מתחת לפרווה

רק אתמול לפנות ערב כשראיתי את הגוזלים היפים ממיינים את חפציהם ואורזים נפל לי האסימון שהם באמת טסים הבוקר לשנה שלמה. השהות שלהם כאן בשבוע האחרון הפכה את הקן לחמים, מואר, יפה ומלא באהבה. בלילה ירדתי כמתוכנן ל3 מנות וודקה פושרת (שני שלוקים וחצי). אני בוכה כל הזמן, כמו בריחת שתן.

הקפדתי לא לשחזר את ההעברה הבין-דורית ובמקום להזהיר ולהפציר שישמרו על עצמם נפרדתי מהם בברכת: ״תהנו מלא!״.

המשכתי מתייפח לג׳ים. השמיים הזדהו והתחילו לדמוע איתי. טוב שיורד סופסוף קצת גשם. נובטת בי תשוקה לצאת לטבע ולצלם. ברור גם למה זה מרתיע וכואב אפילו רק לחשוב על זה. תמונות של רגעים מטיולים קופצות לי לתודעה כמו רוחות רפאים. מחוללות, שורקות, חוצות דרכי בקיפאון צורב. אני נלחם לא לברוח, לא להיכנע אבל גם לא להימנע. אני רואה הכל, מרגיש הכל ובוכה אוקיינוסים.

במראה במלתחה בג׳ים הבחנתי לראשונה בסימנים מיום שישי וצילמתי אותם כשחזרתי לבית הריק.

ההיי הקופצני של שבת בבוקר שקע חיש קל לדרופ משמעותי ובכיתי המון במהלך השבת.

במדיטציה שתרגלתי בבוקר אנדי דיבר על כך שקשה ללמוד לעבוד עם בדידות in a skillful way אם כל הזמן בורחים ממנה, כי פשוט אין הזדמנות.

אמרתי לעצמי שלא משנה מה אספיק ואצליח לעשות, הכי חשוב שאשאר נוכח ופיכח ולא אתפתה לשתות את השבת למוות (למרות שממש ממש ממש רציתי).

עשיתי אימון שירה, הכנתי אוסובוקו, סלט, חצילים באייר פריי, כרובית בתנור וטחינה לבן ולבת זוגו השמשית שהיא אמורים לחזור בערב לשני לילות אחרונים לפני הטיסה.

השלמתי אימון גיטרה מלא וניקיתי את הבית במשך שעתיים בשיטת ה80/20 כי הוא נהיה ממש מג׳ייף בסטנדרטים שלי, בין היתר בגלל שהייתם של הילדים והכלבה שאמש נמסרה לאומנה למשך נסיעתם.

הרגשות המשיכו לצרוב ולהציף. גם רגשות געגוע. בלילה בין שישי לשבת היה לי חלום שכלל את שני ההורים שלי ואת תהום והתרחש בשכונת ילדותי. בחלום היא גרה שם, ממש רציתי ללכת אליה ואמרתי לעצמי: ״אבל אמרת שלא תיכנס איתה למיטה יותר בחיים״. התחושה שעלתה לי מהחלום היא: “homesick”. גם הלילה התעוררתי מחלום שאני לא זוכר, אבל כן זוכר שכשהתעוררתי ממנו הרגעתי את עצמי במחשבה: ״זה לא קרה במציאות״. גם עכשיו אני בוכה בעודי כותב. התעוררתי מאוחר ממה שתכננתי, מדוכא ותשוש.

אמש אחרי שכבר לקחתי את הכדורים, שמעתי את השמשית שואלת את הבן: ״אתה לא רעב?״.

ציינתי שזו כבר הפעם השניה שהיא שואלת אותו והוא לא קולט את הרמז. קמתי וצלחתתי לה מהאוכל שבישלתי עבורה (היא טבעונית) וגם הבן החליט להצטרף. אחר כך כבר דידיתי בדמעות למיטה.

אני מרגיש שבגלל שאני רק בתהליכי בקיעה ראשוניים מהביצה, או אולי יותר מתאים להגיד תהליכי התגלמות מהזחל שהייתי; הכל נורא מפחיד, מאיים, מגעיל ומרתיע. אני לא שלם עם הדברים ולא מרגיש במושב הנהג. אני לא רוצה ולא יוזם כמעט כלום, רק נענה להזמנות, הצעות ובקשות כמו עובד במקדונלדס, בין אם אני משרת לקוחות או את הלו״ז שקבעתי לעצמי. היקום is taking me for a ride ואני מתכווץ במושב, מחזיק במעקה ומחכה שיעבור.

לפחות במשחקי המוח חזרתי סופסוף למקומי הטבעי לאחר נצח ב99.8% משפיל.

אני מבין שאובייקטיבית המצב סביר ובמגמת שיפור, אבל הלב שלי עוד מרוסק לגמרי וההתמודדות עם הפרידה והגמילה גוזלת המון אנרגיה in the backround. בשישי היה כיף מאוד, בשבת לא היה לי כיף בכלל. רק גאווה ריקה על עמידה ביעדים.

אתמול בשלב כלשהו במהלך 7 שעות הקסם עם פריטי היא הציבה אותי על הגב, שרוע על השטיח הורוד הצמרירי ושעון על פוף הקורדרוי התכלת. היא אמרה לי: ״תנוח״, הרימה את החצאית הצהובה הפרחונית שלבשתי והחלה לערוך ״סיור לימודי״ על הזין שלי. היא אחזה בו, הזקיפה אותו, בחנה אותו, טעמה אותו, שיחקה איתו ובדקה איך הוא מגיב לכל מגע.

הייתי די מבועת והרגשתי מאוד חשוף בצריח, אבל האהבה גברה על הפחד והקול הפנימי שניצח את יתר הקולות אמר: ״תן לה. זו פריטי ואתה אוהב אותה״. אחרי זמן מה היא התרוממה והתקרבה, מיקמה את הזין בין ירכיה וחיככה אותו על התחתונים המאוד רטובים שלה כשחיוך מקסים זורח על פניה. (חלקים נרחבים מהשטיח היו ספוגי רטיבות כשסיימנו את ענינינו שם).

הסתכלתי עליה מהופנט והרגשתי באותו הרגע שלמרות שאני עוד לא מוכן ללכת עד הסוף ובטח שלא תכננתי, ועם כל המורכבויות של הסיטואציה והכל… באותו הרגע, הרגשתי שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, גם פשוט להחליק אותי לתוכה ואין לי שום יכולת או רצון להתנגד.

פריטי ואני חברות טובות ולעולם לא ארצה לוותר על המוח שלה, שכמותו לא פגשתי מעולם. (היא כנראה תציג לראווה את הלב שלי בצנצנת פורמלין במוזיאון שלה). היא אוהבת אותי, אני מטורף עליה אבל אנחנו לא זוג וגם לא צפויות להיות, לא רק בגלל פער הגילים של שני עשורים. היא פרפרית חופשיה, ולא הייתי משנה בה דבר.

זה שם אותי בפוזיציה חדשה לי, ומתחבר לשיעורים אחרים שאני לומד בתקופה הזו. לאהוב מישהי בלי שהיא תהיה שלי, בלי שאהיה שלה. ״לנשק את האושר במעופו״*. שהרי לעולם אין באמת קרקע בטוחה ויציבה מתחת לרגליים, ולעולם לא אגיע לחוף מבטחים בו הכל יהיה מושלם לתמיד ומסודר בדיוק כמו שאני רוצה ואוהב.

אלכסה היתה פה השבוע להתחיל שיר חדש וסקסי. היא אמרה שכל אחד צריך את האדם איתו הוא יכול להתפרק ולשחרר את הפריקאזויד שבו (זה נשמע הרבה יותר משמעותי במבטא ובהגשה של אלכסה). הסחף עם פריטי היה כל כך עוצמתי אתמול...איך הסתגרנו באולפן (aka ״חדר המוזיקה״) עד שהבן יצא בצוהריים, ואיך פתאום התאים ממש לשלוח יד למגירה התחתונה בארון שהיתה ממש בהישג יד ולשלוף את בגדי הנשים שלי. בכלל שכחתי שהם שם.

בבוקר התעוררתי ובדקתי שהכיתוב שלה על ראש המיטה הסגולה עוד לא נסחף עם הגלים. אחר כך התחלתי לחשוב על אביזרים שבא לי לקנות והלכתי לג׳ים עם brat באוזניות.

He who binds to himself a joy" *
Does the winged life destroy
He who kisses the joy as it flies
"Lives in eternity's sunrise

(William Blake)

פריטי קיבלה את כינויה בעקבות שיר של James ששלחה לי די בהתחלה:

Dressed me up in women's clothes״

Messed around with gender roles

״Line my eyes and call me pretty

אני לא יודע איך לכתוב על שבע השעות איתה. מרגיש כאילו ביליתי את היום בשעטה פראית בין כל המתקנים בדיסנילנד.

עקומת הלמידה שלה מפחידה והיא עברה במקבץ של הבזקים מ״לא אכאיב לך פיזית, רק רגשית״ ו״לא עושים דברים כאלו!״ (בפרצוף מזועזע) לבעיטות וסטירות מכל הלב בביצים ובזין (עם חיוך מאושר וגומות) וספנקים על השטיח הצמרירי כשאני עם הלבשה תחתונה סקסית, פאה בלונדינית והחזיה שלה עליי בזמן שהיא לבושה בטי שירט של רוקר מזדקן.

כששאלה למה אני אוהב אותה ציטטתי את התשובה של ג׳סיקה רביט לאדי ואליאנט כשהוא שואל אותה מה היא מוצאת ברוג׳ר:

״He makes me laugh״.

אחרי הכרבולים הארוכים והמתוקים במיטה וקצת לפני שעופפה הלאה הלכתי להשתין. כששטפתי ידיים היא עמדה בפתח דלת חדר האמבטיה. התבוננתי בבבואתי, הצבעתי על עור הפנים הקורן ואמרתי: ״רואים שאת עושה לי טוב״.

היא השאירה לי עוד מזכרת בנוסף לחזיה ששכחה:

אני מפרסם פה את יומן השינה שלי כי זה עוזר לי להתחייב לתכנית הגמילה. מלבד החלקה קטנה בשבת עמדתי ביעד צמצום השתיה. בשבוע הבא אפחית ל3 מנות משקה בלילה ואאחר את שעת נטילת כדור השינה כי אני כבר מתעורר לפני השעון.

גם הסופ״שׁ ארצה לשים דגש על להימנע ממנטאליות ״מגיע לי כי הייתי ילד טוב ולא נורא אם פעם בשבוע אשתה יותר״. הפרס האמיתי הוא להיות פיכח ובריא. 

בפן החיובי נראה שהמוח החבוט מתאושש ואני רחוק רק 6 נקודות משיא כל הזמנים שלי (צנחתי המון בחודשים האחרונים עד למינוס 37 בזכרון). 

בפן הפחות משמח אני ישן פחות ופחות. 

אתמול כשרבצתי בסלון עם הבן שלי לפני השינה וכבר הייתי באזור הדמדומים שאלתי אותו אם הוא גאה בי. הוא ענה שכן ושרואים שאני מאוד משתדל. 

בבוקר הלכתי בגשם וברוח לסופר בצומת חולון ואחר כך לבת ים הקטנה לצוד ירק ופרי.

לפני הצוהריים נסעתי לסנטר לקנות כל מיני דברים וחזרתי דרך הים הסוער בהליכה נפלאה נגד הרוח ובעד הנפש. 

כשחזרתי חיכתה לי הפתעה נעימה. הבן שטף מיוזמתו את הכלים, השאיר הכל מסודר, (היו לא מעט, עוד מאתמול בערב) וקיבל את המשלוח שהגיע (מד חום אינפרא אדום) לפני שנסע לענייניו (יחזור בערב). היה לי חום השבוע, באתי למדוד ונזכרתי שהמדחום המגניב שקניתי באפריל האחרון נשאר בדירה הקודמת, כמו רוב הדברים. 

מגירת הצעצועים שלי לא היתה כל כך דלה באביזרים מאז גיל 17. היום זרקתי כמעט את כל מה שעוד נפלט בה ((שני גאגים בלויים, שלושה זוגות מצבטים נטושים (את מצבטי המתכת זרקתי כבר לפני חודשיים כשהשרשרת שלהם נקרעה בסמליות בוהקת), קוקרינג דהוי מעור...)). השארתי רק את שוט הלוטוס משנתי הראשונה בכלוב, את הפלאג החכם שקיבלתי במתנה מאלכסה על השיר שיצרנו יחד, את גלגל הכאב שקיבלתי במתנה ליומולדת שעבר וכמעט לא שומש, ואת הטנס שהוא לא (רק) אביזר מין. אני במילא לא משתמש באביזרים לאוננות כי כל הרעיון זה להחזיר את המצב להגדרות היצרן.

אני אוהב את הריק במגירה, ואת הפוטנציאל שהוא מגלם. אין מה לקנות צעצועים לפני שיש עם מי לשחק איתם. 

קיימתי מצוות נטיעות לכבוד דובי שבט המתקרב ושתלתי את הצמח שקיבלתי מפריטי בעציץ לו יועד. רק אז הבנתי כמה הוא היה חסר שם. 

התעוררתי אחרי שינה מועטה אך רציפה, אפוף זכרונות מהפגישה עם פריטי אתמול. אלו היו שעתיים של בועה מושלמת של חום וקירבה.

כשהיינו במיטה חנקתי אותה בשתי ידיים (היא סיפרה לי שחלמה על זה ושבחלום אמרה לעצמה ״זה לא כל כך מתאים לדן, תחלמי על משהו יותר מציאותי״. נעלבתי קשות מהלא מודע שלה), סטרתי לה שוב ושוב וחפנתי את שדיה הצעירים והמתוקים בידיים מורעבות.

בשלב כלשהו השלכתי אותה על הבטן והספנקתי בתשוקה עזה את התחת הקטן והחמוד שלה מבעד לגרביונים השחורים עם ה״יהלומים״ הכסופים הקטנים (נשארנו לבושות כל הזמן). לאחר כמה ספנקים היא יבבה: ״די זה לא נעים לי״.

גהרתי מעליה ולחשתי לה באוזן: ״אבל זה נעים *לי*. חשבתי שאת רוצה לעשות לי טוב״. היא הרפיתה, שקעה עמוק יותר אל תוך המיטה הסגולה, ואחרי עוד *הרבה* ספנקים חזקים, כשעצרתי לנוח וללטף היא ביקשה: ״אפשר עוד?״ (כמובן שנעתרתי).

אחר כך בין סטירה לחניקה היא צללה אל תוך עיניי במבט מצועף, ילדי וחשוף ואמרה: ״אני אוהבת אותך דן״.

בדייט הראשון לפני מיליון דמעות ופחדים היא אמרה לי: ״אף פעם אל תגיד לי שאתה אוהב אותי. אני מפרקת יחסים על דברים כאלו״. אז היינו אומרות זו לזו ״אני מסמפטת אותך״ מה שהתפתח ל״אני מסמפל אותך״. זו היתה הפעם הראשונה שהמילה האסורה חצתה באומץ את שפתיה.

בלילה היא אפילו כתבה לי מה הלו״ז שלה בשבוע הבא, מה שישר הזרים לי דם לאזור החלציים.

נראה לי שאתמול הפסקנו סופסוף לשחק במשיכת חבל משני צדיה של שלולית בוץ ועברנו לשחק משחקים אחרים בתוך השלולית. 

אלו ימים מאוד קשים עבורי.

מתחילת השבוע הפחתתי את האלכוהול ל4 מנות וודקה פושרת, מה שמרגיש כמו מיקרודוסינג. אני מודד את הכמות במדויק עם בקבוק התינוקות, שופך לתוך הכוס המכוערת וגומע את הגועל תוך דקות ספורות, אחרי שכבר לקחתי את כדור השינה. אין לזה שום תכלית מלבד ההפחתה ההדרגתית, כמות כזו רחוקה מלדגדג אותי (מה שמסביר למה אני פועל בנחרצות לסיים את אפיזודת האלכוהוליזם הזו).

אני מצליח להירדם ולישון בסדר (הגדלתי קצת את מינון הכדורים כמתוכנן) אבל חסר לי מאוד הזמן הזה בערב בו הרגשתי שאני משיל מעליי את תיק העופרת שאני נושא במעלה ההר כל היום. אני מרגיש ערני יותר במשך היום אבל גם עצבני ומדוכא (הרבה) יותר. עדיין בוכה המון, לפעמים עשרות פעמים ביום.

לא קיימתי יחסי מין כבר קרוב לשבעה חודשים. אני גם כמעט שלא מאונן, כי אין לי על מה ועל מי. מחקתי את תיקיית הפורנו לפני חודש וחצי ולא נכנסתי מאז לשום אתר פורנו.

כשחולף שבוע או עשרה ימים אני מאונן על פי הכללים שהצבתי לעצמי: לא על סיטואציות או נשים מהעבר, כן על סיטואציות שהייתי רוצה שבאמת יקרו במציאות ואם אפשר על נשים אמיתיות. אלו לא אורגזמות מפוארות כלל וכלל. הכי ״גרוע״ שאני מגיע זה לפנטז על הסרטונים שהייתי רואה בשלב א׳ של ההחלמה, כלומר כאלו שהגבר כן מקבל בהם תשומת לב ולא רק מושפל ומבוזה בצד. כשזה קורה אני מרגיש רע אחרי הגמירה, וכשאני מצליח לפעמים לגמור מהיעדים החיוביים אני מרגיש יותר טוב, אם כי כאמור, תענוג גדול זה לא. יותר כמו לקנח את האף אחרי שהצטברה בו נזלת. 

בעבודה משגעים אותי ממש, אני עובד עם יותר לקוחות משאני יכול לזכור ולמנות, הכוריאוגרפים השנה מבולבלים במיוחד וכל קטע הוא מסע מייגע ורב שלבים. אני מאוד קרוב להתפרצות ו/או להכריז שנשבר לי הזין מהם ושילכו כולם לעזאזל. כל פעם שנדמה שאני מתקרב לתחתית ״סל הכביסה״ מתווספות עוד עבודות ועוד תיקונים, עוד פגישות זום ושיחות טלפון ועוד מיילים ארוכים עם סעיפים שסותרים את הבקשות הקודמות.

הבן, בת זוגו השמשית והכלבה הגיעו אתמול וישארו עד הטיסה שלהם להודו ביום א׳. הם מתכננים לטייל שם שנה שלמה. הם מתוקים מאוד אבל נוכחותם גם מוסיפה עליי עומס בבישולים, בזמן איכות משותף, בלשנות תכניות כדי לא להעיר אותם בבוקר (הם מתעוררים כ6 שעות אחרי) ובאובדן הפרטיות.

בצוהריים הייתי אמור לעבוד על קטע מחול לכוריאוגרף ג׳ינג׳י מפחיד שעובד איתי לראשונה (אחרי ששני המוזיקאים הקודמים שלו מתו בטרם עת). הרגשתי נורא  וגררתי את עצמי דרך התהליך עד כמה שיכולתי.

כתבתי לפריטי שאני נורא עצוב, שקשה לי ממש, שבכי מציף מבפנים וכל הרגשות חזקים וכואבים.

היא הגיעה כעבור 20 דק׳ כמו אמבולנס, עם צמח שופע בידיה בשביל העציץ התלוי הסגול שמרחף גלמוד מאז שהוינקות קמלו בתחילת החורף.

היו לנו שעתיים עד שלקוח היה אמור להגיע (הילדים יצאו לפגוש חבר קצת לפני שכתבתי לה). 

כל פגישה עם פריטי היא יקום ומלואו, והפגישה הקצרה הזו הרגישה הכי משמעותית שהיתה לנו עד כה (והיו). הלכנו מכות, דיברנו בכנות, התגלגלנו מצחוק, בכינו הרבה, התחשקנו בלהט ועלינו על גדותינו מרגשות שהשתוללו כמו הסופה בחוץ לצלילי שני אלבומים של Hozier. היו אינספור רגעים איקוניים אבל אתאר רק שניים קטנטנים.

אחרי שקמנו מהמצעים הלבנים (נשארנו לבושות לגמרי כל הזמן במיטה) לקראת הגעתו של הלקוח, השווצתי בארונית הצרה שקניתי לחדר האמבטיה עליה אני מניח עכשיו את מברשת השיניים (ולא שרועה למרגלות הברז כמו קודם). המשכתי לשירותים להשוויץ בקקי סטיק הסיליקון החדש והמשוכלל (שגם משפריץ סבון על פי דרישה), וכשהרמתי אותו להגביר את אפקט ההתפארות נשפכו לי על המכנסיים והגרביים מים מתוך הכלי שלו. פריטי הצביעה עליי ושרה בלעג: ״נשפך על דן מיץ קקי, נשפך על דן מיץ קקי״ (כמובן שהורדתי מיד את המכנסיים והגרביים והתקרבתי במהירות לכיוונה כדי לתקוע לה אותם בפרצוף).

כשעוד היינו במיטה היא ניסתה לרתק את ידיי מעל הראש אבל הדפתי אותה ללא קושי. לאחר כמה נסיונות היא הבינה שהדרך הכי טובה לגרום לידיים להישאר למעלה היא להורות לי.

היא נשכה אותי בבטן, נשיכות קטנות, מקפיצות וכואבות נורא. לאחר שהסכימה, הסגברתי שעדיף להרחיב את אזור הנשיכה והדגמתי על החלק הבשרני של ידה בלי להכאיב. היא יישמה בצורה נהדרת, הוסיפה הדרגתיות מיוזמתה, והעניקה לי את הסימן היפה הזה:

בדרך חזרה מהאוסטאופת בצפון הישן עברתי בחנות כלי הבית המיתולוגית בפלורנטין, זקפתי גבי, כחכחתי בגרוני והכרזתי בקול רם וצלול: ״מחורר ביצים בבקשה״. (הובא לידיעתי שמוטב לי לחורר את הביצים לפני שאני מכניס אותן למים רותחים כי אחרת הן עלולות להיסדק או להתפוצץ וכבר סבלתי מספיק).

הבחור צעק לבחור השני בקצה החנות: ״תן לו דוקרן ביצה!״.

הבחור השני חיפש וחיפש אך לא מצא ויצאתי מאוכזב.

כשלא הולך אז לא הולך. 😕

לפחות התחדשתי בצלחות עם שפרנבות, גזרים ופרחים במקום 4 הצלחות הישנות שקיבלתי בגירושין וכבר התבלו לגמרי.

היה לי לילה גרוע, לא הצלחתי ליישם את התכנית בצורה אופטימלית (אפיק לקחים). זה טריקי שהשעה בה אני צריך להפגין הכי הרבה משמעת עצמית היא השעה בה אני הכי תשוש, מוצף ואפוף חומרים מחלישים.

נרדמתי ב23 מול המחשב (כמה עייפתי מזה כבר), התעוררתי אחרי שעה וגררתי את עצמי למיטה. ב2 התעוררתי מסיוטים עם חרדה נוכחת מאוד. היה לי חם, הייתי צמא, התקשיתי להירדם חזרה. המשכתי לסחוב עד 5 עם שינה רדודה וחלומות שעושים לי לבכות כשאני נזכר בהם. 

אמש כשמדדתי את הבוקסרים המקסימים שקיבלתי מפריטי, היא התחילה ללטף את תכולתם מבחוץ. הגוף הגיב ומה שהחל לבצבץ עשה לה חשק לטעום. זה היה נעים מאוד, אבל שוב גיליתי שברגע שזה מגיע לאינטימיות גופנית של ממש המוח שלי יורה מחשבות לכל עבר ולא מאפשר לי להירגע או להיסחף. אני נורא משתדל להישאר נוכח ולהזדמם מה שכמובן רק מסבך את העניינים עוד יותר. היא רצתה שנעבור לתנוחה נוחה יותר, אני העדפתי לחזור לשבת על הספה ולדבר. אני לא יודע אם אי פעם אצליח להפעיל את המיניות שוב. זה לא שהרכיב לא קיים, אבל הטראומה כל כך נוכחת ומשתקת. אני מתבייש ומצטער לבאס ולהסריט. 

במהלך כל הסופ״ש קיבלתי הודעות בענייני עבודה משבעה לקוחות שונים. אני לא מצליח להבין את זה, לעולם לא הייתי כותב לבעל מקצוע כלשהו במהלך הסופ״ש, בטח שלא בשישי בערב או בשבת.

הגדיל לעשות לקוח ותיק שהיה בלתי נסבל בצורה קיצונית אפילו ביחס לעצמו בסשן בחמישי. קיבלתי אותו על חשבון דברים אחרים שהיו חשובים לי לעשות כי הוא ממש השתוקק ליצור סקיצה לשיר ולהגיש אותה לאירוויזיון. פיניתי לו 4 שעות, הוא איחר בשעה וחצי, התקשר מהדרך וביקש שנתחיל בטלפון.

הסשן איתו היה אחד המעיקים ever, הוא התעקש לעשות micro managing ולהפוך אותי למריונטה של הגחמות המוזיקליות המיושנות וחסרות המעוף שלו, וכשהלך נגעלתי משטרות הכסף והתחשק לי לזרוק אותם לפח או לשרוף אותם.

בשישי לפנות ערב הוא כתב במסנג׳ר, ואז המשיך להטריד ולאנוס אותי לאורך כל הסופ״ש בקו הביתי, בנייד, בוטסאפ, במסנג׳ר. המון המון שיחות שלא נענו. אני לא מבין, הוא לא יודע שהוא מגיע לאותו סוציופת בכל הפלטפורמות?

מה שהכי מצחיק זה שיש היום המון אתרים שמאפשרים להפריד את השירה מהפלייבק בקלות ובחינם, ואולי אם הוא לא היה כל כך אובססיבי ותקוע בעבר ובתחת של עצמו הוא היה מוצא פתרון כזה וחוסך לעצמו את כל עוגמת הנפש.

הבוקר שלחתי לו את הקובץ עם המסר:

״בוקר אור ושבוע טוב.

מצורף הפלייבק הנכסף.

אני עובד בימים ראשון עד חמישי, ולא עונה לפניות בנושאי עבודה במהלך הסופ״ש״.

הייתי אמור להיכנס באמאמא של העיבודים למחול שלא הספקתי ליצור בשבוע שעבר (בין היתר בגלל הזמן שפיניתי לרקטום הנ״ל), אבל החלטתי שאני חשוב יותר וסידרתי את הבית מהבלאגן של אמש, שטפתי כלים, התקלחתי, עשיתי את אימוני הבוקר (הסרחתי ממש במשחקי המוח) והנה אני כותב בבלוג במקום לעבוד.

בשישי כששני הכוריאוגרפים פנו אליי באותה גישה פאסיב-אגרסיב עניתי ממש באותן מילים, כי עוד חלק חשוב מהמעשה הגדול שלי בתקופה זו הוא להציב גבולות:

שילכו להזדיין כולם, וכנראה שלא איתי כי אני כבר לא מסוגל.