מתחת לפרווה

אנחנו בספארי צלילה במלדיביים המזויינים במה שמסתמן כחופשה הכי גרועה אי פעם.

הגענו שלשום אחרי 20 שעות טיסות והמתנות (קונקשן בוינה). בצלילת הבדיקה המדריך המקומי נעלם לנו מיד בתחילתה. קפצתי אחרון מהסירה, זרם חזק סחף אותי לכיוון ההפוך מהקבוצה. נאבקתי בו והצלחתי להתקרב אבל הייתי בנשמת בגלל השחייה האינטנסיבית ולא יכולתי לרדת. כשכולם חזרו נערך בירור שבסופו לקחו אותנו לעשות את הצ׳ק דייב באתר אחר עם המדריך הבכיר יותר, והיא עברה בשלום. 

אתמול התעוררנו לבוקר גשום ומעונן עם ים זועף. הצלילה הראשונה עברה בסדר אבל לא ראינו שומדבר מיוחד, הראות היתה עכורה מאוד והתאורה אפרפרה. הרגשתי לא כל כך נוח בעומק, וחשבתי שכנראה עדיין לא החלמתי לחלוטין מהברונכיטיס בשבוע שעבר, למרות שאני כבר בכלל לא משתעל/ מנוזל וכו׳ מאז הסופ״ש.

לצלילה השניה החלטתי לא לרדת כי היתה באותו אתר מכוער עם אותה ראות גרועה, והעדפתי לשמור כוחות. כשהקבוצה חזרה הם סיפרו שראו המון כרישים. 

בצלילה השלישית שוב נעלם לנו המדריך. שתי דק׳ אחרי תחילת הצלילה הקבוצה רצה קדימה ואבד לנו קשר העין איתם. חיכינו דקה על פי הנהלים ועלינו עם מצוף הסימון. זה בלי ספק המדריך הכי גרוע שאי פעם נתקלתי בו. אי אפשר להבין מה הוא אומר והוא נראה לי מאוד מטומטם.

הקבוצה עלתה לאחר עשר דק׳ נוספות ומצאו אותנו כבר על הסירה. הם החליטו לרדת חזרה למרות שכבר בזבזו רבע מהאוויר, ואחד מהם חזר בלי אוויר בכלל וסיפר שנגמר לו במהלך עצירת הבטיחות.

המדריך הישראלי די גועלי, נטול כריזמה, מאצ׳ואיסט, ומשמיע בקול רם מהjbl הענק שלו מיינסטרים ישראלי בזוי, לפני הצלילות ובזמן הארוחות. האוכל לא זוועתי אבל בשום פנים ואופן לא טעים, המיטה קצרה לי מדי וכפות הרגליים תלויות באוויר. הלילה לא הצלחתי לישון בכלל.

אמש בארוחת ערב סיימתי מהצלחת ואמרתי לתהום שאני עולה רגע לשירותים בחדר. אני משלשל כבר 10 ימים, מאז שהתחלתי עם האנטיביוטיקה. השארתי את האייפוד והאוזניות (בהן אני משתמש להתגונן מהמוזיקה המגעילה של המדריך כדי שלא אצטרך אחר כך לשפשף אותן עם מברשת בקבוקים ומסיר שומנים תעשייתי כדי לנקות את כל השמאלץ), וגם את הכפית שעדיין חיכתה לקינוח. כשחזרתי אחרי השלשול מצאתי מישי יושבת במקומי ליד תהום שמשום מה לא חשבה לשמור לי את מקומי.

לא הצלחתי לישון כל הלילה, היה חם וקר ויבש במזגן ולח בחוץ, לא מצאתי תנוחה נוחה.

עוד קודם לכן, אחה״צ עליתי וירדתי במדרגות בין הסיפונים 30 פעם ברציפות, ואז דיברתי ללא קושי. המשכתי למאות קפיצות על הסיפון העליון. מבחינה גופנית אני בסדר גמור. לא השתעלתי כלל והתאוששתי במהירות, מה שאומר שהלחץ ואי הנוחות במים נובעות מהסביבה וההשפעה שלה עליי ולא ממצבי הבריאותי.

עוד לא החלטתי אם לצלול היום. אין לי אמון בשיט באף אחד כאן. 

עדכון: החלטתי לנסות לצלול למרות התחושות הקשות. הים היה רגוע והיתה זריחה נחמדה. לא הצלחתי להשוות לחצים *בכלל*, לא על הסירה ולא בתוך המים. האף פתוח והאוזניים לא מרגישות סתומות, אני שומע רגיל. ובכל זאת שומדבר לא זז כשניסיתי לפמפם. כנראה תוצר של לחץ, חרדה ולב מלא בחרא.

ויתרתי על הצלילה וביקשתי מהמדריך הישראלי שישמור על תהום. בזמן שכולם היו למטה שנירקלתי מעל השונית וראיתי כריש קטן וכל מיני דגים אבל זה לא עשה לי כלום. 

אני צריך חופשה מעצמי

מהלהספיק הכל, מהלא לטעות

מהחמיצות והנפרדות 

הביקורתיות והמגננות 

מהפחד והדאגה 

מהעין הצרה

מהמתח התמידי כי הכל כל כך חשוב 

מהלחץ לתפקד 

מהשתקת הקולות

מהניקור, הדיקור, ההידוק והכיווץ 

וכל העצב הזה

הפגישה התנהלה על מי מנוחות ללא דרמה, והמשכנו לדבר על הקושי של תהום להביע רגשות, או להיות נוכחת ללא פעילות משימתית. 

הייתי חולה מאוד בתחילת השבוע והחום שלי נסק ל38.2 מאוד לא אופייני (ברגיל אני 35.5)  מה שהוביל ללקיחת אנטיביוטיקה, כנראה לראשונה מאז הקדנציה השניה של קלינטון. תהום הלכה לבית המרקחת להביא תרופות, הכינה מרק עוף פעמיים, והרבתה להתעניין בשלומי כשהייתה בעבודה, אך הייתי צריך לבקש ממנה במפורש להניח רגע לסידור הסירים בארון או שטיפת הכלים, להניח את ידה על המצח שלי ולהיות איתי קצת. 

תיארתי שיחה עם תהום שלשום בה הזכרתי לה שהיא קיבלה שיעורי בית לדבר יותר את הרגשות שלה ושזה לא קרה. ״מצד אחד זה מעציב ומדאיג אותי, מצד שני אני אומר שאי אפשר לבקש מגמל לרקוד טנגו או לנגן באקורדיון, ואם כן מבקשים אז אי אפשר לצפות שזה יקרה מהר ובקלות… אז על המרחב הזה אני נע״. 

תהום הודתה שברבות מהנקודות הללו היא מרגישה גמלונית ושהיתה רוצה שיזרמו לה יותר בטבעיות: ״אני רוצה להיות מדוייקת ואני יכולה נורא בקלות לא להיות מדוייקת ולעשות מגע לא נעים או סיטואציה לא נעימה ולפעמים אני חושבת שעדיף שלא אעשה בכלל״. 

הגבתי שבאמת לפעמים יוצא לה עקום, אבל אם היא נמנעת אז זה משפריץ לה מהצדדים, וסיפרתי שהיו חמש סיטואציות בשבוע שלפני הפגישה הקודמת שתהום יצאה עליי או נגעה בי בצורה שממש גרמה לי להתכווץ. זה היה בלי שום כוונה רעה מצדה, אבל זה גירד אותי לא טוב והוריד לי ממנה. 

המטפלת איבחנה שההד הנפשי שהמצבים האלה יצרו אצלי מעיד שהם שיחזרו לי חוויות ינקותיות בהן לא היו מדוייקים איתי וקיבלתי מגע לא מותאם וחודרני, ושאצל תהום נשמע שאין בכלל רישומים נפשיים של מגע מהילדות ולפיכך אין לה יכולת לשלוף מגע מדוייק, למרות שהיא נורא רוצה. 

תהום התוודתה שהיא מאוד דאגה כשהיה לי חום, ושהיא הרגישה חסרת אונים ולא ידעה מה לעשות ואיך להגיב. 

המטפלת הסבירה: ״נרשמו לך יותר מדי תגובות של מגע לא מדוייק בדן, וזה מרחיק אותו, הוא עוזב אותך קצת, יורד לו ממך, הוא מתכווץ. זו חוויה גופנית נורא קשה כשהאהוב שלך מתכווץ בגלל שלא נעים לו איך שנגעת בו. שימו לב לפער שאתם מתארים בין אינטראקציות אינטימיות-רגשיות של מגע לבין אינטראקציות רגשיות. יש כל כך הרבה מגע שלא מכווץ אותו, שאני לפעמים מתכווצת מלהקשיב לזה. את יכולה לזיין אותו בתחת חצי שעה והוא לא יתכווץ״. (״איך את מדברת? יש פה ילדים חולים!״ גערתי בצחוק).

״את יודעת לתפקד נהדר עם ילדים ועם כלבים, אבל בסיטואציה הזוגית, האינטימית, המשמעותית מאוד, שם את הופכת להיות הילדה, ואתה הופך להיות הילד, ולכן זה קורה לכם לא מותאם ועקום, כי מי שגידל אתכם עשה את זה עקום ולא מותאם. זה לא יקרה לך כלפי ילדים אחרים כי את פוגשת אותם ממקום של תהום הבוגרת, היודעת, המבינה. את לא פוגשת את דן מהמקום הזה, ואת לא פוגשת את עצמך מול דן מהמקום הזה. אני מבקשת שלא ניכנע לשחזור. שאנחנו נבין את השחזור אבל ניתן לו פייט״.

חזרנו לדבר על החרדה ותחושת חוסר האונים שאחזה בתהום כשהיה לי חום: ״אני מרגישה אותך נורא חרדה ואני לא יודעת ממה. לדעתי הרגשת שאת לבד לא יכולה, לא מסוגלת. כאילו נכנסת לאיזו פינה… למרות שאני בטוחה שאם אתן לך עכשיו ילד חולה את תדעי לטפל בו״. 

תהום ענתה: ״אני לא יודעת למה זה מרגיש לי כל כך עקום. כאילו, איפשהו הייתי צריכה הנחיה ממנו״. 

״אני מרגישה שאני רוצה לחבר אותך לאיזשהו מקום הורי בתוכך. מקום הורי כלפי דן ברגעים שהוא זקוק. אני לא צריכה לחבר את דן למקום הזה כי הוא יודע מצויין לעשות את התפקיד הזה. הוא גם עושה את זה בצורה נורא טבעית״. 

״כאילו כשעוברת אליי הסמכות הזו אז אני יודעת לעשות אותה טוב, היא לא תמיד עוברת אלי. בינינו אני חושבת שהיא כמעט אף פעם לא עוברת אליי. אולי אני משאירה לו את המקום ההורי כי אני יודעת שהוא יעשה את הדבר הנכון. אני לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון ואז אני צריכה אישורים מהסביבה ומדן, אם עשיתי בסדר או לא״.

״זה קשור לזה שהחלטת לא להיות אמא?״

״לא יודעת, לא יודעת להגיד. אני חושבת שיש הרבה סיבות שהחלטתי לא להיות אמא. יכול להיות שאחת מהן היא שבאיזשהו מקום אני לא סומכת על עצמי לגמרי כאמא״.

״המקום הזה אבל יוצא מול דן, שאת לא סומכת על עצמך. אני רואה איך את יכולה להיות אחראית במקומות אחרים, אבל לא במקומות אינטימיים״.

״אני חושבת גם שכל ההורות שבי היא בעיקר נרכשה מדן, כי ראיתי אותו אבא ואיך הוא מתנהג והכל, וזה היה מודל לחיקוי עבורי הרבה יותר טוב מאשר ההורים שלי״.

״רק שאת דן פגשת כבר בגיל שהרישומים הנפשיים נסגרו. ואת אומרת ׳אני לא חושבת שכהורה יש לי מה לתת׳. את מרגישה נורא חסרת אונים במצבים שאת צריכה להיות ההורה. או, סלאש, השולטת. יש הבדל בין להיות סדיסטית או מתעללת או אכזרית לבין להיות שולטת. שולטת זה להיות הורה פיקודי, סמכותני. זה לדאוג, לוודא, לעשות אפטרקייר. אני כל פעם מרגישה כשאתם מדברים על מין שתפקיד השולטת הוא לא שלך. מרכיבים ממנו שלך, אבל לא החלק ההורי״. 

״לי זה מתחבר לעניין של ההתמדה, שאני לא מצליחה להתמיד כמו שהייתי רוצה״. 

״של הרצף. כי הורה לא יכול להפיל את הלהיות הורה. ולך אני חושבת, שלא באשמתך, אין לך רישום של תפקוד הורי. לכן את לא מצליחה להתחבר כשדן צריך אותך מהמקום הזה״. 

לסיום קיבלנו תרגיל בשם ״אימגו מגע״ בו כל אחת מאיתנו תראה לשניה איך היא רוצה שתיגע בה (לא באיברי המין) והשניה תשתדל לחזור במדוייק על המגע ללא פרשנות נוספת משלה. ״אנחנו לומדים מגע ככה. מגע שהוא מותאם לי כמגע אינטימי רך, גופני, לא מיני/מחרמן/מעורר. ידיים, ראש, פנים, רגליים, והסיפור הוא שאני לא צריך לחשוב, אני צריך לחזור על המגע שבן הזוג הראה לי״. 

אֶת וַאֲנִי
מִתְמַזְּגוֹת זוֹ בְּזוֹ
כְּמוֹ קֶטְשׁוֹפּ וּמָיוֹנֵז
עַל נְיַר פֶּרְגָּמֵנְט

וְהַצִּ'יפְּס הַזָּהֹב
מְעַרְבֵּב וּבוֹחֵשׁ
אוֹתָנוּ לִכְדֵי
עִסָּה וְרַדְרַדָּה

הלקוחה הטראנסית היפהפיה והמוכשרת שלי אנסה לי את הפה על הספה התכלת לפני שהלכה. 

ההקלטה לוותה בטיזינג הדדי, שליחות ידיים ומבטים רווי משמעות ורגשות, וכשסיימנו היא התיישבה לעשן ליד הויטרינה בסלון, ואני שכבתי על הספה על הצד והבטתי בה. אחרי שליטפתי במבט תמים את הבליטה בג׳ינס שלה במשך כדקה היא קמה, שאגה עליי שאשכב על הגב כשהראש בולט מצדי הספה, שלפה את הזין הגדול והיפה שלה וזיינה לי את הגרון עד שנחנקתי והשתעלתי. ״אתה חושב שאתה יכול ככה לעשות לי טיזינג כל הזמן בלי לשלם על זה? אני אזיין אותך כאן מול כל השכנים שלך״. 

אני בכלל גוסס על ערש דווי, מאתמול בבוקר עם חולשה, שיעול רטוב וכואב, כאבי שרירים, אי נוחות כללית והמדחום הראה 36.4 (!) שזה הרבה יותר מה 35.5 שהוא בדרך כלל נותן לי. בלילה היה מאבק בשינה שסירבה לשתף פעולה והייתי נים לא נים כן עם חלומות מנג׳סים. ייתכן שזה הסוף. 

בכל מקרה, לא יכולתי לנשום מהאף כשהיא עלתה מעליי וחנקה אותי עם הזין שלה כי הוא מנוזל ודולף (האף, לא הזין), אבל הרגשתי שהשיעול העמוק שחרר ליחה שהייתה תפוסה שם. הייתי צריך להדוף אותה קצת עם הידיים כדי בכל זאת להצליח לנשום מדי פעם. 

רציתי לצלם את האקשן לתהום אבל המונית שלה הגיעה והיא ארזה בחזרה את הזין, אמרה שתמשיך מול תהום בלייב, זרקה מאיות על השולחן (על ההקלטה, המציצה היתה בחינם) וחייכה מאוזן לאוזן בעודה מחכה למעלית שתגיע. 

המטפלת התפלאה לראות אותי בג׳ינס ובחולצה מונוכרומטית. השבתי: ״גם שחור לבן ותכלת הם צבעים, להיות צבעוני זה לא רק בצורה אחת״ ותיארתי את ההשתלשלות שהובילה אותי לרכישת הג׳ינס בדרך לפגישה: 

הטלפון המפתיע מדינוזאורית בכירה עם הזמנה נרגשת ועיקשת להגיע למסיבת הפרידה מעמוס, ההודעה הנוספת באותה רוח שנתקבלה מגורמים בדרג הגבוה ביותר, הלבטים, הזיהוי של ניצוץ של רצון בתוכי, הגיחה לנוקס בצהריים בין הקלטות, השלמת הלוק בדיזנגוף סנטר לפנות ערב בדרך לפגישה עם המטפלת ורכישת הג׳ינסים שהתלוותה כדי להעשיר את המלתחה שלי בעוד אופציות חוץ מטרנינג.

עברנו לדבר על דברים שאנחנו יכולות לעשות ביחד מחוץ לבית חוץ מטיולים וצלילה ועל החשיבות בחיי חברה. המטפלת הסבירה: ״תשוקה בחיים לא יכולה להיות מוזנת רק אחד מהשני. אנחנו צריכים עוד מקורות של השראה, של ליבידו. אתם נורא מוזנים אחד מהשני, ומספיק שאחד לא מזין את השני בצורה מספקת, מדוייקת או מותאמת לצרכים של בן הזוג באותו הרגע, ואז יש לנו קרקע מכינה לטראומה ינקותית שתבוא לשם וצריך לעשות עבודה נורא נורא קשה כדי להילחם בה שהיא לא תשתחזר. צריך שיהיו עוד מקורות ויסות מסוימים. אנחנו צריכים מידה מסוימת של מבטים מבחוץ״. 

תהום סיפרה: ״אני מרגישה את זה מאוד שאינטראקציה עם אחרים, אפילו סתם כאילו… עכשיו בעבודה החדשה יש הרבה אנשים חדשים שאני מכירה, ויש שם המון אנשים כל הזמן, מדריכים, מרצים, וכל פעם שיוצא לי לדבר עם מישהו כזה אני מרגישה שזה מזין את העולם שלי״. 

המטפלת ראתה עליי שאני מאבד סבלנות ברדודים ושאלה: ״יש לך הבעת פנים שאומרת לי משהו…מה?״

סיפרתי שתהום אמנם מאוד מרוצה בעבודתה החדשה אבל שלשום חזרה בוכייה הביתה, אספתי אותה בחיבוק כן ושאלתי מה קרה והיא ענתה שהיא פשוט עצובה. 

תהום הסבירה: ״בדרך הביתה שמעתי קצת שירים עצובים ובכיתי כי פשוט לא יכולתי להחזיק את זה יותר. היה סופ״ש די סתמי בעיניי, כאילו נחנו וזה אבל לא היה סקס בכלל. רציתי שיהיה סקס וגם אמרתי את זה לדן ביום חמישי, שאני רוצה שנעשה סקס למחרת אבל כאילו זה…״

״דן אמר לא?״

״הוא לא אמר לא. אבל כאילו הרגשתי שברגע שאמרתי את זה כאילו כיביתי משהו״. 

הזכרתי בשקט ובעדינות שדיברנו על זה לא פעם בפגישות, שלהגיד: ״אני רוצה..״ זו לא דרך טובה לפעול בנושא הזה, בטח לא כשזה נאמר בלי הקשר בסוף יום כששתינו מפוהקות ומרוחקות.

כאן התחיל סיקוונס ארוך מאוד בו המטפלת תחקרה את תהום ולא מאוד בעדינות. היא ניסתה לקבל ממנה תשובות, מה היא ציפתה שיקרה אחרי שהכריזה על רצונה בצורה הזו. אמרה לה לתאר תסריט כמו של סרט, איך הדברים היו אמורים להתנהל מהנקודה ההיא בפנטזיה שלה. תהום די התקשתה לביים את הסצנה הדמיונית ומה תפקידן של השחקניות.

תהום השוותה בין הסופ״ש האחרון לזה שקדם לו שכן היה בו סקס, ועלה שאז יצרתי מרחב מעברי על ידי זה שהזמנתי אותה לסרט בקולנוע לב בשישי בצהריים ולאחר מכן יזמתי ׳מסיבה׳. ״יש איזו אגדה שכאילו אני לא יוזם סקס אבל כמעט כל הסקס שיש זה אני יוזם. הגענו לטיפול אחרי שנים ארוכות שאני כל הזמן יוזם ומנסה מכל הכיוונים״. 

המטפלת העלתה את האינטנסיביות: ״את מבינה את זה?? אני רגע רוצה שתתעכבי על איזושהי נקודה כי את עדיין לא מבינה מה קורה! מה עקום במה שתיארת עכשיו? אני אף פעם לא מצליחה להבין איפה זה נופל לכם, ואני חושבת שגם את לא מצליחה להבין. אני חושבת שאת רוצה את זה, אבל מרוב שאת בחרדה פנימית, את אומרת את זה מאוד מצומצם. אני חושבת שאת נורא מפחדת מההשלכות של המשפט הזה. הפחד שלך, נראה לי, שאת תזרקי את המשפט הזה לאוויר ושומדבר לא יקרה, וזה מה שקורה *המון*. את נורא רוצה, את נורא מחכה, את נורא צמאה לזה, אבל מי שאמור להפעיל את המרחב הזה זה דן. את רוצה שדן יעשה. 

למה ההתקררות קרתה? איפשהו קורה לך משהו רגשי, את מפספסת. אני צריכה שתזהי חוליה בשרשרת. כשאת אומרת: ״אני רוצה ׳צימר׳״ יש לך בדמיון משהו שדן הולך לעשות. אם את רואה שדן לא עושה משהו, או יושב עם הבעת פנים לא פתיינית, זה גורם לך לחרדה שהוא לא רוצה אותך ואז יש התרחקות והמרחב הזה מתקרר״. 

הסכמתי והוספתי: ״זה דבר אחד אבל יכול להיות גם להיפך. שהיא יודעת שאני רוצה ושקבענו ואני מחכה וגם אז היא יכולה להתקרר מאיזושהי חרדה…״

״שמצפים ממני״. תהום השלימה את המשפט.

המטפלת הקשתה: ״שדן מצפה ממך לאיזושהי התנהגות, ורק הציפיה מעוררת בך חרדה. עכשיו, גם אם לצורך העניין יש לנו איזה בחור שאמרת לו ׳בוא נהיה בקשר, בוא נקבע משהו׳, גם הוא מצפה הרי! הוא שם עושה את הכל לבד ואת רק מסכימה? את רק מביעה עניין אם אני מבינה נכון. הם אלו שמפלרטטים, מכניסים אותך למיטה, את נותנת רק את האוקיי והם עושים את הכל, נכון? זה לא מרגיש לך ככה? המרחב המיני משמעותי לך נורא, אני רק מדמיינת את עוצמת המצוקה שאת נמצאת בה שזה כל כך משמעותי לך אבל זה לא נגיש לך. עובר עליך משהו נפשית ואת לא מצליחה להבין מה זה, למה זה חסום״. 

דיברתי בטון רגוע ועדין: ״מהצד שלי זה מרגיש שאני מאוד אוהב לעשות עם תהום סקס ואני אשמח לעשות איתה סקס כמה שהיא רק תרצה. כל פעם שאני מפשיר, תיארתי את זה כבר המון פעמים פה, כשהלבה יוצאת, אם אין המשכיות הלבה הופכת להיות בזלת קשה. זה מתקרר ומתקשה ונהיה שחור וקשה. זה לא שאי אפשר להמיס את זה אבל נדרשת תקשורת כנה, אולי מגע נעים… הנרטיב הבדסמי, זה לא סתם שעשינו פה איזושהי פעולה. זה תהליך שהוא חינוכי, התמסרותי, התקשרותי, סיפורי. זה משהו שאמור להמשיך. נגיד בסשן האחרון היא דיברה על כמה שהיא רוצה שאהיה נעול בחגורת צניעות. היא אמרה שלמחרת היא תנעל אותי, גרמה לי לחזור שוב ושוב על המשפט ׳אני צריך להיות נעול וללקק שפיך של גברים אחרים׳ אבל בסוף שומדבר מזה לא קרה״. 

תהום ניסתה להתגונן ולהגיד שקרה משהו בשבת שבגללו לא נעלה אותי אבל לא הצליחה להיזכר מה זה היה. 

המטפלת תחקרה: ״ואת אמרת: ׳אני יודעת שדיברתי על זה שאנעל אותך אבל קרה א׳ ב׳ ג׳ ובגלל זה עכשיו אני לא פנויה, לא מסוגלת, לא יכולה׳… היתה התייחסות לזה? יום אחרי זה היתה התייחסות לזה? אני אגיד לך מה אמרת, וסליחה שאני קשה איתך. אמרת ׳אני מבטיחה שאני אשחק איתך. אני מבטיחה שאני אשב איתך ואקרא לך את הסיפור. ואני אראה איתך סרט. ואנחנו נלך ביחד לשחק כדורגל ואנחנו נרכב על אופניים ואנחנו נכין יחד עוגה ואני מבטיחה לך שנעשה את כל זה בשבת׳. והגיעה שבת ואין אופניים ואין סרט ואין משחק ואין התייחסות. אין מילים כמו ׳סליחה חמוד אני יודע שהבטחתי אבל אין לי זמן לא לזה, לא לזה, לא לזה ולא לזה. אבל ביום ראשון אני מבטיחה שאנחנו נעשה׳. לזה הוא קורא המשכיות. לזה אני קוראת נרטיב. לזה אני קוראת אינטימיות מתמשכת. 

עכשיו תמלאי את זה בתוכן לא ינקותי אלא בדסמי, אני באמת חושבת שקורה לך משהו. נופל לך. את זכרת שהבטחת? מה היו מבטיחים לך כשהיית ילדה ולא מקיימים? (׳הרבה דברים׳ תהום ענתה) זה נופל לך, זה נשמט לך במקומות האלה. זה נופל לך מהתודעה, זה נשמט לך מהלב. את לא מחזיקה את זה. את נמנעת בעצם. פעולת הימנעות זו החרדה. החרדה נמצאת בבסיס. את נמנעת מלנעול כי נעילה זה כבר מכניס אתכם למרחב מיני כי את אמורה לשמר, את אמורה לעשות עם זה משהו, לבדוק, לשחרר, להתעסק בזה, להחזיק את זה בנפש. את אמורה להית מחוברת לזה, את לא יכולה לנעול ולשכוח״.

הוספתי בחיוך קטן: ״גם זה היה כבר, ומה שרציתי להגיד זה שגם אני לא ׳שה שכולו תכלת׳, כי בגלל שהיו פעמים ש… גם אני בודק ורוצה לדעת שזה בטוח עבורי להתמסר״. 

תהום התפרצה: ״זהו, עכשיו כשאני חושבת על זה שהיו כמה פעמים שדיברתי על זה ואתה אומר לי כזה ׳אני רוצה לראות שאת רצינית בזה וזה׳…״

המטפלת עיקמה פרצוף: ״איזה משפט זה? הורי! איזה מין נשלט אתה אם אתה בפונקציה הורית?״

״נשלט למוד סבל״ השבתי בחיוך. 

המטפלת עברה לסכם: ״בגלל שאנחנו צריכים לעצור, אני רוצה.. את נורא נורא אבודה, ודן עוד פעם מרגיש מוזנח ונשמט, ואני ממש רוצה להגיד לך, אני חושבת שאם את תדברי את הרגשות שלך, אני נורא רוצה אותנו, אני נורא רוצה סקס איתך, אבל אני מפחדת ש…  יש לי פחד פנימי, אני לא יודעת מה לעשות ואיך, כי אתה מרוחק וההבעות פנים שלך… אני לא יודעת, אני מפחדת שלא תרצה. אני קודם כל רוצה אותך מדברת על הרגשות שלך. כשאת אומרת רגש דן שם״. 

אבל אין לי מה ללבוש… הדבר הכי דומה לדרס קוד שיש לי בארון זה חליפת צלילה מנאופרן שחור, (חוץ מגופיית ויניל ישנה שנחרה בבוז כשניסיתי להידחס לתוכה), וברוב המוחלט של הלילות אני במיטה כבר ב21:30, ואצטרך להרכיב משקפיים ובטח לא יזהו אותי ואם כן אז יצחקו עליי שאני זקן ושמן, ובדיוק הכרזתי לעצמי על תחילת העונה היבשה לקראת בדיקות הדם השנתיות והפגישה עם הקרדיולוג (צריך באמת לקבוע אקו-לב במאמץ!), ואהיה חייב להסתפר כי כבר יש לי הרבה יותר אפור מבלונדיני (תכננתי בשבוע הבא) ובטח אסבול מהמוזיקה, הווליום, הצפיפות והעשן, והתכוונתי לנקות את הבית בשישי מוקדם בבוקר אחרי הג׳ים והאימון גיטרה ואני גם לא בטוח שאני זוכר איך מחייכים. 

ולמדריך יש כריזמה של לחמית.

כמו כן לא בא לי ללכת לישון כי אני יודע שמה שיחכה לי כשאתעורר לא ימצא חן בעיניי.