מתחת לפרווה

הבוקר שוב התעוררתי מסיוט עם שלושה מוטיבים שחוזרים הרבה לאחרונה בחלום האחרון ממנו אני מתעורר בכאב וחרדה נוכחת: 

נסיעה באוטובוס בדרך חזרה הביתה מחופשה עם תהום. הנוכחות שלה שם תמיד מעורפלת, אני לא ממש רואה פנים או גוף.

הפעם זה התחיל בצימר, היא יצאה ונשארתי שם לבד. אחר כך בדרך חזרה האוטובוס פנה לתחנת דלק למה שחשבתי שאמורה להיות עצירת התרעננות. ירדתי קצת לפני שהוא עצר לגמרי אבל אז הבנתי שהוא בעצם המשיך בדרכו והאוטובוס שחונה שם הוא לא האוטובוס שהגענו איתו.

היה חשוך מסביב, פניתי לקופאי בחנות ושאלתי איפה אנחנו. הוא ענה שם של צומת שאני לא מכיר ולא הצלחתי לזכור.

ניסיתי לחפש באייפון איכרים את המיקום אבל שומדבר לא עבד, כפתורים נתקעו, אפליקציות נראו שונות ולא מובנות.

תהום אמרה שהיא מבינה עכשיו את הכעס של אמא שלי כשנסעו יחד להודו (לא משהו שקרה במציאות). עניתי משהו על הדדיות, שזה בסדר לקבל אבל צריך גם לתת בחזרה.

המשכתי להיאבק בטלפון בתסכול הולך וגובר. תהום ניסתה ללחוץ בעצמה בכל מיני מקומות, מה שבלבל אותי עוד יותר. צעקתי: ״אל תעזרי לי!״. התעוררתי מהצעקה של עצמי מוצף חרדה ודומע.

איסוף מנווה עופר.

כמה גדולים ככה עסיסיים ומתוקים. 

בדיוק כיביתי את הגז אחרי 8 שעות של הכנת ציר חדש לראמן. (קפצתי אתמול לצוד עצמות חזיר ובייקון מעושן). הבן מגיע מחר. הפעם השכיל לקבוע מראש. (חינוך זה תהליך ארוך). הטארה והתוספות מהראמן מלפני כמה שבועות חיכו בסבלנות במקרר, במקפיא, ובארון לאורח ראוי. 

לקוח ותיק מאוד התקשר והביע רצון לחזור לעבוד יחד. קצת הופתע מהקפיצה פי שלוש במחיר, אבל בכל זאת עברו 20 שנה. לאחר שסקרתי לו את מצבי בכנות הוא אמר שלהיות לבד זה כמו יהלום שלוקח זמן לגלות, לחשוף וללטש. 

ניבאתי בתחילת המהלך שאני מניה ששווה להשקיע בה. כבר הגיעו כ10 לקוחות חדשים בתקופה האחרונה. מי שמגיע/ה אליי נוטה לא לעזוב לעולם, ובמקביל להביא את החברים. ב30 שנה של פעילות, לא הוצאתי אגורה על פרסום או שיווק. 

הסבטקסט הוא שאני לא מתכוון יותר לרדוף אהבה. לא ארשם לאפליקציות. לא אתמקצע במסיבות ובמאנצ׳ים. (אולי אפציע לעיתים רחוקות אם יסחבו אותי, אסבול ואשתעמם למוות ואפרוש אחרי 30 דקות). לא תקבלי ממני הודעה אדומה או סגולה ראשונה (לא ששלחתי כאלו בעשור האחרון אניווי). 

מי תרצה סיור מודרך בחורבות הנטושות של ביה״ס לבנות ע״ש ונוס בפרווה? מי תחפוץ בחשיפה ללב שחור מבושה ומנופץ לרסיסים בוהקים וחדים? מי תהיה אמיצה לנסות להצית להבה בעצמות היבשות והשחורות מאבק ומזפת? 

יש אשליה אופטית שהבחנתי בה בלילות האחרונים כשאני יושב על הספה בסלון, מאזין למוזיקה ולמחשבות שלי בשעות החשכה אם לא הסטתי את וילונות הקטיפה הסגולים.

דרך התריסים אני רואה בין הבנינים השכנים במרחק את קו הרקיע של יפו העתיקה, גן הפסגה וצריחי הכנסיות, ומעליו חושך איפה שאני יודע שנמצא הים.

קצת מעל החושך יש שורת אורות בקו אופקי שמקורם במנוף בניה ענק שניצב באזור של דירתי הקודמת. בזווית הנכונה במרכז הספה כשראשי יוצר משולש שווה שוקיים עם הרמקולים אני לא רואה את בסיס המנוף, רק את שורת המנורות האופקית.

המנוף נמצא באמצע הדרך ביני לבין יפו העתיקה, אבל בעיניי רוחי זה נראה כאילו הים האפל הוא למעשה מפרץ, ושורת האורות מנצנצת מצדו השני, כמו עיר תוססת, זוהרת וקוסמת, עתירת הזדמנויות ושופעת ריגושים.

בא לי לנסוע לשם, לעיר הדמיונית בצד השני של המפרץ שלא קיים.

גם אם ששת+ החודשים ללא מין יהפכו לשש שנים או לשישים שנה. 

אני אהיה סבבה כי יהיה לי זמן ופניות לבוננות וליצירה; לגמילה מההתמכרויות לתקווה ופחד, להצלחה ולכשלון, לתשואות הקהל המחמיאות ולהשפלות מבזות עד רמה תת-אנושית.

אלמד להיות עדין, סבלני, משקיע ואדיב עם עצמי, כמי שאני יודע להיות עם א.נשים שאני אוהב.

אתרגל לא לפחד כי אין לי כלום, אז אין לי מה להפסיד. 

אדע כל יום שהמטרה שלי היא להוסיף שמחה, יופי, הקשבה, ביטוי, קבלה, הבנה וחיבור בעולם ובתוכי,

ולנסות להפחית אגרסיביות, אלימות, צדקנות, דעתנות. דורסנות. ביקורתיות. 

אני לא חושב שהדחפים המיניים העוצמתיים שלי נעלמו. הם מגיחים מדי פעם, כמו שדים מבקבוקים. אין לי בעיה לפתח זקפה ממבט טיזרי או ממחשבה מזוממת. כנראה שהפוטנציאל שלי להיות סוטה מאוד בכיר, מתמסר, מסתכן, מסתקרן, משתלהב, מותח גבולות ומשחק על ״כסף אמיתי״... הפוטנציאל לא ייעלם. אבל הכל שם פצוע, מאוכזב עד עמקי, מתקשה מאוד לבטוח, וחוטף כאפה מהיקום כל פעם שמנסה. אז יכול להיות שזה לא יקרה אף פעם יותר. אולי את מכסת הסקס, הסאדומאזוכיזם, הפנטזיות והריגושים מהסוג הזה כבר ניצלתי עד תום. 

אבל גם אם כן זה יהיה סבבה. 

להיות אח גדול של ילדות יפות ונטושות ולהראות להן שאפשר לאהוב אותן בלי להשתמש בהן ובלי לפגוע. 

לספור עד אלף גם כשהיא לא סופרת עד 3.  

להצליח לתקשר את עצמי בצורה אותנטית מול א.נשים, ולקבל אותנטיות בחזרה. 

אולי זה מספיק לגילי. 

ואולי מתישהו אפגוש מישהי ויהיה לי איתה חיבור עמוק וגורלי. 

אולי זה יתרחש על שביל מסומן במדבר או בהר, אולי בתחב״צ, אולי על סירת צוללים, בגן שעשועים, ואולי אפילו באתר אינטרנט. 

באמת אי אפשר לדעת. 

זה לא בשליטה שלי, והפוקוס שלי צריך להיות בדברים עליהם אני יכול באמת להשפיע בפעולות שלי. בעיקר על עצמי. 

יצאתי מהבית ב15:30, לאסוף את אבא שלי מרחובות, חזרתי לקראת חצות לאחר שהחזרתי אותו הביתה. באמצע היתה הרבה המתנה באיכילוב לMRI+עזרה לוגיסטית עם מכשירי ההליכה, הסרתם והלבשתם. האנשים האלה ששרטו אותי כל כך, עכשיו זה עליי להכיל את החרדות והנכות שלהם תוך הצבת גבולות בריאים, להפשיט ולהלביש אותם כמו תינוקות ברגעים שבטוח מאוד מפחידים ומתישים עבורם.

אני מתייחס לזה כאל זמן איכות, וכעוד תרגול compassion ו loving kindness, כלפי כולם, כולל אותי. 

במפגש הזום האחרון עם מייק המאמן הוא העיר שתנוחת הישיבה שלי עדיין לא תקינה, משפיעה מאוד לרעה על מיקום האגודל ובאופן כללי תוקעת את הנגינה שלי ברמה נמוכה בהרבה ממה שהייתה אמורה להיות בשלב הזה.

עכשיו אני מנסה למצוא את הגובה והמיקום האידאלים של הגיטרה ביחס לגוף שלי, ואז להאט מאוד את הקצב ולעשות ״בייביסיטר״ לאגודל במשך כל האימון כך שלא אחליק חזרה להרגלים הרעים הישנים.

התהליך שתיארתי עכשיו מתרחש במקביל בעוד הרבה תחומים בחיי. אתמול הרגשתי שאני עשוי להיות בפתחה של פריצת דרך עם הסמים שכבר לא עובדים במילא. 5 מנות וודקה מגעילה+כדור הרגעה+כדור שינה ״קונים״ לי 4 שעות שינה וחצי בלבד במקרה הטוב, ומשקיעים אותי עמוק יותר בדיכאון. אני כבר בכלל לא באמת ישן, רק נותן לעיניים קצת מנוחה. ולא חסר לי מה לעשות בזמן שלא אצליח לישון. 

הדרמה הקטנה והמוזרה אתמול לפנות ערב הרסה לי את התנופה, המוטיבציה ומעט התמיכה היציבה שחשבתי שהצלחתי לגייס, והוסיפה עוד קצת טראומות לאוסף. היום אני לוקח את אבא שלי לMRI באיכילוב. נוסע לרחובות לאסוף ומחזיר אחר כך בלילה.

יש משהו מרגיע בחוסר תקווה.

חלש בכל היתר.

נראה שאני מפתח חיבה מסוימת לוודקה הפשוטע המגעילה והפושרת שאני שותה במטרה ״להחמיץ את החלב״ ולהמאיס על עצמי את השתיה.

זה כנראה נטוע בי עמוק, להתרגל לרע ואז להרגיש בו בבית.

שלשום חברה ותיקה וקוראת אקסטרנית של הבלוג שאלה אותי אחרי זמן מה שלא שוחחנו: ״אבל קצת קצת קצת יותר טוב?״

״לא״, עניתי, ״אם כבר יותר קשה בשבועות האחרונים״.

הנפרדות עלתה כמה וכמה שלבים, יותר דיכאון לצד החרדה פלוס הבדידות, חוסר היכולת להפעיל את המיניות (ותחושות נוראיות שצפות כשהצורך נהיה כל כך distracting שאני חייב לנקז אותו איכשהו), תשישות מצטברת מכל ההתמודדות. נדיר שחולפת שעה בלי שבכיתי פעם אחת לפחות, לרוב הרבה יותר.

כל זה רץ ברקע בזמן שאני גם עובד נורא קשה עם המון לקוחות וכל אחד עם השטויות שלו, מנסה לקיים שגרת אימונים, לתחזק בית, לבשל ולאכול בריא. לשיר, ללמוד אנימציה, לנסות בכל זאת להתקרב קצת לבת אדם חמודה עם קומץ שריטות משלה.

היום קמתי מדוכא לגמרי, ללא אנרגיה בכלל ועם כאב נפשי נוכח מאוד במרכז הגוף.

אני לא מצליח לראות תקווה.

רק עוד ועוד עבודה קשה ללא גמול, עונג או שמחה.

רק עוד בדידות וקושי, עוד צער ואכזבה, עוד מטלות, עוד קלקולים.

עוד ״לא משנה כמה תתאמץ, בחיים לא תגיע לאן שאתה רוצה והזמן אוזל״.

עוד ״אין לך זמן ואנרגיה אפילו לעשירית ממה שהיית רוצה״.

שוב הלו״ז מלא עד אפס מקום עד הסופ״ש הבא, וכל הקושי של חצי השנה האחרונה עמוס על גבן של מי יודע כמה שנים רעות, כואבות, מתנשפות ומזיעות ממאמץ חסר תוחלת, מתרסקות ומנסות להיבנות מחדש רק כדי להתרסק שוב.

קרו עוד לפחות שני דברים בעלי משמעות עם פיצית השבוע.

כשהיא באה בשלישי שאלתי אותה למה כל המפגשים שלנו הם או אצלי או בחוץ, ואם היא מבינה את המשמעות של לא להכניס אותי אליה הביתה. היא הסבירה ששורש העניין הוא באי הנחת שלה מדירתה.

היא התגברה על הסרטים והזמינה אותי, ובחמישי בבוקר עליתי על קו 34 המסתורי למעבה רמת גן. פגשתי את צמד הכלבים שלה שהתנהגו כאילו עו״סית הגיעה לביקור בית בעקבות תלונה אנונימית והשתדלו שהדו״ח שלה יהיה עסיסי במיוחד. הצלחתי בגבריותי האיתנה להסיט את החלון במרפסת שפיצית טענה שהצמח המטפס מונע את פתיחתו.

הערכתי את המחווה, במיוחד כי יכולתי לראות כמה היא משובללת ומבוהלת מנוכחותו של האורח.

האירוע המשמעותי השני היה שביקשתי שבזמנה החופשי אם לא קשה לה תמצא לי כינוי חיבה במקום ״אהוב״ שהשתמשה בו עד כה, שהרגיש לי גנרי וצבוע כמו ״יקירי״. אלו מילים מרחיקות בעיניי, כמו ״אדוני״ ו״גבירתי״ שבהקשר לא בדסמי אשתמש בהן רק מול א.נשים שאני מעוניין שיסורו מדרכי ו/או יואילו בטובם להתפגר בהקדם האפשרי.

היא בחרה ב״לוציפר״ בעקבות סדרת הטלוויזיה שאני לא מכיר ואין לי מושג אם זה טוב או לא אבל אני מניח שזה יותר מחמיא מ״גושחרא״ או ״מיצזבל״ שהצעתי כאלטרנטיבות.

נ.ב. היה עוד רגע משמעותי בדייט ביום ג׳ כששמתי את האלבום של Natalia Lafourcade ופיצית אמרה: ״אבל אתה לא מבין את המילים!״. 

שאלתי אותה: ״באמת? את לא מבינה על מה היא שרה?״. היא האזינה כמה שניות למילים בספרדית ובעיניים נוצצות ופנים סמוקות הודתה: ״כן, אני מבינה״. 
 

במהלך הדייט אתמול בכיתי כמה פעמים. פיצית שאלה למה דווקא הערב אני יותר אמוציונלי, והשבתי שכנראה זה סימן שאני יותר רגוע ואותנטי במחיצתה כי היא רואה רק את קצה הקרחון. אני עדיין בוכה יותר פעמים משאני יכול לספור, כל יום, גם חצי שנה לאחר ההחלטה להתגרש.

בשיחות עם לקוחות, ברחוב, בג׳ים, במעבר בין חדרים בבית. עם הצפה של זכרונות, מחשבות, עם מוזיקה ולפעמים רק עם תחושות בלי הסבר או סיבה.

״זה מדהים שלא סגרת את הלב״ אמרה פיצית. ״עם כל מה שעברת, רוב האנשים היו סוגרים״. 

לא יודע אם יכולתי לסגור אותו גם לו רציתי.

כמו שלא הייתי יכול לגרום לו להפסיק לפעום, אני לא יכול להפסיק להרגיש, לאהוב ולכאוב.

קראתי בספר שברגעים שהבדידות נושבת בעוצמה מקפיאה ואני מרגיש את הכמיהה, הריקנות, והצרימה הצורבת הזו… לנסות לראות בה במקום קטסטרופה או עונש הזדמנות להבחין ולגעת בעומק והרוחב האינסופיים של הלב האנושי.

כשהדמעות נקוות וזולגות, תוך כדי העוויתות בחזה, המחנק בגרון והכיווץ בשפתיים אני מסתכל למטה על הלב שלי, מלטף אותו בעדינות בעיניי רוחי ונותן לו להיות ככה כמו שהוא. עמוק, רחב, שותת ואינסופי.

פיצית הגיעה בשעת שקיעה צבעונית עם תכנית משחק שונה לגמרי מהדייט לפני שבוע שעבדה כמו קסם. 

ידעתי שהיא תגיע רעבה אחרי משמרת מהבוקר ואף אחד לא רוצה להיות בחברת ג׳ינג׳ית רעבה אם הוא יודע מה טוב בשבילו. 

אז הכנתי סלט טרי, חזה עוף בקארי בנינג׳ה גריל, קישואים בנינג׳ה גריל גם, ומרק קוף ששהה זמן רב על סף רתיחה ולפיכך נשאר צלול ורווי טעמים. 

היו לי המון סרטים לקראת המפגש, שלא אצליח להפעיל את המיניות שלי שוב... מחשבות ביקורתיות וקרות שמעודדות אותי לברוח מכל הסיפור. האסטרטגיה שלה היתה להרפות מנסיון לשלוט, להיות פסיבית וחמודה (וכמובן תקשורתית, אינסייטפול, עירנית וקשובה) ולראות איך זה מפעיל אותי להתחיל להתעסק בה יותר ויותר. 

האסטרטגיה שלי היתה לפתוח את הלב, קודם כל כלפי עצמי, ואז גם מולה. לב חשוף וגלוי מול לב חשוף וגלוי. מילים יצרו את הגשרים.

גילינו שאיכשהו להיות מיילדומי מולה הרבה פחות מסריט אותי ומרגיש לי כמו היסחפות טבעית עם להבות תשוקה, במיוחד כשאני אוסף בכפות ידיי את שערה האדמוני לקוקיות מדומינות.  

בילינו שש שעות שעברו מהר מדי. זקפה עקשנית התפתחה בתחתונים שהפעם לא הורדו. משכתי את כף ידה לשחק עם הזקפה (דרך הבגדים) בעודי מפליק וסוטר לה בעצימות רגישה. שמענו המון אלבומים ממש יפים. בכיתי כמה וכמה (וכמה) פעמים. 

נינגתי לה במנדולינה ושרתי לה עם הגיטרה האקוסטית שני שירים מקוריים באינטימיות (ובסאונד) של האולפן. 

דיברנו על הרבה דברים משמעותיים, היא עודדה אותי לבקש דברים שחשובים לי (לא משימה קלה לביצוע עבורי.. היחס שאני זקוק לו מא.נשים אחרים- אני צריך שהוא יגיע מהם, וולנטרית. אם אני צריך לבקש ולשרטט את זה, הערך של זה כבר דעך בעיניי. קבענו עוד שני דייטים לשבוע הבא בנוסף לשניים של השבוע (היא צריכה לתת משמרות ואצלי כל המשבצות נחטפות כמו מטריות חמות לאחר הגשם). הזמנתי אותה לשבת על כסא העבודה שלי באולפן (הרמן מילר) ולהתרשם מהלו״ז. היא צודקת, נצטרך פעמיים. אנחנו צריכות רצף.  

לפני שהזמנתי לה מונית הרגשתי שאנחנו יפות במראה וביקשתי שנצטלם. 

כשחיכינו למונית הצבעתי לשמיים: ״תראי את הירח!״ וכשהיא הרימה את ראשה ניצלתי את ההזדמנות לחפון אותה. הטריק הזה עובד כל פעם.