תהום שאלה: ״אני אתחיל?״ והמשיכה: ״אני יצאתי מהטיפול האחרון מאוד נסערת. מאוד הפריע לי העניין הזה שבכלל עלתה האופציה הזאת של לא לעשות סקס. גם ככה יש הרבה עניינים סביב זה והרבה דברים לא עוברים חלק, ולקחת לי את זה אני אבודה, חסרת אונים… אין לי כלום בעצם. אני לא מוכנה לוותר על זה. אני עושה כל כך הרבה מאמצים שזה יעבוד כמו שצריך ושזה יהיה טוב, מספק ומהנה ואני לא מוכנה לוותר על הסקס בשום צורה שהיא.
גם היה לנו איזשהו עניין ביום שישי, שדן קבע שנעשה איזושהי מסיבה כזו בינינו ובאמת הכל התקדם וזה, ואז עשינו סקס ואז גמרתי אחרי הרבה זמן שלא גמרתי כמו שצריך והיתה אורגזמה ממש מדהימה, ואז דן אמר ׳בואי נלך לסלון׳ וישבנו בסלון, התחלנו לשמוע מוזיקה, ודברים התגלגלו ודן היה די עצוב, ובעצם אני שמטתי את האורגזמה שלו בסיפור הזה״.
המטפלת ניסתה להבין: ״אחרי הסקס שהיה במיטה, את גמרת, והוא אמר ׳בואי נלך לסלון׳. למה הלכתם לסלון?״
״לא יודעת… למה הלכנו לסלון?
המטפלת גמגמה קצת: ״אא, א, את גמרת, איך הוחלט שהמפגש נגמר? שהמין…״
התפרצתי ב500 קמ״ש: ״למה אם הולכים לסלון אז המפגש נגמר? מה הקשר? עשינו הפסקה. וזה לא ׳עשינו סקס׳, היא זיינה אותי בתחת עם הראש בתוך האסלה במשך רבע שעה, ואז ירדתי לה במשך חצי שעה בצורה מאוד סבלנית ומושקעת עד שהיא גמרה (במה שהיא הגדירה האורגזמה הכי טובה שלה בשנים האחרונות), ואז אחרי כל זה היה צורך בהפסקה״.
המטפלת: ״היה רצון זה אני רציתי?״
״אמרתי היה *צורך* בהפסקה. היא לא היתה במצב להמשיך בכל מקרה״.
״תסביר לי את המשפט הזה… אני הסתכלתי על תהום וזה היה *נדמה* לי שהיא צריכה הפסקה?…״
״היינו אחרי שעה של פעילות רציפה והיה צורך בהפסקה״.
״למי היה צורך בהפסקה?״
״ל*שתינו* היה צורך בהפסקה. אני הרגשתי שאני צריך הפסקה, ומההיכרות שלי עם תהום גם היא היתה צריכה הפסקה כי היא לא היתה יכולה להמשיך באותו מקום, היא היתה מאוד מרוקנת מאנרגיה מינית כרגע כי היא הרגע גמרה, ולא גמרה קצת אלא גמרה *ממש*״.
״אני חושבת שהייתי צריכה הפסקה קצרה הרבה יותר ממה שבאמת קרה בפועל. אני מרגישה ממש נורא ממה שהיה ביום שישי, מהסקס הזה. כי אחר כך באמת שמטתי את האורגזמה של דן…״
נכנסתי לדבריה של תהום ותבעתי דיוק: ״לא רק את האורגזמה, את כל התפקיד שלך, שמטת את הכל. זה לא עניין של אורגזמה״.
תהום המשיכה: ״וזה קצת מרגיש לי כמו אישה מכה, כמו גבר מכה, שכאילו עשיתי משהו מאוד גדול וחזק שאני בעצם פוגעת בו, לא במתכוון, לא במחשבה, אבל בפועל יוצא שהוא חווה ממני הרבה אלימות״.
המטפלת ניסתה לעשות סדר: ״אני שנייה מתייחסת, את עברת לזה, לפני זה אמרת שאני.. אמרת כמה דברים נורא חשובים. אני כאילו מנסה רגע לחלק את זה ולהגיד שניה למה אני מתייחסת, כי.. אא… כתבת לי גם (תהום שלחה למטפלת הודעה שלשום) שיש איזושהי אמירה, אני שומעת גם, אלימה, בלנסות לקחת את המרחב המיני שלכם. אלימה כלפייך. זה מאוד פוגע בך ואת מרגישה אבודה וחסרת אונים. זה מילים קשות. אני מתארת לעצמי שאם את משתמשת במילים כאלו סביר להניח שהן משקפות.
דבר ראשון אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מאוד מאוד מאוד שמחה שאת אומרת את זה בכל דרך אפשרית. אמרת את זה פה שבוע שעבר, כתבת לי את זה, את אומרת את זה כאן עכשיו, אני מאוד שמחה ואני נותנת לזה חיזוק חיובי. אני מבקשת שזה יהפוך להיות חלק מאיזה מערך נפשי שלך, שאת אומרת את עמדתך מאוד ברור ומוודאה שהיא נשמעת!… ואני שומעת. אני רוצה והולכת לעשות עם זה איזו עבודה טיפולית.
דבר נוסף, את במקביל, באותה נשימה, את מתארת סקס, עכשיו אני מנסה להבין אם יש קשר אצלך… זה מרגיש לך אותו דבר? מה הקשר בין מה שאני הצעתי, ניסיתי, הבאתי שבוע שעבר, לבין מה שקרה ביניכם ביום שישי. את מביאה את זה באותה נשימה, אני מנסה להבין אם אצלך בנפש יש קשר בין הדברים״.
״זה רצף של אותו דבר בעיניי, המשכיות של אותו דבר.. לא יודעת מה הכותרת של זה. זה שתי חוויות שמצטברות לדבר מאוד גדול שהרגשתי ביום שבת וביום ראשון. מצד שני היה סקס, זה לא בדיוק היה סקס כי לא שכבנו בסופו של דבר, דן ירד לי ואני סישנתי וזיינתי אותו אבל בעצם הוא לא חדר אליי. כן היתה חוויה מינית מאוד גדולה ומשמעותית, עד לאותו הרגע שגמרתי היא היתה הדדית לדעתי, אבל אחר כך לא הלכתי לעוד המשך של הדדיות מסוימת. אני הזנחתי את דן, נטשתי אותו, ברגע שהוא היה צריך אותי אחרי שהוא התמסר אלי ונתן לי את הכל״.
״את יודעת להגיד את זה כרגע, את ידעת את זה באותו רגע גם?״
״לא״.
״מה קרה באותו רגע שגמרת?״
״הייתי בהצפה רגשית מדהימה, חיבקתי את דן ונישקתי אותו וכל מה שהרגשתי זה כמה אני רוצה לתת לו את העונג המדהים שאני חוויתי כרגע. זו היתה התחושה כמה רגעים אחרי שגמרתי. ואז כשהוא הציע ללכת לסלון, אז הלכנו ודיברנו, עדיין הרגשתי את התחושות המדהימות של כמה שהיה לי טוב וכיף״.
״התאים לך ללכת לסלון? להפסיק את החוויה הזו המדהימה?״
״רציתי ללכת לכמה רגעים לסלון, לשתות כוס מים…״
הרגשתי צורך להסגביר: ״ללכת לסלון לא מפסיק את החוויה בשום דרך. פשוט מעבירים את ההתרחשות חדר. אנחנו מכירות כבר איזה יום יומיים, וככה זה המסיבות שלנו. הולכות לחדר השינה, הולכות לסלון, חוזרות לחדר השינה, הולכות לסלון. זה ככה פשוט. זה פרוטוקול קבוע, זה לא משהו חדש״.
המטפלת פנתה לתהום: ״לך היה ברור שהולכים לסלון להמשיך?״
״לא היה ברור לי שמפסיקים, כן, עושים הפסקה וחוזרים לעניינים״.
״אז אם זה גם לך היה ברור אז מה קרה?״
״שזה לא קרה. כאילו, שמענו אלבום, וכאילו סיימנו לשמוע את האלבום ששמענו ואז כזה עברנו לעוד אלבום, ודן אמר: ׳בואי תתמקדי בעומק של הדברים ושאת צוללת פנימה אז זה יותר אמוציונאלי ועצוב ומעורר רגשות׳״.
״דן הנחה אותך לשמיעת מוזיקה. איך *זה* קשור למין? האם לכם במתכונת המינית שלכם, יש קשר בין שמיעת מוזיקה, האם ההנחיה של דן ׳תצללי ותשמעי אמוציות׳ היא מחרמנת, מעודדת למין, היא מינית, היא אירוטית?״
״היא לא מינית ולא אירוטית אבל היא כן מקרבת. סליחה, זה כן אינטימי, והרבה פעמים אני מרגישה שאני ודן מבינים משהו באופן אינטימי כשהוא אומר לי או כשאני אומרת לו תשים לב לדברים האלה או תשימי לב לדברים האלה, אז יש קירבה מאוד חזקה שקורית בינינו״.
״מחרמנת מינית?״
״לפעמים כן ולפעמים לא. תלוי, מאוד תלוי.״
״אם היה לך ברור שהמין לא נגמר אז אני לא מצליחה להבין איפה הבהירות הזאת באה לידי ביטוי במציאות. כשאני שומעת בואי נלך לסלון אני חשבתי שמפסיקים את מה שהיה ועוברים פאזה. אתם אומרים שזה לא מעבר פאזה.״
תהום הגיבה מיד: ״לא, זה לא מעבר פאזה, כי כאילו מעבר פאזה היה אם היינו הולכים עכשיו למקום אחר.״
הוספתי: ״לא התלבשנו…״
״נשארתם עירומים?״
״כן, כמו שהיינו, לא יודע אם היינו עירומים לגמרי״.
״נראה לי כן כזה, אולי רק לבישה של בגדים תחתונים כאילו״.
המטפלת נשמעה תקועה: ״אני מנסה להבין מה קרה״.
פתחתי מבער אחורי: ״קרה מה שקרה בפעם המי יודע כמה, אפילו אלוהים כבר התייאשה ואיבדה ספירה, קרה מה שתמיד קורה, לא משהו חדש שקרה, לא וואווו קרה משהו חדש. תהום הפילה את זה, היא היתה צריכה להחזיק את זה והפילה את זה״.
״אני שואלת מה קרה אצל תהום״.
הגברתי והאצתי קצת: ״היא לא יודעת מה קרה. אני לא חושב שהיא עושה את זה בכוונה. היא באמת היתה כולה בהודייה על האורגזמה ואמרה וואוו אני לגמרי מאוהבת בך והייתה כולה באמת מוצפת אהבה ורגשות. וזהו, הערב התקדם והיא לא עשתה שומדבר עם זה. היא לא עושה את זה בכוונה, זה לא שהיא חשבה ׳הממ עכשיו אני אזניח את דן׳. זה בא לה מאוד טבעי. זה הטבעי שלה. זה מה שקורה״.
תהום הנמיכה את האש ואמרה: ״חשבתי על זה קצת, שבעצם כאילו אני הייתי אחראית על זה בהתחלה, אני קידמתי את הסשן בשירותים, את הסשן האנאלי (״זה אותו דבר״ דקרתי), בניתי את החלק הזה, ואז רציתי לסיים אותו בסקס והובלתי לזה שדן ירד לי והכל ואז לא רציתי להפסיק, רק כמה רגעים להתמלא מחדש באנרגיה, גם חידשתי את האודם. כן עשיתי דברים בשביל לא להפסיק את הסקס.
המחשבה שעלתה לי היום ושאני עוד מעבדת אותה, זה שכאילו הייתי אחראית על משהו, אממ, עכשיו, כשסיימתי בעצם את.. זה לא בדיוק שסיימתי את האחריות שלי אבל שאני כאילו.. אני חושבת על זה כמו על אוכל. ידעתי שאנחנו רעבים, הכנתי אוכל, אני לא יכולה להכריח את דן לאכול, אני יכולה להגיד לו ממי יש אוכל מוכן. אני חושבת שבאיזשהו שלב שם, כשהרגשתי ממנו שהוא לא… לא הרגשתי מספיק שהוא מיני וחרמן כשהלכנו לסלון. ושם אני חושבת שמאוד התקרבתי אליו אבל זה כאילו הוביל אותי למקום הלא טוב, כאילו לא יודעת אם למקום הלא טוב, אבל למה שבסוף גרם שהזנחתי אותו, ולא לקחתי וניהלתי את ההמשך של הערב בעצם״.
״מה שאת אומרת זה שמה שהוביל אותך לשמוט את זה זה שראית שדן לא במצברוח מיני, שהוא לא חרמן ולא תשוקתי, שהמבט והאנרגיה נעלמו, לא יודעת…יש ביטויים לmode מיני שאנחנו נמצאים בו, את מכירה את זה אצל דן?״
״ודאי״
״ואת זה לא ראית?
״פחות״
״ולפני כן במיטה כן ראית את זה?״
״כן״.
״באיזה רגע זה נעלם?״
״אני חושבת שכשהתחלנו לצלול קצת למוזיקה ועברנו לדברים יותר עמוקים רגשית״.
״מי הביא את המוזיקה?״
״דן״.
״אם מוזיקה מביאה אותנו למקום אינטימי לא מיני….״
הגעתי עם מעט מאוד סבלנות והיא החלה לפקוע: ״מוזיקה לא מביאה אותנו למקום לא מיני, ממש לא. אנחנו תמיד עושות סקס עם מוזיקה״.
״אז למה המוזיקה הובילה את זה?״
תהום ניסתה לענות ונתקעה: ״כי אממ בחרנו כאילו…… אני לא יודעת, אפשר להגיד בחרנו?, בחרנו אולי להתמקד…״
״אה אז זה המוזיקה אשמה עכשיו?״ (למרבה האירוניה האלבום המדובר היה Joe’s Garage של פרנק זאפה- אופרת רוק מלאה בגסויות מיניות בוטות והומור שחור על עתיד דיסטופי בו מוזיקה מוצאת אל מחוץ לחוק. המספר מטיף לאורך האלבום כמה מוזיקה מזיקה וגורמת לצרות צרורות… )
המטפלת הרימה את קולה והאשימה: ״לא, מישהו שם את המוזיקה הזאת. מישהו בחר במעשה הזה. היה שם מישהו שהיה שם, היא לא היתה לבד בסיטואציה הזאת. אני מנסה שתהום תדייק לעצמה באיזה רגע היא שומטת. אני מבינה לגמרי שזה נשמט, אבל אני חושבת שלשמיטה בין שניים יש שני אחראים, ואתם מתנהגים כאילו יש אחד אחראי. בסופו של דבר כשזה תינוק ואמא יש רק אחד אחראי, רק האמא. אבל כשאנחנו מדברים על שני בני זוג, גם אם אחד שולט ואחד נשלט, זה לא משנה. זה שני בגירים אחראיים. גם כשאתה פעם ישבת ונתת לה להזדיין שבעים שנה עם אנשים אחרים בזמן שאתה יושב שם ורק נושם ועושה מדיטציה, היית שותף לאינטראקציה הזאת. לא שמת סטופ, לא הוצאת אותה משם, הורדת חשק מיני והבאת אותה לטיפול מיני.״
עניתי בטון ענייני ורגוע באופן יחסי: ״זה נכון ששני בגירים נמצאים בסיטואציה, אבל זה לא שהאחריות היא בדיוק שווה אותו דבר. בנוסף אני אגיד שגם שתינו קצת וראיתי אותה מוזגת לעצמה *עוד* וויסקי והייתי צריך להגיד לה: ׳רגע תהום, תשתי מים אולי׳… הייתי צריך לשמור עליה שלא תשתכר״.
המטפלת ותהום התפרצו ביחד בכמעט צעקה, תהום אמרה: ״אני חושבת ששם הסיטואציה התחלפה״ והמטפלת אמרה: ״אז אתה *ממש* שם המבוגר האחראי. יש משהו בסיטואציה הזאת שאתם מפספסים!!״.
חצי שניה של שקט חלפה וצעקתי: ״No shit!!!!״.
תהום והמטפלת המשיכו לצעוק ביחד, המטפלת אמרה: ״תכעסו כאן, תצעקו כאן, מה אתם מפספסים??״ ותהום המשיכה בטונים צורמים: ״אני חושבת כאן לדעתי שמה שקרה זה שאיפשהו הבנתי שאני כבר לא האחראית על על הסיטואציה״.
המטפלת צעקה ממש: ״איך?? תסבירי לי מתי זה קורה!!!״
״שדן, לא יודעת, הדבר היחיד שעולה לי בראש זה שדן החליט בעצם איזה מוזיקה נשמע ואז כאילו…״
התפרצתי: ״אני עוד ביקשתי ממך שתבחרי מוזיקה ואמרת לי ׳לא, תבחר אתה׳. (אני זוכר את זה בבירור כי המוזיקה נוגנה מהטלפון שלה ולא כמו בדרך כלל מהאייפוד שמת יום קודם לכן).
תהום המשיכה בכעס: ״נכון… אבל בכל זאת יכלת לבחור דברים אחרים ויכלת גם לבחור משהו שלא נתעמק בו באופן עמוק ואמוציונלי״.
רמת הדציבלים של המטפלת המשיכה לטפס לדרגות שוברות שיאים: ״אני באמת שומעת סיטואציה ו, אה, אין בעיה שהמיטה המינית השתנתה לסלון, עם זה אין לי בעיה. יש לי בעיה עם ההתכווננות! יש בעיה עם המניע! משהו קרה למניע הנפשי כשיצאתם לסלון. משהו קרה, זה לא המרחב הפיזי. המניע הנפשי קרה לו משהו. לי יש הרגשה שאתה מנסה להגיד משהו בדבר הזה. בו תתאר דקה מה היה קורה מבחינתך. הייתם צריכים הפסקה, רציתם להחליף את הסביבה הפיזית, מבחינתך המוד המיני לא נגמר. המסיבה יכלה להימשך״.
השלמתי את המשפט: ״כמו שקרה הרבה פעמים בעבר״.
״אין בעיה. איך *אתה* היית רוצה שהיא תמשיך?״
הסברתי: ״יושבים בסלון, תהום נחה קצת, שותים קצת, חמש עשר דקות, ואז חוזרים לתשדורת שהיתה קודם״.
״מי חוזרים? איך חוזרים?״
״תהום חוזרת להיות ה.. להסתכל עליי, אני מסתכל עליה, יש את המגע הזה, היא צובטת לי בפטמות, אני מנסה לשלוח לה יד לחזה״
״זה רק תהום אמורה להתחיל? את התשדורת המינית תהום אמורה להתחיל?״
נאנחתי ונשפתי בקול: ״כן, תהום אמורה להיות בstance של שולטת, ואז אני קולט את זה ומגיב לזה״.
״אז אנחנו שוב חוזרים לאותו דבר״.
הרגשתי שזה רגע מתאים להתחיל לבטא את הדברים שבאתי להגיד בפגישה הזו ודיברתי בלהט: ״אמרת בפעם הקודמת שמה זה משנה הפרקטיקה המינית, מה הקשר בין זה לבין איך מגיעים אליה. זו אמירה בעיניי… כמו מישהו שלמד על יפן, למד באוניברסיטה תרבות יפנית, אבל הוא לא היה ביפן ולא מדבר יפנית״.
המטפלת פלטה: ״כןןן….?״ חשדני והמשכתי: ״**בוודאי** שיש קשר!״
בשלב הזה השיחה עברה להתנהל בצעקות והמטפלת שאלה את תהום: ״גם לך זה ברור שיש קשר? שאת בתור שולטת אמורה להתחיל תמיד?״
התפרצתי: ״זה לא להתחיל תמיד. אני יזמתי את המסיבה. גם, אמרת בפעם הקודמת שאני לא יוזם וזה, אני *כל הזמן* יוזם, וכמו שאמרתי כשאני לא יוזם זה כי אני נכווה כשאני יוזם. אני רוצה להיות בטוח שהיא באמת רוצה. יזמתי על האוניה כשהיינו, יזמתי לפני שבועיים בדרך חזרה מאגמון החולה ואמרתי שאני רוצה ומציע שנעשה מחר סשן ונדבר על ההגדרה והמוגדרות שעלתה בטיפול הקודם.
״את שומעת את היוזמות האלה?״
״אני יודעת שדן יוזם. אני מרגישה את זה והוא גם באמת יזם את המפגש בשישי״.
המטפלת המשיכה להכות בסלע: ״שני אנשים נמצאים באותו מרחב, עם אותה התכווננות. מה קורה לזה?״
תהום נזכרה במשהו: ״אוקיי, כן אני זוכרת שגם דן וגם אני היינו מאוד נסערים מהטיפול האחרון. אני זוכרת ששאלתי אותו כשהיינו בסלון והוא שם את המוזיקה הזו ושאלתי אם הוא בטוח שזה מה שהוא רוצה לשמוע ושאולי זה קצת כבד מדי, אז הוא אמר: ׳אני מאוד עצוב, מאוד רע לי ואני מאוד עצוב׳״.
״ואת זה דן אמר אחרי שהלכתם להמשיך לעשות מין? זאת אמירה לא מינית, זאת אמירה שפותחת מרחב אינטימי רגשי לדון ברגשות. איפה החרמנות פה?״
סנטתי בשקט ארסי: ״אני מבין שחרמנות אצלך זה משהו מאוד שטוח וחסר רגשות״.
״לא דן, אני מבינה שאתה מאוד רוצה להעליב אותי ולפגוע בי ולהפעיל כלפיי תוקפנות ותיכף ננסה להבין למה. אני הופכת להיות באותם רגעים משהו שלא קולט אותך, שלא רואה אותך, שלא שומע, ואנחנו תיכף ננסה להבין את זה. אני מדברת.. לא *אצלי* החרמנות. אני כאן נון אישיו! אני רק שומעת אתכם!! אני שומעת את *אשתך* אומרת **דן לא היה במצב חרמני**! זה לא אצלי!!! אתם איכשהו שניכם גורמים לחרמנות להישמט ואני מתעקשת שזה שניכם, אני מבינה שתהום לא עשתה את תפקיד השולטת…״
תהום הנמיכה קצת את הטון והגבירה את האינטנסיביות בהדרגה: ״אני חושבת על זה, אם אני משווה את זה לאוכל, כי זה נורא קל לי להסתכל על זה, כמו שאמרת אז על הקינואה שלא בישלתי אותה ושמטתי את זה… אני יודעת שאני אחראית על האוכל בבית, אני אחראית על הקניות, נכון, אתה אחראי על הירקות והפירות וזה התפקיד שלך אבל אני יודעת שאני אחראית על הבישול של האוכל. כשאני יודעת שאין לנו מנה למחר אני דואגת להכין, זה די התפקיד שלי וזה בסדר ואין לי בעיה עם זה, כאילו, יש את המחיר שזה גובה ממני אבל זה בסדר, אני נערכת לזה בהתאם. אני יודעת שאני אחראית על זה, אני לא מצפה ממך שתגיע ב12 בצהריים ותראה שאין אוכל כי אז תגיד ׳אני רעב ואין לי מה לאכול וזנחו אותי׳.
אז במיניות, אם אתה רוצה את כל האחריות על זה אז תן לי את כל האחריות הזאתי ואז בעצם אני אוביל את הדברים שאני אוביל מתי שאני רוצה ומתי שאני חושבת לנכון, ואתה— אל תסרב לי! אם אני באה ואומרת לך ׳אני רוצה שנזדיין׳ אז אני רוצה שנזדיין, אני רוצה שנעשה היום סקס. אל תשאיר לי את זה כאילו את לא כל כך רוצה או את כן כל כך רוצה את זה. תן *לי*! *אני* רוצה את זה. אני קמתי בבוקר ואמרתי שנעשה סקס, אז נעשה סקס. אם אני אחראית אז אני לוקחת את הפיקוד. זה לא משנה ההגדרה של שולטת. אל תנסה לקחת.. אתה יכול להציע יוזמות, אתה יכול להביא מלא רעיונות, כמו שאתה יכול לבקש מה בא לך שאני אכין לאכול ואני אעשה את זה בשמחה ובאהבה. אבל תן לי את האחריות הזאת. כי אני מרגישה שזה באמצע, ואז אף אחד לא מחזיק את זה וזה נופל בין הכסאות. יכול להיות סיטואציות שאני ארצה והוא לא יהיה בהכרח במוד וזה גם בסדר, אין עם זה שום בעיה. אני אקח את זה על עצמי, אין לי בעיה. אני אנהל את זה, אני אעשה את זה טוב. אני מקווה. אני סומכת על עצמי, על השיקול דעת שלי, על הדברים שלי״.
המטפלת הקשתה: ״וזה ששתית תוך כדי ומזגת לעצמך עוד ועוד….?״
״זו היתה טעות שלי. אבל אבל, כי לא, כי שם באמת התחילה הבעיה שזה היה באמצע. זה בסדר, אני לא צריכה את האלכוהול. זה נחמד, זה כיף, אני ממש לא צריכה את האלכוהול.״
״איך דן, מה אתה שומע ממה שתהום אמרה? איזו מחשבה ורגש זה מעורר?״
עניתי באנחה שקטה: ״זה נשמע לי כמו שטויות. Doesn’t make sense״.
״היא אמרה הרבה דברים, מה בזה שטויות?״
״הכל נשמע לי כמו שטויות. שומדבר שם לא נשמע לי הגיוני, קשור למציאות, מסביר מה היה או פועל לקראת מציאות אחרת, לא עקבי עם דברים אחרים שהיא אמרה. זה נשמע לי כמו נסיון למצוא quick fix״.
״איך זה לא נשמע בקוהרנטיות למה שהיא אמרה לפני שבועיים על הצורך בהגדרה?״
״מפני שלא קרה עם זה שומדבר מאז, עם הצורך בהגדרה. ומה זה הגדרה? היא לא רוצה שאחזר אחריה? היא לא רוצה שאזום ואציע? היא רוצה שאהיה מריונטה פסיבית לגמרי? אם את רוצה שזו תהיה האחריות שלך מה מפריע לך לקחת את האחריות? את לא מנהלת את זה, את זורקת משהו פעם אחת ואם אני לא מייד מרים את זה בציות מוחלט ומיידי אז את עוזבת את זה״.
תהום המשיכה לקדם את הרעיון: ״סבבה, אני יודעת שאם זרקתי את זה פעם אחת ולא תפסת את זה אני צריכה להמשיך לזרוק את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם כי בסוף אני אקלע. אבל זה בסדר, אני ככה יודעת שזה אני, שאני צריכה להביא את זה מעצמי! והחיזורים שלך זה נהדר ומבורך, והיוזמות שלך זה מעולה. הפלירטוטים יצקו את התוכן אל תוך המפגש המיני שיהיה״.
״את קובעת את מועד קיומו?״
״לא בהכרח, כי יכולות להיות מיליון סיבות שלא יהיה. אבל אני יודעת שאני אחראית לקבוע, ליזום את זה ולאפשר לזה לקרות. אם צריך לכבות את האורות בבית אז אני אכבה את האורות בבית. אם צריך שיהיה את ה, לא יודעת, את היין, את המוזיקה המתאימה, אז אני יודעת שאני אחראית לזה״.
כנראה הרביתי לנוע על מושבי ולהתגרד כי המטפלת שאלה: ״דן, מה מכניס אותך לאי שקט בזה?״
יריתי בצרורות: ״כי זו אמירה.. נו, בסדר. אני לא קונה את זה. אני לא מאמין לזה. אני לא חושב שזה well thought out״.
״אתה גם תוקפני כלפי זה. אתה אומר שזה שטויות, זה בלי חשיבה, זה לא רציני. אתה ממעיט בערך של מה שאומרת תהום. אתה עושה דה-אבלואציה״.
״כן. גם מאיפה אני אמור לסמוך שפתאום עכשיו הגעת לאיזו הארה ופתאום עכשיו זה יהיה מסודר?״
המטפלת הרגישה שעלתה על משהו: ״או או או או או. איך אני *פתאום* יכול להתחיל לסמוך״.
תהום אמרה: ״אני חושבת שהדבר שיגרום לך לסמוך זה שאם תראה את העקביות של הדברים האלה״.
המשכתי לירות: ״מה הפריע לך להיות עקבית עד עכשיו? בלי שזה מוגדר לגמרי, אבל זה מוגדר חלקית, לקחת על עצמך את תחום האחריות הזה שאת רוצה… מה, את חושבת שהייתי אוסר עלייך? הייתי מפריע לך לקחת אותה אם היית רוצה אותה?״
המטפלת שיקפה: ״הוא מנסה להבין האם מי שמציע לו לסמוך עליו, באמת אפשר לסמוך עליו. איך פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, איך מצופה ממנו לסמוך אחרי כל כך המון פשלות, כשלונות של המרחב הזה. איך אני יכול להתחיל לסמוך על משהו אחרי שאין לי שום הסיטוריה של יכולת לסמוך?״
״אני לא חושבת שאין היסטוריה של דברים שהוא יכול לסמוך, כי עובדה שאני יודעת שיש דברים שאני מטפלת בהם, אז אני מטפלת בהם״.
עניתי בשקט: ״יש הבדל בין להכין סנדוויצ׳ים לטיול לבין זה. שם זה פעולה נקודתית, שקשורה לפעולה נקודתית אחרת, לא מצריכה שיתוף פעולה מהאדם הנוסף, כלומר הסנדוויצ׳ים תמיד ישתפו איתך פעולה, ובמין את צריכה שיתוף פעולה של האדם השני, זה קשור למצבי רוח, יש שם הרבה הרבה יותר משתנים. זה לא דומה״.
המטפלת תירגמה: ״לא סומך על זה שתדעי לקחת בחשבון את כל המשתנים הנפשיים שמרכיבים את הסיטואציה המינית בין שני סובייקטים מאוד מורכבים עם היסטוריה ינקותית, מינית ורגשית״.
״אני יכולה להבין אותו, למה הוא חושב ככה. אני מודה שלא הראיתי לו הרבה נקודות כאלה״.
המשכתי בהפגזות: ״במיוחד לאור כל מה שראינו עד עכשיו גם בעשרה חודשים פה של טיפול, לא ראינו התקדמות. לא ראינו שינוי והפנמה של הדברים שאנחנו מדברים פה, יישום שלהם אחר כך…״
״רק אצל תהום לא ראינו?״ הקשתה המטפלת.
״בעיקר אצל תהום לא ראינו, כי אני על דברים שדיברנו כמו להישאר במיטה אחרי שעושים סקס, אז נשארתי והמשכתי להישאר…״
המטפלת פערה מבט משתומם ואמרה בטון פסקני ומנצח: ״חוץ מבשבת כשהלכתי לסלון!״
הגבתי באי נעימות מופגנת: ״מה? יש לך איזה ממש חוסר הבנה של העניין הזה של ללכת לסלון. זה הסשנים שלנו, הם מתמשכים על פני הרבה שעות… מה שדיברנו אז והזכרתי עכשיו זה על מצב שבו שתינו גמרנו ו*אז* להישאר במיטה ולא לקום ישר לעיסוקיי האחרים״.
המטפלת הבינה שטעתה, אני נשפתי כמו דרקון מיואש והמטפלת אמרה: ״וואי יש פה ממש שתיים שלא מבינות אותך בכלל״.
התעלמתי והמשכתי לתאר איך כן יישמתי את הדברים שעלו בטיפול: ״כמו לשבת בסלון ולהיות שם נוכח לעיתים יותר קרובות שזה גם המשכתי לעשות כמיטב יכולתי, ועוד דברים שעלו ודיברנו, אז כן יישמתי אותם״.
״אתה ממש רואה את הסיטואציה כן שתהום היא היחידה שלא עושה התגייסות?״
״לא, זה לא מה שאמרתי! היא כן עושה התגייסות, זה כן מאוד חשוב לה, אממ, מאוד איכפת לה. היא עושה כמיטב יכולתה, היא באה מאהבה, אבל זה מה שיוצא לה! אני לא חושב שהיא עושה בכוונה. גם לגבי התרגיל, בתרגיל האחרון שעשינו בשבוע לפני שעבר, אז היא הביאה לי את ההזמנה רק 20 דק׳ לפני התרגיל אחרי שביקשתי ממנה הבהרה לגביי השעה״.
תהום הצטדקה: ״אני לא ידעתי, אני שאלתי אותך, אני לא ידעתי שאתה רוצה שנעשה, כאילו, לא היה זמן ברור מתי התרגיל יהיה. היה זמן קבוע אבל אז לא זוכרת מה היה בדיוק באותו יום״.
המטפלת שאלה בטון נחרץ: ״דן זה נשמע לך הגיוני התיאור של המרחב המיני בין שני בני זוג בוגרים שרק אחד אחראי על מה שקורה שם?״
״לא, וזה לא מה שקרה. אם כבר זה מה שתהום מציעה כרגע, אבל זה לא מה שהיה קודם. כמו שנחשף פה במהלך הטיפול, יש בינינו לא בעיה אחת אלא *הרבה* בעיות. כל אחת מאיתנו מביאה את הבעייתיות שלה. אני מביא את זה שאני צריך להישלט ולא יכול פשוט לשלוט בזה, בניגוד להרבה דברים אחרים בחיים שלי בהם אני כן שולט. פה אני לא יכול לשלוט, אני תלוי בפעולות של תהום כדי שזה יעבוד בשבילי. כדי שאני אוכל להאמין בזה ולהיות שם אני תלוי בתשוקה האמיתית של תהום לדבר. באותנטיות של תהום. אני לא יכול שיזייפו לי את זה, אחרת הייתי הולך למלכה בתשלום. אני לא יכול לעשות את זה בלי אהבה אחרת היתה לי איזו מאהבת או הייתי עושה את זה פה ושם. במובן הזה אני *מאוד* בעייתי. אני צריך משהו מאוד מאוד מדוייק וגם שיהיה אותנטי ושאוכל להאמין בו. שהתשוקה והענקת הכאב, זה לא יהיה מלאכותי ומעושה ומתורגל, rehearsed״.
״ואצל תהום זה אותנטי?״
״כשזה עובד אז כן, לגמרי. אם זה לא אותנטי אז זה פשוט לא קורה. היה מצב נגיד שהיא היתה עם אחרים ואז למחרת היא נתנה לי תשומת לב מינית אבל הרגשתי שאני מקבל שאריות, שהיא לא באמת רוצה לעשות את זה״.
המטפלת תהתה: ״אנחנו כבר המון זמן בלי אחרים, אני תוהה פשוט איך עדיין האחרים קיימים בחוייה״.
״נתתי דוגמה למצב שהיא היתה לא אותנטית, זה לא בהכרח קשור לאחרים, אבל כן, אני חושב שהאחרים… אני לא בטוח שירדנו לעומקם של דברים בתשוקה של תהום לאחרים. אני לא חושב שזה רק דרך יעילה בשבילה להשיג פלירטוטים ומגע. זה יותר עמוק מזה. המשיכה שאני אראה אותה עם אחרים… אני חושב שמה שקורה קורה ממקום אמיתי ולא כי היא לא אוהבת או כי לא איכפת לה״.
״ולכן אתה נלחם. אם לא היית מאמין שהיא אוהבת ואיכפת לה לא היית נלחם. לכן אתה לא מוותר ומכניס את כל הכאב שלך ונלחם עליו. כי אתה יודע שבמקום הזה היא באמת אוהבת ובאמת איכפת לה…״
״*ו*היא באמת סדיסטית. והיא באמת נוטשת וזונחת״.
״סדיסטית רגשית?״
״בעולמי זה אותו דבר. אני לא מכיר… זה הכל רגשי. יש סדיסט שהוא רק אוהב להכאיב אבל אין לו רגשות סביב העניין?״
״רגע, אז מה שאתה כרגע אומר זה שהיא באמת סדיסטית בזה שהיא נוטשת ושומטת ומזניחה? בזה היא סדיסטית?״
״אני חושב שכן. אני לא יכול לדעת בוודאות, אני לא מומחה, אבל אני חושב שזה לא במקרה, זה מגיע מאותו מקום. זה לא רק חוסר תשומת לב או (פונה לתהום) שאת לא יודעת שזו האחריות שלך״.
״מה שדן אומר זה שאת (גמגמה הרבה כאילו זה ממש קשה לה להגיד) סדיסטית באיך שאת גורמת לאדם השני להרגיש. שאת סדיסטית בכך שמישהו נורא צריך אותך ומאוד זקוק לך ואת נוטשת אותו. מישהו זקוק למגע מסויים, לעזור לו לגמור, להתעורר מינית, מישהו ממש זקוק למגע, לנוכחות גופנית שלך ואת פשוט שומטת״.
השלמתי: ״ולא סתם מישהו. מישהו שאוהב אותך ושאת אוהבת. דמות האהבה העיקרית״.
תהום ענתה בשקט: ״חשבתי על זה לעומק לפני שהגעתי לכאן, שאמא שלי היא זונחת. היא לא עושה את זה בכוונה אבל היא לא מטפלת בדברים בהכרח וקצת מזניחה דברים מסויימים, והעניין של ההשמטה של הדברים זה מגיע לי משם. התיקון שאני עושה לעצמי לאורך המון שנים כבר זה שאני יודעת לקחת את הדברים האלה ושאני זאת שצריכה לעשות את הפעולות כדי שהדברים האלה לא יוזנחו. אני לא אזנח אותך לעולם, אני לא אפקיר אותך, אני לא עשיתי את זה אף פעם במתכוון, להיפך, בפעמים שמאוד ידעתי שאתה צריך אותי הייתי שם ברמה הכי עמוקה של הדברים״.
״מינית?״
״גם״
״הוא אומר שלא. את מרגישה שמינית כן? שיש חוויות בהיסטוריה שלכם, האחרונה יותר, לא של פעם, שאת היית מינית שם עבורו?״
״אני דווקא נזכר כן בפעם, ושהיו בהחלט הרבה סיטואציות שהייתי צריך אותה והיא ידעה את זה ובכוונה לא היתה. היום היא לא עושה במתכוון, אז היא כן היתה עושה במתכוון״.
תהום אישרה: ״הסדיזם שלי זה כמה דברים. גם הדברים האלה, גם הסדיסטיות הרגשית הזאתי. אבל זה לא רק זה, הסדיסטיות שלי היא גם— אני מאוד מאוד נהנית מלהכאיב לך. מאוד. זה כאילו משהו שאני לא יכולה לדמיין את עצמי לא עושה את זה. הסדיסטיות הרגשית שלי, אני אוהבת אותה בגבול מסויים. שם זה הסלע שלי. כי היא מאוד מאוד גדולה. היא יכולה לנטוש ולזנוח ולעשות דברים במתכוון מאוד מאוד פוגעניים ושם אני שמה את הסלע הזה כי אני יודעת מה אני מסוגלת לעשות. יש לי מחשבות בראש שהן לא טובות״.
״אני חושב שזה יוצא מהצדדים של הסלע. זה לא יוצא ככה, אז זה יוצא ככה. עברנו לסלון, המסיבה המשיכה עם גוד וייבס. תהום השילה מעליה את תפקיד השולטת כשהגענו לסלון. כשאמרתי לה ׳ממי אולי לא תשתי׳ זה היה כי רציתי שהיא תמשיך בתפקיד שלה, אבל הזמן עבר… וזו הדפקה שלי. אני לא יכול להגיד לה ׳מה קרה, הפסקת להיות שולטת׳. ברגע שאני אומר את זה אז כבר לא יהיה היום כלום במילא, אז זה לא משנה. אני מחכה ומחכה שהיא תחזור, והיא לא אמרה מילה על זה״.
״אתה רואה איך בזה אתה משחזר את הרגעים הקשוחים והחמורים ביותר בחיים שלך?״
״זו הנטייה המינית שלי. את לא יכולה לבקש ממני לשנות את הדבר הזה״.
״לא את זה אני מבקשת לשנות, אלא רק את ההפעלה של המרחב הזוגי/מיני״.
תהום שאלה: ״מה הכוונה?״
״הוא אומר שבשניה שהוא יגיד לך ׳רגע את כבר לא בתפקיד, את נעלמת לי כי את שותה ואת כבר לא שם׳, אז הוא יוצא כבר מתפקיד הנשלט. הוא כבר לא בהתחרמנות ולא בmode של נשלט.
משום מה דן אתה צריך אותי היום מאוד מאוד לא יכולה להבין אותך כי היום יש משהו שאולי אני באמת לא מצליחה להבין למרות שיש לי הרגשה שאני מבינה מה זה תפקיד הנשלט״.
״את בדרך כלל בהחלט מבינה והתובנות שלך נהדרות ואנחנו לא סתם פה. בפעם האחרונה, באופן לא אופייני, דווקא היו כל מיני אמירות שהיו לי מאוד מוזרות כמו שתהום תלטף אותי בזמן שאני צופה בטלוויזיה״.
״המטפלת עשתה פרצוף של תמהון ואמרה בחוסר סבלנות: ״כן? למשל, מה מוזר בזה, בוא תגיד לי למה זה לא מתאים!״
שתינו ענינו: ״כי אין לנו טלוויזיה״ ואני הוספתי: ״ודיברנו על זה כבר כמה פעמים״.
המטפלת גלגלה עיניים ואמרה: ״אהההה, אה נו הדבר הזה. חשבתי האקט המיני. אז זה בעצם אומר שאני לא קשובה?״
המשכתי: ״זה היה באמת באופן לא אופייני. זה לא הרגיל, ולכן זה היה מוזר. גם להגיד שאני לא יוזם, או לא מביע את הכעס, שרק שלושה שבועות קודם לכן אבחנת אצלי ׳זעם רצחני׳. לא משנה, הדברים האלה, בנוסף להצעה לסגור את המרחב המיני… באנו בשביל לעשות *יותר* סקס. אם אנחנו הולכות לסגור את המרחב המיני אז למה אנחנו צריכות טיפול מיני? לא להזדיין אנחנו יודעות לבד. בלא לעשות סקס אנחנו דווקא סבבה, עם זה אנחנו מסתדרות מעולה לבד. אז כל הדברים האלה ביחד יצרו לי תחושות מאוד קשות. הרגשתי כמו הומו צעיר שהולך לכומר להתוודות ולקבל עצה ומה שקורה שם…״
״מה קורה שם? אוי ואבוי! מה קורה שם?״
״הוא מקבל מענה הפוך ממה שהוא צריך. ומאז אני במצוקה רגשית קשה. הרבה סערה, כאב, חרדה, וגם כעס אבל כעס הוא הדבר הפחות חשוב פה. בדידות, ודאגה מה יהיה ואם יש בכלל טעם להמשיך עם הדבר הזה״.
המטפלת שיקפה: ״ולא סתם דאגה אלא חרדה שאולי המרחב שהאחראית שם עד כדי כך לא יודעת מה היא עושה וההיפך, פוגענית כמו כומר כלפי הומו צעיר… אז זה בעצם ממש ממש מפחיד כי כבר היינו בסיטואציה הזו שמישהו שאחראי עליי היה פוגעני כלפיי״.
״כן ואז בנוסף הסשן שהיה ביום שישי… ואז אני צריך לאסוף את עצמי וזה מה שאני עושה מתחילת השבוע. יש לי כבר הרבה נסיון בזה אבל זה לוקח את הזמן שלו״.
״והסשן שהיה לך ביום שישי שיחזר לך קצת, אני פתאום מבינה מה הקשר, כי את אמרת את שניהם באותו משפט, ושאלתי האם יש קשר בין החוויה שהיתה ביום שישי לחוויה שהיתה כאן בשבוע שעבר, ואני שומעת ששתי החוויות… כשהקשבתי לך שמעתי אותן כאלימות, וכשעכשיו אני מקשיבה לדן אני שומעת אותן כמו המרחב הינקותי המוכר שזה שומט, לא מבין, מפרש בצורה מעוותת ומנצל, עושה שימוש פוגעני וabuse.
מה שקרה זה את ואני, אצל דן, כל אחת במרחב האינטימי שלה, את במרחב המיני, כי הוא שם הנשלט ומאוד פגיע ומאוד זקוק, ופה זה אני המטפלת והאחראית, אני בתפקיד שהאחריות היא אצלי ועל מנת שיהיה לכם יותר טוב אתם צריכים אותי, ודן אומר ׳חשבתי אם להמשיך לבוא כי אם אני צריך אותך בשביל להרגיש יותר טוב ובטוח ונהיה לי קל וטוב יותר בחיים ואת עושה אביוז… אביוז לרגשות שלי, אביוז שאת לא מקשיבה לנו ומפספסת פרטים, או לא מבינה בכלל מה את מדברת כי את מדברת על יפן כשמעולם לא היית ביפן׳, וכל החוויות האלה הן חוויות נורא נורא קשות. הן מעבר לקשות, הן, הן, הן מסוכנות. הן מסוכנות נפשית כי המרחב האינטימי שלכם מכיר את זה.
דן מכיר את זה לגמרי, איך כשהוא הכי זקוק וצריך ותלוי, הוא לא יכול לסמוך, ואז הוא אוסף את עצמו לבד. ויש פה שתי דמויות נשיות, שבכל אחת אני תלוי וצריך משהו, אני צריך את הדברים שנפשית אין לי. ואני לבד המון שנים עם הדבר הזה ואין לי את זה. ורק מנסים לקחת ממני ולעשות לי אביוז.
אני חושבת שאני לעולם לא אשכח שהשווית אותי לכומר כלפי הומו צעיר. זה אביוז קשוח, אני אצטרך לחשוב עם עצמי מה עשיתי בשביל שזה יהיה כזה… זה רע רע רע רע רע. זה מאוד רע. אני, אני… ״.
המטפלת הפסיקה לדבר כי נשברה ונחנקה מבכי, דמעות הציפו את עינייה רבות ההבעה ואיימו למרוח את האיפור המוקפד והיפה שלה.
עברה חצי דקה והמטפלת המשיכה בעודה עדיין דומעת וקולה רועד: ״החוויה הזאתי כל כך קשה.. שאני כל כך מבינה את הסאדיזם הזה שאתה מדבר עליי, עליו. (היא התכוונה להגיד ׳עליו׳ ומייד תיקנה). זה לקחת משהו… כי אתה יודע, גם הכומר הזה הוא נורא סדיסט באותו רגע. הוא נורא סדיסט. וזה ממש חמור. זה ממש ממש חמור״.
היא המשיכה לבכות ואני הרכנתי ראש ושתקתי.
״את מבינה למה זה היה נשמע לך נורא דומה? שסיפרת את שתי החוויות האלה, הן באמת, כל מה שאני יכולה להגיד זה שזה באמת לא מגיע לאף אחד מכם. לך בחיים לא מגיע להרגיש הומו צעיר אל מול כומר, ולך לא מגיע להרגיש שאת בהיי של התרגשות נורא גדולה ופתאום הבנאדם שכל כך יקר לך נשמט לך בין הידיים. אני חושב שהכאב שלך בעקבות זה, זה נכון, דן חווה כאב עצום ונורא כשהוא נשמט לך, אבל נראה לי הכאב שלך כשאת נזכרת איך זה להישמט לאמא שלך בין הידיים ואת מבינה כמה זה קשוח״.
״אני כבר רגילה לזה. אני התחסנתי עם זה״.
״אבל את לא צריכה להיות רגילה לזה. (הדמעות המשיכו להציף והקול המשיך לרעוד ברגש רב). לא צריך להתרגל לזה. אולי בשביל זה אתם צריכים אותי ואת המרחב הזה, כי לא צריך להתרגל לזה, זה דברים ש… (משכה באף) אני שמחה שדן לא מוכן להתרגל לזה״.
עברו עוד שניות של שקט והמטפלת המשיכה:
״זה באמת נורא כואב לי. אני בוכה כי נורא נורא כואב לי. הדבר האחרון שאי פעם יכולתי לדמיין לעצמי זה… ואני נורא מודה לך על ה…״
אמרתי בטון שקט ואוהב: ״אני בטוח שאיכפך לך מאוד מאיתנו וכל הזמן הרגשתי ככה״.
״אני יודעת, אבל זה כמו שאיכפת לתהום ממך, והיא עדיין מצליחה להיות סדיסטית כלפייך. זה הרי שילוב… אתה מאמין באהבה של תהום כלפייך אבל אתה עדיין חווה את הסאדיזם. זה השילוב הקשה כל כך, שאהבה מגיעה יחד עם סאדיסטיות. ואולי לכן אתם צריכים מין כזה״.
״אובביוסלי. אבל אני לא יכול להשתנות במובן הזה. זה כל כך יסודי אצלי בנפש. אמרת פעם שקשה לך לראות אותי נשלט, אבל כשאני נשלט וכשזה עובד, אז הטוהר שיוצא ממני, הטוהר של מה שאני מרגיש, כמות האהבה שמשתחררת לי… ״
הסתכלתי על תהום וראיתי שגם היא דומעת ומהנהנת באישור.
״זה יכול להיווצר רק ככה. הפינות ליטוף שאנחנו עושות בהנחייתך, it’s nice to have, זה בסדר, זה טוב שיש, אבל זה לא על אותה סקאלה״.
המטפלת הצליחה לאסוף את עצמה והפסיקה לבכות: ״אני חושבת שיש כאן משהו שדן מבקש מהמרחב המיני שלכם, זו חוויה מזוקקת של נשלט וזה צריך קצת להבין… אני אעזור לכם להבין איך מוצאים את זה בפועל. אני אעזור לכם להבין, כי זה שהוא אמר ׳היא זיינה אותי שעה בתחת׳ זה לא נשמע שזה מסכם את מה שדן היה רוצה מהחוייה המינית. אז יש שם עוד משהו שמתפספס מהחוויה המינית.״
סיכמתי: ״שזה כל מה שהיה אמור לקרות אחרי שחזרנו מההפסקה״.
בעודי משלם ושם עלי את התיק אמרתי למטפלת שאני מצטער שפגעתי בה.
״לא, אני ממש רוצה להגיד לכם שהדמעות שלי זה רק בגלל האותנטיות של הרגשות. לרגע לא חשבתי שניסית לפגוע בי בכוונה או שלא בכוונה״.
