מתחת לפרווה

בבוקר נפגשתי עם חברתי הצמרירית בבננה ביצ׳, ומשם צעדנו צפונה עד רידינג ובחזרה.

התעדכנו בכל ההתפתחויות מאז פגישתנו האחרונה שהתרחשה לפני יותר מדי זמן באמצע אוקטובר, כולל בפרטים הסודיים ששמורים רק לחברות המעגל הקרוב ביותר (ולתומכות הפטריאון).

ראינו המון דברים חמודים ואנשים שעושים דברים מגניבים, כמו שלוש בחורות שהיו לבושות אותו דבר, עם ג׳ינס קצר וחולצות מאוד צבעוניות שצילמו ריקוד לטיקטוק. הצמרירית הובכה כשמחאתי להן כפיים עם תשואות בסוף הריקוד והעוברים והשבים הצטרפו אליי.

אחר כך היא הובכה בשנית כשהגענו לאזור הנמל, לחשתי בדאגה שאני הולך להיות בן 50 עוד חצי שנה והיא הגיבה: ״אתה תינוק!״. מיד התחלתי לגעות בבכי קולני ״לא נכון!!! אני לא תינוק!!!!״, ולאחר כמה שניות נשכבתי על הגב על רצפת העץ של הנמל ובכיתי בצרחות בעודי רוקע ברגלי וידיי באוויר.

היה ממש תקשורתי, נינוח, חופשי ומשוחרר, מצחיק, נעים וקרוב, וכשהיינו בדרך חזרה לנקודת המפגש אמרתי לצמרירית: ״אני מרגיש שמילאת אותי בתקווה״. חשבתי על זה רגע נוסף ותיקנתי: ״זו בעצם לא תקווה, כי תקווה זו תחושה שיהיה מתישהו טוב בעתיד. מילאת אותי בתחושה שטוב *עכשיו*״.

זה היה באמת יום אביבי שמשי מושלם ויפהפיה אבל מזג אוויר כזה אמור להיות ב1 במאי, לא ב1 בפברואר. אין מה לדאוג לכדור הארץ, הכוכב יהיה בסדר גמור. זה רק בני האדם שלא יוכלו להתקיים כאן יותר בקרוב.

משם המשכתי לכיכר השעון לקנות יין ומלפפונים מותססים והביתה לאכול את לשון הפרה שחיכתה לי בלהיטות. (14.3 ק״מ בסך הכל היום).

חוץ מכל זה גם קיבלתי הסופ״ש מתנות ממש יפות, מדויקות ומרגשות מפריטי שהולכת ומפשירה אותי בלהבות התשוקה הלוחשות שלה, בסבלנות ותחכום מנטאלי של חתול סמוראי ובmoves הכל כך מהוקצעים שלה במשחק המקדים של מעשה האהבה. אני יכול רק לדמיין איזה סדום ועמורה יקרה אם אצליח להירגע ולאפשר לה להעפיל את המיניות שלי and to leave it on. הילדה הזו מומחית טבעית במשחק הלבבות וחמושה בכל מה שהיא צריכה לנצח כל קרב. resistance is futile.

(על גביעי היין היחודיים והאיכותיים מוטבעים לבבות קטנטנים ובולטים שקצת היה קשה להעביר בצילום. עכשיו אני יכול גם ללבוש אותה וגם לשתות אותה).

בחלום האחרון עוד הייתי נשוי בדירתי הקודמת, היינו במטבח והיא שאלה אותי בתוכחה עם מגב בידה מתי אני מתכוון לנקות כבר את הבית. השבתי לה בזעם: ״אולי תנקי את? מה אני, העבד שלך?״. העוינות המשיכה, היא הפטירה: ״אני אשלם לך״ ועניתי שלא כל דבר אפשר לקנות בכסף.

זכרתי בצלילות עוד חלומות כשהתעוררתי מאוחר מאוד יחסית לעצמי, ב6:20 (כי שבת). אמש לא כיוונתי שעון, אפילו לא כיליתי את חמש מנות המשקה לפני שהתעלפתי בסלון מוקדם מהצפוי, בסביבות 21:30.

ב90 הדקות הפרטיות שהיו לי בערב שבת (הפוסט הזה הולך אחורה מבחינה כרונולוגית, מסתבר) הרגשתי בודד, עצוב ותשוש. התכתבתי עם התפוחית בשפה המיוחדת שפיתחנו אבל איכשהו זה רק הדגיש את כל מה שאי אפשר.

מ16:05 עד 19:40 פגשתי לראשונה קוראת של הבלוג (בכל פעם שאני תוהה אם הגיע הזמן לתלות את מעיל הפרווה אני מקבל תזכורת למה שווה להמשיך), שאספה אותי ונסענו לראות את השקיעה בפארק מדרון. הבאתי את הגזיה האלפינית ו6 סוגים שונים של חליטות כי היא בחרה שלא להחליט מראש על פי הצילום ששלחתי לה.

ידעתי שהיא יפה אבל הסתבר שהיא *ממש ממש* יפהפיה, תמירה ונשגבת, (כמעט בגובה שלי), אצילית, דומיננטית, משכילה מאוד, מהנדסת פילים, בהירה, עליונה ביולוגית, עמוקה, רהוטה, מהירה ועם התנהגות של אלה שבאה לה בטבעיות (ו…בלתי פנויה, כמובן).

בדרכנו ליפו היא כמעט התנגשה ברכב שלפניה כשדיברה על אוננות מרובה מתוך חרדה, וכשאני אומר ״כמעט״ אני מתכוון שלאחר שבלמה בפתאומיות נשאר רווח של חצי מילימטר בין הרכבים.

לא זוכר מתי הייתי בחברת סוסה אצילית נדירה שכזו, היא הזכירה לי את המיתולוגית, ושמחתי לגלות שהגולדן רטריבר הפנימי שלי עוד חי, קיים, ומוכן לזנק ולרוץ להביא את החישוק אם רק ייזרק לו. (במקום זה עקצתי אותה בכל הזדמנות כדי לראות את הפנים הקרות עם העיניים היוקדות מתקשות וקופאות ולשמוע אותה אומרת: ״אתה נהנה מדי!״).

אחרי השקיעה ישבנו על נדנדה עגולה בגן שעשועים כי היה לה קר על הגבעה, דיברנו על פסיכדליה, חרדות ודפוסי היקשרות, ואז בגלל שהזמן עבר מהר מדי והיה לה פיפי נסענו אליי עד שכבר הייתי חייב להתחיל את ההיערכות לשינה.

עוד קודם לכן, בסביבות 14:15 הגיעה אליי הprotégé המהממת, החיננית והמבריקה שלי. בתחילת השבוע היא אמרה שמגיעה לעיר בסופ״ש והציעה שניפגש לבראנצ׳. קבענו ל11:00. בקניות השבועיות שלי בחמישי בבוקר הצטיידתי בכל מיני פינוקים מושחתים שאני לא קונה אף פעם לעצמי ובבוקר יום שישי השכמתי למאפיה הבוכרית למטה והבאתי לחם בוכרי, מאפה דלעת ומאפה תרד.

היא איחרה רק בשלוש שעות ורבע והייתה cranky, (היא בדיוק בגיל של הבן שלי, והרגשתי שעליי להציב את אותו הגבול שהצבתי לו בנושא תכנון זמנים ומיתון הספונטניות האידאולוגית האגוצנטרית והחרדתית) אבל הצלחנו להפשיר ולמצוא את החמימות, החיבה והחיבור שלנו. היא ביקשה שאשיר לה, ושמחתי לגלות שהיא כל כך סומכת עליי ועל האיפוק שלי עד כדי כך שמעיזה להוריד חולצה ולהשוויץ בציצים הכבירים והצחורים, לשלוח לי מבטים טיזריים מרגשים ומשפטים עבים, ארוכים ועסיסיים עם כפלי משמעות.

אני חייב להיות מיוחד וכשהכרתי אותה לפני כמה שנים כשעוד היתה בת 23 החלטתי שבמקום להיות עוד דוש נשוי שניצל אותה ופגע בה אהיה לה אח גדול שמראה לה שאפשר לאהוב אותה בלי להשתמש בה ובלי לנטוש.

זו היתה פגישה קצרה מדי שנאלצה להסתיים בחופזה אבל השאירה טעם של עוד (ובאמת נשאר לי עוד המון אוכל משמין, למרות שהיא אכלה ממש יפה).

בבוקר הכנתי לשון פרה להיום, תרגלתי מדיטציה, פיתוח שמיעה ומשחקי מוח (אני שוב מטפס בדירוג) והתאמנתי בנגינה בעודי יושב על הכס החדש והמפנק ומשתמש ברגלית החדשה. המורים צדקו *ממש* ושינוי הפוזיציה הקל מאוד על הנגינה.

היום גם אהיה בעזרת נשים.

אני יודע שזה טוב ובריא, ושעלי ללמוד להמשיך לחיות לצד הרגשות העצובים והבודדים. המעשה הגדול שלי בתקופה הזו הוא להיות לבד ובטוב. שיהיה לי נעים עם עצמי כמו שנעים לי בחברת אישה אהובה. שלא אזדקק לילדה יפהפיה זוהרת כדי לחיות דרכה.

לפני כמה ימים רציתי לשלוח לתפוחית תמונה של ברווזונים רכים מתוקים מתכרבלים על דשא שצילמתי לפני שלוש שנים, כי בשפה שלנו להתברווז=להתגעגע. מציאת התמונה היתה כרוכה בצלילה אל תוך אפליקציית התמונות במחשב עם כל הזכרונות הטעונים שהיא מכילה.

הדמעות לא איחרו להופיע כשראיתי לא רק כמה יפהפיה וסקסית היתה אשתי וכמה אהבתי אותה, אלא גם זכרתי וידעתי איך היינו קמות ב2:30 כדי שתתאפר בצורה מושקעת ומושלמת ואז נוסעות למקומות הכי יפים בארץ, בעונה הכי יפה בשנה ובשעה הכי יפה ביום. הייתי מביים אותה בסבלנות ובעקשנות, יורד על ברכי, מתכופף לסקווט, נשכב בבוץ או טובל רגליי בזרם מי המעיין הקפואים, מצלם 500 פריימים ואז בוחר את המוצלח ביותר, מרטש אותו ברגישות וביצירתיות, ומהנדס עבורי את הזכרון המכאיב המושלם.

זה שיקוף נהדר לכמה התאמצתי לראות את מה שכל כך כל כך רציתי לראות, ליצור את האשליה שהשתוקקתי לטבוע ולהתכסות בה לנצח נצחים.

אני מאוד גאה בעצמי,

כי זה היה (ועדיין) שבוע עם המון המון עבודה, כוריאוגרפים מטורפים צמאי דם, כוכבי ילדים מורעבים לצומי ויוצרים מופרעי אישיות. הם כולם באים אליי ובמגמת התרבות מבהילה. 

בין לבין התאמנתי כל יום ברצינות בג׳ים ועם הגיטרות, קראתי, תרגלתי מדיטציה, מוח ופיתוח שמיעה, היו לי מפגשים חברתיים (והסופ״ש מזמן עוד שלושה לפחות), בישלתי, הצטיידתי, ניקיתי, כיבסתי, כתבתי, בכיתי המון והורעלתי אנושות ע״י קסמיה הבלתי נלאים של התפוחית.

ודרך כל זה שמרתי על התכנית בקפדנות קנאית ובחמישה מהלילות גם לא הזדקקתי לתוספת כדורים.

ממש נמאס לי מהעייפות, הערפל המוחי ומהאמנזיה שאני חווה כל בוקר מהשעה האחרונה לפני ההירדמות. הסופ״ש אשים דגש על לא להחליק ל״טוב נו מגיע לי כי הייתי ילד טוב כל השבוע״, וביום ראשון ארד ל4 מנות.

נ.ב. פתאום הבחנתי שלמרות שחידשתי קצת את הצבעים לכבוד התכנית החדשה, בתאריכים נשארתי ב2024. עדיין כבול לעבר. עוד משהו לשפר בשבוע הקרוב. 

כשאת מקבלת מייל מאמזון שהחבילה שהייתה אמורה להגיע אתמול עם מתנות צומי קטנות אך משמעותיות שקנית למי שיצאת איתה אבל כבר זרקה אותך בינתיים (ותהית מה תעשי איתן ואולי לשלוח לה בדואר או משהו כי את מזוכיסטית תמימה ומטומטמת) אבדה בדרך והם זיכו את כרטיס האשראי שלך.

משתלם להיות צדיקה. 😇 

כשהמוזה דופקת בדלת

אתה פותח לה בחיבוק ובחיוך.

ואתה יודע שממש חיכית שהיא תבוא, כי חשבת על זה דבר ראשון בבוקר והצצת דרך חור ההצצה בדלת עד שהגיעה סופסוף.

רק כשראית אותה מתקרבת התחלת את האלבום, ואז חיכית כמה שניות כדי שלא תדע כמה נואש היית לבואה.

ובחרת תחתונים מתאימים, למרות שהיה לך ברור שלא תתפשט.

והדלקת את האורות הצבעוניים בחדר השינה, למרות שלא תכננת להגיע לשם.

רצית שהיא תרצה ואתה תסרב בנימוס מהוגן ואבהי.

הקונספציה קרסה ברגע שראית אותה שוב בגופה ובנוכחותה, מסחררת וממגנטת במתיקות רעילה. 

וכשהוקסמת ונסחפת והבנת שאין שום טעם להעמיד פנים כשעומדים הפינים,

והכי טוב להגיד את האמת כמו שהיא: ״את המוזה, את עם היד על השיבר, את תחליטי מה יקרה וגם תצטרכי לקחת את האחריות. אני לא יכול לעמוד בפניך ובפני קסמיך. השקיפות של המניפולציות שלך לא גורעת מהאפקטיביות שלהן״.

וכששרת לה עפת למרומים, והיית מעורר ומזומם והצלחת להירגע לתוך כל זה ובאמת ליהנות.

כי היא כל כל כך יפה ונעימה ושובת לב ומקסימה ומטריפה ומעוררת ומגניבה ומבריקה ובלתי ניתנת להשגה, כמו שמוזה אוהבת וצריכה להיות. 

ובעודך שר ועיניה נצצו בהתפעלות חשבת ״למה לעזאזל חשבתי שאני יכול או רוצה אחרת?״. 

"I can't resist you, what good is there in trying?

What good is there denying you're all that I desire?

Since first I kissed you my heart was yours completely

If I'm a slave, then it's a slave I want to be

Don't pity me, don't pity me

Don't pity me, don't pity me

Give me your lips, the lips you only let me borrow

Love me tonight and let the devil take tomorrow

I know that I must have your kiss although it dooms me

Though it consumes me, Your kiss of fire!"

(Lester Allen/Robert Hill)

מחר אני חוגג 20 שנה בכלוב.

זה כמו מאסר עולם.

האם אחגוג פה גם 40 שנה?

האם האתר ישרוד עד אז?

האם אשאר כאן לבד, הדינוזאור האחרון שיכבה את האור?

אולי לא אהיה כאן אפילו לחגוג 21?

אולי אני כבר בכלל לא רואה את הכלוב אלא רק את הסורגים.

יום שלישי לתכנית החדשה ואני מרגיש יותר טוב, צלול ונמרץ. 

אחרי רוטינת הבוקר (מדיטציה/פיתוח שמיעה/תרגילי מוח) הייתי אמור להתחיל לעבוד על כל קטעי המוזיקה למחול שמחכים לי, אבל נורא התחשק לי לצאת החוצה אל הבוקר ולהפעיל את הגוף. ביום א׳ הקאנטרי סגור, אז טיילתי 90 דק׳ בקצב מהיר. כמו הסביונים הצעירים הצהובים והעשבים הירוקים הרעננים שמתחילים לבצבץ, נובטות בי מחשבות רכות על עתיד פתוח. 

ד״א קיבלתי כזה לראשונה אי פעם, 

לא יודע מה יהיו תוצאות הבדיקה אבל אם הפוסט לא ישוב סליחה מכל המגיבות הנבונות והרגישות, it wasn't me. 🤷‍♀️

״אלכוהול זה להשתמש היום בשמחה של מחר״ אמר לי הבן אמש כששוחחנו על ההתאמות החדשות שביצעתי בתכנית שלי.

הוא נסע לפני הצוהריים ומיד הרגשתי את הדמעות מציפות, את הבדידות צועקת ואת החרדה מטפסת (בסופ״שים הכי קשה).

ניסיתי להירגע אל תוך הבדידות כפי שלמדתי לאחרונה, להתבונן בה ולהיות איתה בלי לשפוט, בלי לברוח ובלי ולרצות שהיא תלך. צעדתי לקראתה.

בעודי שוטף כלים עלו לי לפתע זכרונות ילדות מגיל 6 או 7, שאני לבד בבית אחה״צ או לפנות ערב. הייתי ילד מפתח. נזכרתי בפעם שחייגתי (מטלפון חוגה!) היסטרי לסבא וסבתא כי פחדתי מהלבד. נזכרתי שהיה בקבוק ליקר דובדבנים בארון המשקאות שהתגנבתי אליו. בגיל קצת מאוחר יותר נטפלתי לבקבוק ויסקי Grant’s שהלך ונמהל כי בכל פעם הוספתי קצת מים כדי שלא יבחינו בירידת המפלס.

הייתי במערכות יחסים זוגיות (וסאדומזוכיסטיות) באופן כמעט רציף מאז גיל 16 (33 שנים). זה הזמן שלי ללמוד להיות לבד.

כדי לעשות את זה אני צריך להפסיק לברוח מהבדידות ומהחרדה, ולהלן ההתאמות החדשות לתכנית:

יש לי מלאי של 190 טבליות של בנזודיאזפינים מסוגים שונים, ו133 כדורי שינה. מדי חודש אני מקבל עוד 60 ו30 בהתאמה.

אני מבטל את הexception שאיפשר לי להתחרע כאוות נפשי ביום שישי. לגמור בקבוק ויסקי בערב ואז לקחת מינון גבוה של כדורים זה לא פרס על תלאות השבוע ועל התנהגות טובה. זה גרם לי להתעורר הפוך לגמרי ביום שבת, ואז להתחרע גם בשבת כי במילא אין לי אנרגיות לכלום, ואז להתחיל את השבוע אחרי סופ״ש גרוע שלא עשיתי בו כמעט כלום חוץ מלשתות ולבכות, ודברים שלא הספקתי מעמיסים על יתר השבוע. אין יותר days off מהתכנית.

אני לא משתמש יותר בכדורי ההרגעה במשך היום כדי להרגיע חרדה אלא רק לקראת הערב כדי להפחית את הדחף לשתות ולהצליח לישון.

המטרה היא להפחית את השתיה במנה אחת מדי שבוע בחמשת השבועות הקרובים עד שאגיע לאפס, ואז לעשות אותו דבר עם הכדורים.

אני מכוון שעון ל4:30 *כל* בוקר, במטרה שהשעה בה אלך למיטה תיגזר ממנה בהתאם לכמות השעות שאצליח לישון. כנראה שלא ריאלי לצפות ליותר מ5 או 6 שעות בתקופה הקרובה. מיד כשמצלצל השעון אני מדליק את המנורה הכתומה ומסדר את המיטה מיד אחרי שאני קם ממנה.

בשעה 17 אקח 2 מ״ג Xanax XR עד שיגמר (נגמר המלאי בארץ ולא ברור אם ומתי יתחדש. הגעלתי את עצמי פעמיים השבוע כשלפתע באתר מכבי הופיע בטעות כאילו יש. פסעתי בזריזות ליפו וביום אחר נסעתי במהרה באוטובוס ליגאל אלון רק כדי לשוב בידיים ריקות ועם זמן יקר מבוזבז, מבויש שאני כל כך תלותי בחרא הזה).

בשעה 21 אקח את כדור השינה ואשתה את הוודקה המגעילה והפושרת בכוס המכוערת. השבוע 5 מנות משקה *מקסימום*. גם בסופ״ש. בשבוע הבא 4 ובזה שאחריו 3 וכו׳. not fucking around. מוזג לכוס את הכמות המדודה ולא לוקח ״קינוח״ לאחר מכן. זה טריקי כי שיקול הדעת שלי בשפל ברגע הזה ביום, וכך גם השליטה העצמית. הרבה פעמים זה הזמן שהכי פחות רע לי בו ביום ואני פתאום מרגיש כמו עצמי (עד שמנהל שיחות אונליין שאין לי זכרון מהן למחרת ואז מתעלף). אשים דגש על להחזיר את הבקבוק למקומו אחרי המזיגה, לשטוף את בקבוק התינוקות איתו אני מודד את הכמות, ולשטוף את הכוס המכוערת בתום השתיה.

בזמן הזה אנסה להתרגע ולהכין את עצמי לשינה (מקלחת, להכין את הסד ואטמי האוזניים ליד המיטה, אור עמום, body scan).

בשעה 22, אם אני עדיין לא מזהה שום סימן לשינה באופק אקח כדור של ואבן או אלפראליד ו/או חצי כדור שינה נוסף (עדיף שלא אם אפשר).

בשלב כלשהו אלך למיטה גם אם אני לא לגמרי ישנוני ובטוח ביכולתי להירדם (מה שכנראה יקרה כי התרגלתי לעלף את עצמי על הספה או הכסא באולפן ואז להתעורר כעבור זמן מה ולדדות חסר הכרה למיטה). אם לא אצליח להירדם במשך 20 דק׳ אקום מהמיטה ואעשה משהו רגוע ונעים שתכננתי מראש, עד שארגיש מוכן לנסות שוב.

בשבוע הראשון של מרץ אשתה מנה אחת יום כן יום לא, ואז נראה לי שיהיה בטוח להפסיק לגמרי עם האלכוהול.

לאחר מכן אגבש את התכנית להפחתת הכדורים.

on the bright side, שעת ההתעוררות הקבועה והמוקדמת תאפשר לי לחזור באופן מלא לשגרת האימונים שהתפוררה לאחרונה, מה שיחזק את בריאות הגוף, המוח והנפש. הפחתת האלכוהול אמורה לעזור לאיכות השינה (אם כי כנראה להקשות על ההירדמות). הצלילות הגוברת תאפשר לי לטפל במטלות ובעבודה המתרבה ביעילות רבה יותר, מה שיתרום לשקט הנפשי, לתחושת המסוגלות ולדימוי העצמי. הפסקת השימוש באלכוהול תעזור גם להניע מחדש את הירידה במשקל שנתקעה ואף קצת נסוגה. 

עלי למצוא דרכים ליהנות, חסר לי כיף (במובן הכיפי של המילה. דברים שבאמת איהנה מהם ויפיחו בי שמחה והשראה). אני רוצה לפרום את הקשר העבות שיצרתי במוח בין אלכוהול לבין מנוחה ולהצליח לנוח גם בלעדיו.

אני יודע שבורכתי בילד המתוק והנהדר הזה,

אבל אמש יכולתי גם ממש להרגיש את זה. לא תמיד אני מצליח להרגיש.

הוא הגיע כפי שסיכמנו בשעה הכי יפה בשבוע (הודיתי לו שנענה לבקשתי לתאם הגעתו מבעוד מועד והוא הודה לי שידעתי לבטא ולבקש), התגלחתי ושיפרתי הופעתי לכבודו שלא יראה אותי (כל כך) מדוכא ושבור. הוא הביא איתו שני תיקים ומנורת אולטרה סגול לאחסון כאן. הוא ובת זוגו השמשית עדיין מחפשים בית חם לכלבה למשך מסעם המתקרב למזרח. הוא גם ביקש להעביר במרשם האוכלוסין את כתובת המגורים שלו אליי לתקופה זו וציידתי אותו במסמכים הנדרשים.

היה כיף להכין איתו את הראמן ולחוות את תגובות ההתפעלות שלו מהתוצר הסופי (שבאמת יצא מאוד מוצלח). הוא מבין עניין, אמא שלו שפית וכשהיה בן חמש המאכלים האהובים עליו היו סלמון מעושן וסושי.

סיפרתי לו (אחרי שוידאתי איתו שזה לא tmi בשבילו) שבבוקר החלטתי, עליתי על כסא, השלטתי סדר בארון הסמים וערכתי רשימת מלאי עדכנית ומפורטת (היה מבלבל מאוד לנסות לזכור בלי לרשום. גם כי הרבה ומגוון וגם כי מוח נדפק מסמים). משם הידקתי את תכנית הגמילה מסמים שלי (שנחלה הצלחה חלקית אך נפגעה מכל מיני מכשולים לא צפויים בשבועות האחרונים) כולל לוח זמנים לשלבים השונים.

הרגשתי שבכך שאני משתף אותו אני מחייב את עצמי לתכנית החדשה. אולי אשתף אותה גם כאן בפוסט נפרד כדי להתחייב אפילו יותר.

הלילה והבוקר הראשונים עברו בהצלחה, והגעתי לג׳ים הרבה לפני השמש אחרי תרגול מדיטציה, פיתוח שמיעה ומשחקי מוח.

שבת שלום מקן הציפורים 🐣🦜🍜❤️