין לי מה להרוויח מהתמסרות לדפוסים האובססיביים הישנים. מחמאה או עלבון, זה אותו דבר. שני צדדים של אותו מטבע שאני לא רוצה לסחור בו יותר, איתה או בכלל.

עמוק יותר בצוהריים הגיע משלוח הבשר ממושבוצ עם יינות של יקב אסף. פינוטאז׳ ארבע עונות, והוא אפילו קר.

נרגע עם היין, כדור ההרגעה המלחיץ ונטליה לפורצ׳אדה. נרדם קצת על הספה כי כדור מסריח.

שיחת וידאו עם פיצית יפה בווטסאפ בשעה הכי יפה בשבוע (מסתבר שלמרות שצעירה ממני ב12 שנה לא ממש הכירה את האופציה אבל הכירה ביתרונותיה. הסנשתי לה שאני חי עם נשים כמעט כל חיי, מכיר את כל המניפולציות האפשריות ומשתמש בהן בעצמי, מה שנותן לי יתרון על סטרייטיות שכל מה שהן מכירות זה מניפולציות פושטיות של גברים סטרייטים). תוך כדי הבן כותב לי שהם בדרכם לתל אביב ושואל אם ארצה להיפגש. מבין שהוא לא מתכוון לקפה בשדרות רוטשילד אלא להתנחלות כאן עם בת זוגו והכלבה בזמן שאני מנסה להתפורר בבטחה.

שיחת הוידאו עם פיצית עמוקה, מאתגרת, מושכת, מקסימה ומצריכה התמודדות קשובה ותקשורת כנה, חשופה וכואבת כמו כל הקשר שלנו.

אחר כך אני מתקשר לבן באמפתיה, אהבה וכנות שהספונטניות האידאולוגית שלהם גובה מחיר מהאנשים שאוהבים אותם ורוצים בטובתם, ומזמין אותם לבוא מתי שירצו, רק שאין אותי. הם יודעים איפה כל דבר. שישלח הודעה לפני שמגיעים למקרה שאני בטעות ער. מחליפים הצהרות אהבה כנות. (בסוף הם נוסעים למסיבה באזור עפולה. ״בקרוב הולך למיטה. אם אתם באים ורעבים יש במקרר טחינה שהכנתי היום, חומוס, נקניק, סלט. יש לבבות עוף. לחם בפריזר. גבינות. כרוב בתנור על השיש. אבוקדו על מכונת הכביסה ותותים, קלמנטינות ותפוחים במקרר. מצעים ומגבות בארון. זה נכון לכל שעה. סעו בזהירות״). 

בטח אתעלף בקרוב עם אלכוהול וכדורים. זה היה (עוד) שבוע קשה.

בבוקר שוב הרתיעה הזו שאני לא רוצה להתעורר ולפגוש את התחושות והמחשבות.

את חוסר האונים, הפחד שהנזק לעולם לא יתוקן. שלא אצליח להפעיל את המיניות יותר.

אחרי אתמול אני מבועת אפילו לנסות שוב וזה מעציב אותי ממש.

נותן לרגשות להיות וממשיך ללכת עם השביל. קצת לאט יותר, כי הם מחלישים, מכבידים ומתשישים.

הראמן הראשון של פיצית ושלי היה הצלחה כבירה.

הדייט התחיל בצוהריים ונגמר בלילה, ומלבד הכנת הראמן כלל גם שיחות רבות, צחוק מתגלגל, האזנה למוזיקה, התחשקויות, היצמדויות חוזרות ונשנות שלה בזמן שאני מנסה לעשות משהו מועיל ו/או חשוב והענקת נמקים בהשענת גפיים וגוף בתנוחות לא נוחות (לי). היא ייסרה אותי במתכוון במגע עדין ואיטי כשאני בוער מתשוקה עד שהרגשתי שאם היא לא תכאיב לי תיכף ומיד אתפוצץ כמו מיכל גז דחוס שהונח על גחלים לוחשות.

היה רגע שהשיחה נהייתה לא נוחה, שתינו גאינו ברגשות (״רגשות? *לי* אין רגשות״), והצעתי לשיר לה. הבאתי את הגיטרה, אחרי השיר הראשון היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבכה. שאלתי אם היא רוצה עוד והמשכתי לשיר נוסף. זה היה פתרון טוב לתיעול והפגת המתח הרגשי שנוצר באופן לא מילולי.

היא עשתה טיזינג והפעילה מניפולציות שעבדו, יזמה משחק שבע קוביות שהביאה בו ניצחתי בהירואיות בסיבוב הראשון (שלי אי פעם) וגם אחר כך נתתי פייט הגון למרות שבסוף היא ניצחה 2:1 לאחר שהשיגה שני סטים של שלושה נצחונות רצופים תוך המצאת מילים שלא קיימות (״זג זו הקליפה של העינב״ עם פרצוף של שמינית חיוך וזיק נצחוני בעיניים כשל תלמידה חכמה מדי שתקעה למורה ומנסה ללא הצלחה להסתיר את שביעות רצונה מהמעמד וכמו כן שימוש ב״אוזה״ כשם ידוע פחח).

אחרי הקוביות ניסיתי לעבור לספה אך היא הודיעה שהולכות למיטה והביאה איתה שקית. זו היתה הפעם הראשונה בה נשכבתי עם מישהי במיטתי הסגולה. 

קשה לי לכתוב על זה, זו היתה חוויה קשה לגלות עד כמה ההתעללות והפגיעה המינית המתמשכת נוכחות בי ומשתקות אותי.

(מזל שהשקעתי שנתיים בטיפול מיני זוגי 🤦🏼‍♀️).

עם מישהי אחרת כנראה שבכלל לא הייתי מגיע למיטה. עברה כמעט חצי שנה מאז הסקס האחרון שלי. אמש היא שאלה אם יש לי קונדומים (עדיין אותה חפיסה אטומה בניילון שקניתי באוגוסט). חשבתי שהלילה יהיה הלילה.

היה מדהים ומפתיע (״את רצינית את״) לראות אותה מכאיבה, סוטרת, צובטת, שורטת, נושכת. בעונה הראשונה שלנו לפני עשור היא היתה {נשלטת}. אני האיש שנטע בה את שתילי ה{שולטת}, ומאז היא גילתה שהרבה יותר נוח ונעים לה שם.

ככל שהעניינים הסלימו והתקדמו למגע מיני מלא והיא כיוונה אותי לרדת לה המוח שלי ירה מחשבות בקצב של רובה אוטומטי. המחשבות רצו, דהרו, טסו, הלוך ושוב. כל אחת מהן חסרת משמעות ואחיזה. התודעה לא יכלה לסבול להיות נוכחת בסיטואציה. לברוח. לברוח. לברוח. לברוח. יכולתי להבחין שהמחשבות דפוקות, עקומות וארעיות מדי בשביל להיות נכונות. ניסיתי לתת להן לבוא וללכת. לא הצלחתי. ניסיתי להפסיק לנסות. לא הצלחתי. המוח לא הפסיק לירות. הבטן געשה ולחצה. הכל היה תפוס וקפוץ. הייתי ההיפך מרגוע. בקושי נשמתי.

התמלאתי גלים של בושה, של חרטה, של פחד לפגוע ושפיצית תפרש את התגובה שלי כדחייה, עלבון או ככשלון שלה.

היא דווקא היתה מדהימה, זיהתה שאני לא ממש שם, הציעה שנעצור. נשארנו מחובקות. היא שאלה אם אני מעדיף שנתרחק פיזית. עניתי שאני רוצה להישאר איתה בקושי הזה ולא לברוח (הייתי פיכח לגמרי, אפילו בלי xanax כי לא הרגשתי חרדה אחה״צ). רציתי למות, או לכל הפחות לקום ולהתלבש במהירות הבזק, להתיישב בסלון בפינה הכי רחוקה ממנה ולשתות חצי בקבוק וודקה תוך עשר דקות. 

נשארנו חבוקות, תקשרנו. היא היתה כל כך יפה, קשובה, רגישה, כנה. חשופה, אוהבת, חומלת ומקבלת. היא היתה איתי שם, עם הטראומות הצפות, עם הפצעים הנפערים, הדמעות הנובעות. היא לא ברחה ולא הסיטה את המבט.

לבסוף, אחרי 20:15, התלבשנו בהסכמה והלכנו לסלון. היא ביקשה שנשאיר את האור דולק. שמענו מוזיקה משמעותית. דיברנו. עדיין התקשיתי לנשום. הייתי גאה בנו, על כל קפיצת הדרך שעשינו בדייט השלישי הזה. התנסות היא הנתיב היחיד להתקדמות. גם אני וגם היא שדה מוקשים מזויין, ושתינו הרבה יותר בשלות, סבלניות ופתוחות משהיינו בסיבוב הראשון שלנו.

נדמה שגם החלפנו תפקידים, כמו קארמה היפראקטיבית באותו גלגול. אז היא היתה הפריג׳ידית המפוחדת והפוסט טראומתית, ואני זה שמתבלבל בצדדים של התחתונים. (הקפדתי לצחוק עליה בחזרה כשלבשה את הגוזיה הפוך. התרברבתי שאני דווקא got it right לאחר שבדקתי ליתר ביטחון אבל אז היא הזכירה לי שבכלל לא הורדתי אותם).

אני מרגיש שהמפיקה הגדולה שליהקה אותנו יחד לsequel הזה ידעה בדיוק מה היא עושה.

בצוהריים תפסתי קו 172 למרכז להחזיר מהטכנאי המצחיק עוד מכשיר אולפני ישן ששכב חסר שימוש ושהחלטתי לתקן ולהחיות.

בדרך חזרה תכננתי להצטייד במצרכים להכנת ראמן. עוד בספטמבר רכשתי צמד קערות ייעודיות בכחול מסתורי כי היתה לי פנטזיה להכין ראמן בחורף עם מישהי מיוחדת..

הלכתי ברגל מאזור הסנטר לשוק הכרמל, וב״מזרח מערב״ (התברברתי עד הסוף למטה וחזרה למעלה עד שמצאתי) אמרתי לבחור הנחמד שאני צריך מלא מצרכים שאני לא מבין בהם כלום. (איטריות ראמן, אצות נורי, נצרי במבוק, פטריות שיטאקה, סאקה, מירין, סויה בהירה, אצות קומבו 10*5 ס״מ, שמן סומסום, חומץ שרי). הוא היה מקסים ולבבי ועזר לי מאוד.

משם ניווטתי אינטואטיבית ל״טיב טעם״ במחלת בניינים לצוד את הpork belly, עצמות החזיר והבייקון המעושן אבל מסתבר שהסניף המיתולוגי שהיה שם כבר לא קיים. בסניף מאז״ה אין בכלל בשר לבן. גם לא בקינג ג׳ורג׳. אני לא נכנע בקלות, אז הדרמתי (עם כל המשקל על הגב בתיק הטיולים התכלת החדש) לכיוון נווה שאנן כי זכרתי שפעם היו רועים שם חזירים.

החנות הראשונה היתה סגורה.

החנות השניה היתה סגורה.

כבר החלטתי להתייאש, לדחות את התכניות לשבוע אחר. המצרכים ממזרח מערב הרי לא יתקלקלו.

באותו רגע ממש, אבל ממש כמו בסרט זיהיתי בזווית העיין חנות שלישית בפינה מול התחנה המרכזית. הייתי עובר שם כמה פעמים בשבוע כשהייתי נוסע להסדרי ראייה עם הבן שלי. שכחתי מקיומה.

החזירון ניצוד עם כשרות מהודרת של הרב מחפוד ועכשיו נשאר רק להשיג בייקון מעושן וקצת ירקות. נזכרתי שיש מעדניה רוסית ברח׳ עליה ליד השוק, לשם במילא היו מיודעות פני לצוד את הירקות ולהצטייד בעוד וודקה להמשך המשמעת האלכוהוליסטית במהלך השבוע.

כשחזרתי התחלתי בפריסת השלל על השולחן, בהשריית פטריות השיטאקה ובהכנת הציר.

הלכתי קרוב לודאי משהו כמו 7 ק״מ (בנוסף לג׳ים הבוקר) עם מה שהלך והצטבר לכ20 קילו על הגב. לא הציק לי המיניסקוס, ולמרות שנכחה חרדה גופנית, הרגשתי רוח חמימה נושפת מתחת לכנפיי, השראה אוהבת שסוחפת אותי להמשיך, להתעקש וליהנות מהדרך הזו. מהחיבור המחודש לעיר המשתנה. מהרגעים המוזרים שנקרו בדרכי. מלהיות מונע מרצון ומתשוקה. המוזה היא  זו שהובילה אותי אל ההצלחה בסופו של דבר.

מחר אמשיך את הציר כשאקום. בצוהריים נכין יחדיו את הטארה, הביצים, התוספות (את הפטריות כבר כבשתי והן במקרר חושבות על מה שעשו), נפענח איך עובד הבמבוק הלכאורה מוכן אבל לא לגמרי. נסדר ממש יפה בקערות. הריח פה מטריף את הדעת.

או שיצא ממש גרוע, נזרוק הכל לפח ונזמין ראמן. 

בכל מקרה יהיה מעניין, מצחיק, אמוציונאלי. אוהב. אולי גם לוהט. 

אעדכן. 

שיניתי משהו בטכניקה עם האלכוהול בשישי האחרון, מה שהביא לסופ״ש הכי פחות אלכוהולי שלי מזה זמן רב.

המעבר לנוזלים משפילים כמו קוורבו גולד וג׳ים בים רגיל עזר להסיר מהרעל את מסכת היוקרה ושקר הפינוק העצמי, להפחית כמויות ולשלם מחיר גבוה בהרבה בבוקר שלמחרת בחמרמורת כואבת, מה שהשריש זכרון רגשי שלילי מהשתיה. 

הבעיה היא שזה גרם לי לקחת משכך כאבים (אדקס פורטה) ולישון עוד קצת, לקום מאוחר יותר ולהתחיל את היום באיחור, עדיין מטושטש וכאוב. 

(אני עדיין מודד את מנות המשקה עליהן החלטתי בעזרת בקבוק התינוקות, מוזג לתוך כוס מכוערת ומשאיר את הבקבוק במטבח. אתמול הצלחתי לדחות את שעת השתיה ללא הפעלת מאמץ עד 20:40. חזרתי לנהל את יומן השינה, להתעורר ב5, לתרגל מדיטציה, פיתוח שמיעה, משחקי מוח וללכת לג׳ים).

אז בשישי האחרון הלכתי לחנות המשקאות ושיתפתי את עדי (מנהל החנות) במצבי ובהתלבטויותיי . (העובדה שנהיו לי יחסים כמעט חבריים עם מנהל חנות המשקאות היא חלק מהבעיה). אמרתי שחשבתי לעבור לוודקה אבל טובה. אני ממש לא אוהב וודקה, בטח שלא נקייה. חשבתי שהוא ימליץ על איזו וודקה פרימיום נדירה ב300 ש״ח, אבל הוא פשוט הצביע על בקבוק אבסולוט, מה שגרם לי להרגיש שהוא באמת בעדי.

בסוף החלטתי על משהו קצת משודרג יותר מדנמרק כי הוא נראה כמו דילדו. 

((אני אפילו לא שם אותה בפריזר. זה נראה כמו הספירט שסבא שלי היה מורח לי על פצעים ושריטות.
רוצה אלכוהול דן(זקה)? קח אלכוהול)). 

התקופה הזו מניבה שפע של הזדמנויות לתרגל loving kindness כלפי עצמי.

להרגיש את הכאב במלוא בהירותו היוקדת ולהישאר לשבת איתו, רק שנינו. לא להמתין או לרצות שילך. 

לשמוע את החרדות זועקות ולהימנע מהפיתוי לציית לפחד.

לצפות במחשבות מתקרבות, מנקרות, רועמות ובורקות. מטפטפות בעקביות, מנסות לחלחל. להבחין כשהן משנות צורה, מתפוגגות, מפנות את מקומן למחשבות חדשות ולא בהכרח פחות טורדניות (אבל לפעמים כן).

להתבונן בסקרנות היישר ועמוק אל תוך הפצעים הפעורים והשותתים, לגלות מהם הלהבים שנשלפים ודוקרים, פורמים את התפרים ופותחים אותם.

להשתהות עם התגובה ולהבדיל בין רגש לפעולה (כמו שפיצית אומרת).

לאפשר לדמעות לשטוף ולהציף, שוב ושוב ושוב ושוב, ולהיות בסדר עם להסתובב אבוד לגמרי. 

לבחון את הקולות מזוויות שונות ולא לקנות את הפרשנות הראשונה שהתודעה מציעה לי באופן אוטומטי, כמו ברירת מחדל בולטת ומפתה של אפליקציה תאוות בצע.

ללמוד לדייק את מידת המאמץ והמשמעת העצמית הנדרשת. לא מעט מדי אבל גם לא יותר מדי. למחול לעצמי כשאני לא מצליח.

להזדיין בסבלנות.

להעיז לקבל שהמצב הוא כפי שהוא עכשיו. זה לא אומר לחבב אותו או לא לפעול לשינוי, זה לא אומר שהוא לא ישתפר, אבל ככה הוא עכשיו ברגע הזה בו אני חי. אני כל כך פוחד לראות את זה. 

לנוח ולמצוא שלווה בחוסר ודאות, מה שמאוד לא טבעי לי. אני מכור לתקווה ולפחד.

לתקשר צרכים ולהציב גבולות בעדינות ובאסרטיביות, קודם כל לעצמי.

להאזין בקשב רב לגעיות הלב ולחקור אותן בסקרנות, כמו מוזיקה רבת רבדים.

מהי הבדידות?

מה בעצם כואב ומאמלל בה? איפה היא שוכנת בגוף? מה היא מבקשת, ולמה?

אחה״צ ובערב התחילו להגיע המיילים המלחיצים אשר יגורתי. 

היוש, האם במקרה סיימת את הסקיצה ?💕🦩

מה ניש?
קיבלת את המייל?

היי דן,

מצ"ב הריקוד. חסר שם עוד קטע סולו של הרקדנית בהתחלה ודואט בסוף של האם עם בנה לכאורה
 
בהצלחה :)

אהוב, 
מבטיחה מבטיחה מבטיחה
לא אשנה יותר!!!
אבל ברחבת הריקודים הם לא מספיקים להגיע וחייבת במעבר הישראלי, אחרי הרגטון,  פשוט להכפיל אותו!!! כרגע הוא 2*8, כלומר 16, צריכה 32
וזהו, בוא נסיים אותו,
סורי
אוהבת ולילה טוב♥️

היוש, לא קיבלתי את הסקיצה האחרונה..🩷

דן, 

אם במקרה במקרה, יש לך את החומרים מפסטיבל כרמיאל 22 ויש שם ריקוד בנים, סובבוני, גרסה אחרונה שלך, התוכל לשלוח לי?? רק אם יש. זה איפה שהיה הידעתם ששלחת לי... 

⁨שכחת אותנו?⁩

תן סימן כשיכול להעביר לי גרסה מתוקנת

הי דן,מחכה לגרסה ,בשאיפה האחרונה,תודה.תן סימן

בינתיים הילדים הגיעו עם הכלבה כשהייתי בהתקף פאניקה להשלים מטלות ולשלוח קבצים. 

אני כל כך רוצה לחזור לשגרה הבריאה שלי. 

אני רוצה לחזור לבועת האמפתיה, לסיר הפויקה המתבשל לאיטו. אני רוצה לחזור לפכחון ואי-תלות בכדורים. 

אני רוצה הכרה בנזק שנגרם לי ולקיחת אחריות, אבל יש לי רק את עצמי. 

ובכל זאת אם היו לי אלף זי׳טונים להמר הייתי שם אותם על עצמי. אני אסחרר אותך, אגרום ללב שלך לחייך. אציף אותך ואנקז. תוכלי לסמוך עליי. אם נראה שאנחנו לא מצליחות לעשות אחת לשניה טוב לאורך זמן אז פשוט נחזור להיות חברות ותומכות זו לזו. לא תהיה דרמה של נטישה והשלכה. שתינו נראה את זה בא. זה ידובר, זה יתוקשר. זה ירגיש יותר כמו ריפוי של טראומה מאשר שחזור שלה. ועד אז זה יהיה ממש ממש כיף ומסחרר. במיוחד אם תשחררי את הברקסים ותראי איזו פרארי אדומה לוהטת אני, כשנותנות לי צ׳אנס ובמה להתבטא.