מתחת לפרווה

אמג אני באורות, היה לי עכשיו שיעור פרטי ראשון בזום עם Ben Levin שהוא זמר/יוצר/יוטיובר שאני *ממש* מעריץ ואוהב עד עמקי נשמתי. האלבום האחרון שלו שיצא בסתיו הוא אחד מארבעה אלבומים שהם ״אלבומי הפרידה״ שעוסקים בהתמודדות עם אבל, שברון לב ואובדן ושבכיתי ליטרים של דמעות בהאזנה להם. פינטזתי הרבה זמן לרכוש לעצמי חבילת שיעורים פרטיים איתו, וכשהיה מבצע כריסטמס של עשרה שיעורים ב50% הנחה ידעתי שזה הדבר הנכון שאני חייב לעשות עבור עצמי.

עברו 6 שבועות עד שהעזתי לקבוע איתו שיעור. הייתי ממש בחרדה מזה. בסופ״ש האחרון כתבתי את זה כמשימה בלו״ז, לקבוע אפילו לעוד חודשיים אבל לקבוע כבר.

הוא היה (כמובן) מקסים, אמפתי, קשוב, תקשורתי ומצחיק. השתדלתי לא להביך אותו במחמאות. התקשורת קלחה בטבעיות, אהבתי את עצמי בחברתו ורוב הזמן מצאתי את המילים שחיפשתי באנגלית. (חשבתי שזו תהיה גם הזדמנות טובה לתרגל את האנגלית לקראת שבוע אימוני הגיטרה האינטנסיבי ליד שיקגו בחודש יוני. האנגלית שלי הרבה יותר מפותחת בקריאה, האזנה וכתיבה מאשר בדיבור, פשוט כי אין לי הרבה הזדמנויות לדבר). הרגשתי שגם לו היה כיף איתי.

עשינו תרגיל כתיבה שעכשיו אחזור עליו פעמיים ביום כשיעורי בית. במשך שתי דקות (עם טיימר) כתבנו שנינו משפטים וצירופי מילים רנדומליים, כל מה שקפץ לראש. ברגע שהטיימר התחיל התגברתי על החרדה, קפצתי ראש ובקעו ממני הרבה רעיונות מחוויות שעברתי בימים האחרונים. העובדה שלא הייתי צריך לברור ולהיות ביקורתי עזרה להם לצוף אל פני השטח. בשלב השני הוא הפעיל טיימר לעוד שתי דקות ואז ערכנו את המשפטים ששנינו כתבנו בסיבוב הראשון וניסינו ליצור מזה משהו יחסית ברור ומובנה.

זה מה שיצא לי:

The Toilets explode cause there’s no privacy in here

Dressed as wolves we’re soaked in tears

Pissing into a plastic cup

I made eye contact with the nurse

She Flushed it all down

Pushing my head underwater

וזה מה שיצא לו:

Lock me up or let me go

Dress up like a wolf tonight

There’s no privacy with you

I’m sailing on the wild seas

Grabbing the boat 

Water made of arms

Snakes made of legs

The deck is shaking

I’m seasick

I’m hating it

Love me like one of those

Wolves you used to be

(ההבדלים באורך השורות נראים כמו סיטואציה של בית ופזמון… אמרתי בשלב כלשהו:
״omg i can’t believe i’m writing a song with Ben Levin!!!”)

אנחנו חולקים את התשוקה להומור מגעיל ופסיכואינפנטילי, את השקפת העולם, ההשפעות המוזיקליות והדעות הפוליטיות, והוא אפילו דיבר קצת בעברית (הוא יהודי). סיפרתי לו שלא כתבתי שירים מאז 2011 ושאם הוא יצליח לעזור לי לכתוב שוב הוא יהיה המושיע שלי (״my savior״). זה היה כל כך כיף ומשמעותי, עכשיו אני מבין איך הלקוחות שלי מרגישים.

אני חושב שכתיבת השירים היתה חלק מהזהות שלי שמאוד אהבתי, ושדעיכתה הקבילה לקמילה של המיניות, הבטחון העצמי ושמחת החיים. אולי כל אלו יחזרו אם אצליח לשוב לכתוב.

בזכות הבוננות שאני מתרגל מדי בוקר כבר כמעט חמש שנים התפתחה לי קצת היכולת לראות את המחשבות שחולפות בראשי בלי להזדהות איתן בצורה מוחלטת.

אמש והבוקר הבחנתי בקונץ הבא של המוח:

המערכת מזהה שהזדקר רצון והתהוותה הזדקקות לפריטי; מה שמעורר פחד לאבד אותה, להידחות על ידה, להצטרך אותה כשהיא לא זמינה, להיעלב ממנה או לקנא לה.

כדי להתמודד עם האיום מתגייסות מחשבות ששואפות לחבל ולסכסך. לא לרצות, לא לסמוך, לא להאמין. לא להיות פגיע וגם לא לתקשר את זה החוצה.

״לא תצליח להפשיר איתה ולהפעיל את המיניות שלך״ (למרות שהמגמה החיובית מאוד ברורה, היא סבלנית עד אין קץ והגוף שלי מגיב אליה בצורה ספונטנית, לפעמים רק ממבט, חיוך או אמירה בעל פה או בכתב).

״אתן לא באמת מתאימות״ (למרות שהיו לנו כבר כמעט ח״י דייטים ארוכים מאוד ומלאי תוכן ועניין ואנחנו מתכתבות מסביב לשעון).

״אתה רק עוד שן בשרשרת שיני הקרוקודיל שלה״. (למרות שהיא מבטאת שוב ושוב את אהבתה… במילים, במעשים, בדמעות; בקשב, למידה והפנמה; במבטים, במתנות ובמגע).

״היא דרמה קווין ילדותית, טיזרית, בראטית, אימפולסיבית, מניפולטיבית, שתלטנית, אלימה ומעצבנת״ (כמעט כמוני).

בבוקר כשצדתי פרי וירק השארתי את העגלה בחוץ כשנכנסתי לתוך החנות לבדוק אם יש אבוקדו שווה יותר בפנים. כשחזרתי לא מצאתי את העגלה היכן שחשבתי שהשארתי אותה. הסתובבתי אנה ואלזה ולבסוף שאלתי את העובד שעמד שם אם יודע במקרה מה קרה לעגלה שלי. הוא הצביע לכיוון שמאחורי גבי והלשין על פריטי שארבה לי מאחורי התותים בחיוך ממזרי, לחיים סמוקות וניצוץ שטני בעיניים.

לפריטי ולי היה משבר.

לא התראינו חמישה ימים, הרצף נסדק והתפתחה לי התרגשות יתר שהתעצמה לחרדה. ממש לפני הגעתה היו בתקשורת איתה כמה אלמנטים שהנכיחו רבדים של הפנים הבעייתיים המובנים בקשר וגרמו לי לראות אותה באור ביקורתי.

לא רציתי לפעול או לדבר מתוך המקום הזה כי הבנתי שאני מבולבל ובסערת רגשות. חיבקתי אותה בשקט כשנכנסה, אבל היא הרגישה את הקרירות והריחוק שלי (אני מזייף רק בשירה) והבחינה בקושי האמיתי שלי לגעת בה. הוסיפה לתחושת השיבוש נזילה אקוטית בשירותים שהתחילה לפתע ושלא הצלחתי לתקן בכוחות עצמי.

המצב הפעיל והסריט אותה, וכמה שעות עברו בדמעות ובשיחות כנות ללא מוצא. הטישו המכווצ׳ץ׳ הצטבר על השולחן וכבר חשבתי שמוטב לנו לעבור להיות חברות אפלטוניות וזהו. לא הרגשתי איבה או כעס אליה, אבל הרגשתי שקפאתי והתרחקתי על הציר שמחבר בינינו ולא הייתי בטוח שבכלל יש לי מקום בתוך הבלאגן הדרמטי של מערכות היחסים בחייה.

לשתינו היה דחף עז לברוח אבל היינו אמיצות ונשארנו. הצעתי שאולי לא חייבות פתרון או החלטה הערב. פריטי לא רצתה להשאיר את המצב כפי שהוא. היא אמרה שאם תחזור ככה הביתה היא תבלה את הלילה בבכי. אמרתי שבא לי לשתות חצי בקבוק ויסקי עד סוף השיר, אבל לא היה לי ויסקי בבית בכלל ונשארו רק 3 מנות וודקה.

המוזיקה הטעונה שבחרתי בהתאם לרגשותיי צרמה לה ועשתה לה עוד יותר בלאגן בראש, מה שעוד יותר סגר והרחיק אותי. יש בינינו בדרך כלל תקשורת פנטסטית בזכות האינטליגנציה הרגשית העצומה והמוח החד והמבריק שלה. ברגעים הנדירים שהתקשורת קורסת זה באופן קולוסאלי.

כבר הגיעה השעה לקחת כדורים לקראת שינה ולשתות את שתי מנות הוודקה. משהו בי ידע שאם אני נוטל את הכדורים כשהיא עוד פה יש סיכוי שדברים קצת יצאו משליטה כשאני ב״אזור הדמדומים״. סמכתי עליה מספיק בשביל לקחת צ׳אנס.

המשכנו לדבר, הצלחתי להיפתח קצת ולהסביר מה עובר עליי. אני אמנם לכאורה אדם מאוד תקשורתי, אבל זה רק עד שמגיעות לליבה האינטימית המפוחדת. שם אני מאוד מתקשה לדבר והכל מוקף במוקשים ובגדרות תיל, במיוחד כשאני צריך לבטא פגיעות, צרכים, פחדים או תשוקות.

חלצנו בקבוק יין.

התעוררתי לפנות בוקר מחובק איתה במיטה, עם האורות הצבעוניים עדיין דולקים בחדר השינה וברחבי הבית. היינו ערות עד 2:30 לפחות ונרדמנו עם רובינשטיין מנגן שופן (הייתי צריך לבדוק כדי להיזכר מה המוזיקה האחרונה ששמענו). האביזרים החדשים שקיבלו סיבוב הרצה היו מפוזרים בחדר. שלשלאות היו קשורות לרגלי המיטה. כיביתי את האורות, הבאתי לה שמיכה וישנו עוד קצת. כשהתעוררנו לקראת 8 משכתי את ידה לזקפת הבוקר שלי כשהבזקי זכרונות של סישונים הדדיים מליל אמש צפים ועולים ומעניקים השראה לסישונים ספונטניים נוספים.

כשיצאנו לבסוף מהמיטה הכנתי לה קפה כמו שהיא אוהבת (נדיר שמאפשרת להכין לה ועמדתי באתגר בהצלחה) וכשישבנו בסלון והיא סחטה את הביצים שלי ללא רחמים גמרתי לה בפה (היא בלעה הכל כמו הילדה הטובה שהיא). אחר כך ליוויתי אותה בדרך הפסטורלית לתחנת האוטובוס וכשחזרתי הקמתי את קובץ הגוגל docs המשותף עבור המילון שיכלול את כל המילים והמושגים שבראנו מאז שהתחלנו להתחדד זו בזו, ואת אלו שעוד נמציא.

זה המעשה הנועז שעשיתי אתמול בצוהריים:

אחרי הביקור הראשון במיקום ה(כבר לא כזה) חדש של FetishDeal, כשהדרמתי ועשיתי השלמות בטמבוריה בקיבוץ גלויות המוכר הורה לי לקחת מטר מהדלי למרגלות הדלפק, הניח בידי קאטר אימתני ואמר: ״אתה ילד גדול ונראה שיש לך ידיים חזקות, תמדוד ותחתוך בעצמך (4 יח׳ של שני מטר). כשסיימתי ורציתי לשלם הוא שאל מה עוד שלי על הדלפק והשבתי: ״השאקלים ומצבטי הפטמות. אתה צוחק אבל אני מתכוון ברצינות״.

עברו כבר יותר משבעה חודשים מאז הפעם האחרונה בה קיימתי יחסי מין. לא יודע אם ומתי יהיה שימוש לנשקיה הבסיסית, הבתולית והצנועה שלי, אבל אני מעדיף לבזבז אלפיה על תקווה מאשר על וויסקי.

הקדשתי את הבוצר (בוקר+צוהריים) למסע קניות אפי. עשיתי לעצמי סחרחורת מרוב אהבה עצמית ואופטימיות. קניתי בגבעה הירוקה עציץ לצמח החדש שקיבלתי אתמול+אדנית ופרחים עונתיים ועוד עציץ פורח שהיה חמוד מדי בשביל להשאיר מאחור. אה וגם סחלב. 

נסעתי לשוק לוינסקי לאגוזי מלך ותבלינים מהמכשפות בתבלינסקי. קניתי סכיני סטייק וסט חדש של סכו״ם (6 יח׳) כי האינפורסרית התלוננה אמש שהסכינים שלי לא חותכים כלום.

המשכתי לחנות של דני (טונרים למדפסות וכו׳) ברחוב עליה. בתחילת שנות האלפיים הייתי מגיע אליו המון לקנות דיסקים לצריבה כי כל סשן היה מסתיים בצריבת דיסק. היום הייתי צריך סוללות AA נטענות שאפשר למצוא בכל מקום, אבל חשוב לי להמשיך להגיע אליו. החנות לא הומה כבעבר, הוא כבר די מבוגר, מתוק מאי פעם, ותמיד מאזין באהבה לסיפורים שלי על הדרמות בחיי.

סיימתי את ענייני באזור עם פקק רב פעמי ליין של פריטי (פלטר רוזה, והיא שותה רק כוס או שתיים) ונר ריחני ורוד בכלי זכוכית במקום הקודם שנפל ונשבר לאחר שהמתין חודשים ארוכים לרגע הנכון להידלק (כנראה קפץ אל מותו).

נסעתי למרכז ועשיתי משהו נועז ומרגש שאכתוב עליו בנפרד. הדרמתי חזרה, ירדתי בשוקן והלכתי לטמבוריה בשביל להשלים את המהלך הנועז. בדרך הביתה קניתי גוף תאורה יפהפה שהיה חסר בסלון כדי ליצור שלב ביניים בין אור מלא של ״סבתא חפרה את דרכה החוצה מהקבר ובאה לבקר״ לבין תאורת מזמוזים חד משמעית ובוטה.

מאז יום ראשון ירדתי ל3 מנות משקה בלילה. ברביעי בבוקר שמחתי לגלות שנשארה עוד מנה בכוס המכוערת ושנרדמתי לפני שהספקתי לגמוע אותה. ברביעי בלילה החלקתי ושתיתי בנוסף ל3 מנות הוודקה הפושרת גם שתי כוסות מהיין של פריטי. בחרתי שלא לערוך לעצמי שיחת נזיפה ולהסתכל על הפן החיובי, שלא אמרתי לעצמי: ״אם כבר אז כבר״ והשארתי שתי מנות בתוך הבקבוק. בשבוע הבא ארד לשתי מנות בלילה. 

שבת שלום לכולן.ם מקן הציפורים המתחדש והפורח. 🫶 

אמש הגיעה לביקור בית חברתי הפודית האינפורסרית האנינה. היא מכורת ״מתחת לפרווה״ שעוקבת באדיקות עוד מ2006. היא נראתה בדיוק אותו דבר כמו בפעם הקודמת שנפגשנו ב2019 (כשהתאמנו באירוח ובישול לקראת הופעתנו ב״בואו לאכול איתי״) ובפגישותינו הראשונות איתה בתחילת אותו עשור.

היא הגיעה עם שתיל חינני בידה והבטיחה שהוא יגדל, יעלה ויצמח כמוני. כשקבענו את הפגישה לפני שבועיים היא שאלה אם אכין לה משהו לאכול כשתבוא. נעניתי לאתגר ודירדסתי מרק בצל מוקרם, רוסטביף וסלט.

היה נעים מאוד במחיצתה, נהניתי לתת לה להציץ במדיה הconfidential ששמורה רק למעגלים הקרובים ביותר (ולתומכות הפטריאון). בזכות בקיאותה בחומר יכולנו באמת להעמיק בדקויות ובמשמעותם של דברים. הראיתי לה קצת את פריטי והיא התמוגגה ממנה בעוצמות (ממש כמוני) חרף היותה ביצ׳ צפונבונית ביקורתית וצינית. אפילו התרגשנו ומחינו דמעה ביחד כשחלקתי איתה משהו שלא פורסם על הגירושין.

זה כיף שיש חברויות שמשתרעות על פני עשורים, וגם אם המפגשים לא תכופים; כשגלגלי השיניים של היקום מסתנכרנים והם מתרחשים הקסם, התקשורת, האהבה ועומק ההיכרות מתבטאים ומתחדשים מאליהם.

חוצמזה הגיעה שלשום חבילה והקפדתי לברך עליה את ברכת אמזון. היא כללה כפות עץ צבעוניות במקום כף העץ תשושת הנפש שקיבלתי בגירושין, את דוקרן הביצה הנכסף ואת מה שמסתמן כהשקעה הכי גאונית, משתלמת ומתגוגללת שלי אי פעם.

מסתבר שכשהייתי עסוק בצילום הפרחים פריטי צילמה אותי. 

אני לא מרבה לתאר אותה ולרדת לפרטים כי חשוב לי לשמור עליה על מונית. 

אגיד רק שהיא נראית ומתנהגת כמו שילוב של toon ואימוג׳י מקסים בהגזמה של הטלגרם. 

הסמיטרנס הזה קשוח. למה כל חוויה אוהבת הופכת לריקנות ולזכרון כואב? למה חייבות להזדכות ביציאה על כל הון (ואון) שהרווח בקזינו הלבבות?  

בשבוע שעבר פריטי שאלה אם נוכל אולי מתישהו לנסוע לראות את פריחת השקדיות.

(שלוש הפגישות האחרונות שלנו נקבעו מראש בתחילת השבוע שעבר. היא אמרה שהיא רוצה לנסות לעבוד עם לו״ז, מה שמאוד לא אופייני לה. הניסוי הצליח).

היה מאוד מוזר להתארגן לטיול חורפי לראשונה בלי השותפה הקבועה ולדאוג בעצמי לדברים שהיו בתחום האחריות שלה.

אספתי את פריטי מוקדם ונסענו לחניון הפרפר (כמה מתאים) בפארק בריטניה. זה היה יום סגרירי אבל התחזית השעתית היתה מדויקת והתוכנית שלי התגשמה בצורה מושלמת, מעל לכל דמיון, ציפייה או תקווה.

אחרי כל פגישה עם פריטי אני מרגיש ״וואוו מה דה פאק *זה* היה??״ ועוברות יממה או שתיים עד שכל הרגעים, התחושות והמושגים שבראנו מעובדים לזכרונות.

כשהיינו בדרך חזרה לרכב אחרי השקדיות והיא העיפה לי במשחקיות את היד שחפנה אותה אמרתי:

״נראה לי שאת לא מבינה את הקונספט של אונס ביער״.

היא השיבה: ״נראה לי ש*אתה* לא מבין את הקונספט של אונס ביער״.

נסענו לעגלת קפה באולם אירועים יפהפה באזור שהאצלתי עליה למצוא לנו מבעוד מועד ואכלנו פיצה וסלט (אני), וקרואסון מלא בשפיך עם פירות יער (היא). כששידלה אותי פשוט להיכנס בשליש הקרואסון שהשאירה התפלשתי בו, מרחתי את הקרם על לחיי ואז נעזרתי באצבע כדי לקרב ללשון ולבלוע במבט מלאכי סטייל כוכבת פורנו.

כשהמשכנו לנסוע היא לימדה אותי מה זה אומר כשלוחצות יד ועושות מיצימיצימיצי עם האצבע תוך כדי, ואני מצצתי לה את האגודל בצורה שגרמה לה להשתאות ולשאול: ״ככה זה מרגיש גם לגברים??״.

התחנה הבאה היתה פריחת הסאקורה במודיעין (גם רעיון שלה). הגשם ירד במהלך הנסיעה ורגשות האהבה, הכנות והעצב הציפו את הרכב מבפנים. פריטי היא ילדה מאוד מיוחדת. יש דפוקות ממנה אבל אין דפוקות כמוה.

סיימנו ביער בן פלאס-סייז בהתחשקות לוהטת בין פרחי הבר וטיפות הגשם.

בדרך חזרה העירה היא אמרה שאילו יכלה לבחור כל דבר שבעולם עכשיו היא היתה בוחרת לחזור איתי הביתה.

ֿ

אני אמור לשלוח לטום הס, המורה האמריקאי שלי, סרטון שלי מנגן מדי חודש ולקבל את הפידבק שלו בפורום לאחר כמה ימים. שלחתי לפני 42 ימים (לא נורא), אך קודם לכן לא שלחתי סרטונים כמעט שנה. הפחד לצלם ולשלוח הוא דבילי כי המטרה היא הרי לא להרשים אותו באיזה גיטריסט נפלא אני אלא לקבל הנחיות ספציפיות על מה לעבוד ואיך לשפר. אם הוא רק ישבח ויחמיא זה לא יקדם אותי בדבר. 

הצלחתי להביא את עצמי לצלם one take ולחיות עם שתיים/שלוש הטעויות המובהקות, ועוד אינסופור אלמנטים שיכולתי לשפר. וגם לסלוח לעצמי שלא הסתרקתי ונראיתי כמו כלב רטוב. כמו כן השלמתי את הסקיצה המאתגרת לכוריאוגרף הג׳ינגי המפחיד (עבדתי על זה יותר מעל סקיצה ׳רגילה׳ כי זו בעצם פרזנטציה או אודישן... עכשיו לא איכפת לי אם יחליט להיפרד כידידים כי אני גאה בתוצאה), עשיתי אימון גיטרה, התעמלתי שעתיים בג׳ים בבוקר, עשיתי אימון שירה, הכנתי מרק קוף, ושהיתי עם פריטי שהגיעה כמו טייפון לערב שעיקרו שיחה לא פשוטה של מים עמוקים ומלוחים באפלה. אני חייב להרגיש מיוחד כדי לסמוך, להתגבר על חוסר הביטחון העצום שלי ולהפשיר; בשבילה זו בעיה משמעותית (״זה לא שאני פוחדת שתרגיש מיוחד. אני פוחדת ש*תהיה* מיוחד״). אלו דפוסי ההיקשרות הChaotic Fearful Avoidant של שתינו, ובכל זאת התמגנטנו זו לזו. 

היותה בלתי צפויה, שבשבת אקסטטית של רגשות ומצבי רוח, פרפרית על טורבו וחתלתולה סמוראית... זה השיעור בשבילי. אני לא רוצה לתסרט ולמסגר אותה, אני אוהב להיות מופתע ממה שהיא עושה מרצונה החופשי.

מהבוקר ולאורך כל היום והערב רק רציתי לשתות ולהיעלם בתוך השריון המדומיין שלי, ו/או לברוח לאובססיות ישנות. ״זה ממש בסדר לרצות״, אמרתי לעצמי. ״בוא ניתן לרצונות האלה להיות כאן איתנו בזמן שנעשה את מה שתכננו״. (עמדתי בתכנית גם אתמול ושתיתי רק 3 מנות וודקה פושרת עם כדורי השינה). 

אחרי שתקשרתי לה את החרדה ששיתקה, שיבללה והרחיקה אותי ממנה וגם היא נרגעה ונמסה אל תוך הליטופים והעיסויים הרגישים שלי דילגנו להתכרבל קצת במיטה (עדיין עם בגדים). הצלחתי לחלץ ממנה בעזרת ריתוקים, חניקות, סטירות וכאפות לציצים החוצפנים שלה את ההודאה הסמוקה והנרגשת: ״אני רוצה להיות הילדה הקטנה שאתה מזיין, דן״.

עוד קודם לכן בצוהריים, היא הגיבה בצורה ממש מדויקת עבורי לסרטון ששלחתי לה במקביל לשליחתו למורה:

בניגוד לדעה הרווחת, בהחלט אפשר להתאמן על אספקטים של אלתור (שזה שונה מאוד מפשוט לאלתר) אך זה מצריך אנרגיה מנטאלית ממוקדת שלא ממש היתה זמינה לי בחודשים האחרונים. 

רק אתמול לפנות ערב כשראיתי את הגוזלים היפים ממיינים את חפציהם ואורזים נפל לי האסימון שהם באמת טסים הבוקר לשנה שלמה. השהות שלהם כאן בשבוע האחרון הפכה את הקן לחמים, מואר, יפה ומלא באהבה. בלילה ירדתי כמתוכנן ל3 מנות וודקה פושרת (שני שלוקים וחצי). אני בוכה כל הזמן, כמו בריחת שתן.

הקפדתי לא לשחזר את ההעברה הבין-דורית ובמקום להזהיר ולהפציר שישמרו על עצמם נפרדתי מהם בברכת: ״תהנו מלא!״.

המשכתי מתייפח לג׳ים. השמיים הזדהו והתחילו לדמוע איתי. טוב שיורד סופסוף קצת גשם. נובטת בי תשוקה לצאת לטבע ולצלם. ברור גם למה זה מרתיע וכואב אפילו רק לחשוב על זה. תמונות של רגעים מטיולים קופצות לי לתודעה כמו רוחות רפאים. מחוללות, שורקות, חוצות דרכי בקיפאון צורב. אני נלחם לא לברוח, לא להיכנע אבל גם לא להימנע. אני רואה הכל, מרגיש הכל ובוכה אוקיינוסים.

במראה במלתחה בג׳ים הבחנתי לראשונה בסימנים מיום שישי וצילמתי אותם כשחזרתי לבית הריק.