מתחת לפרווה

היום הוא יום נישואינו השישי. 

במהלך הדרך הקשה הביתה (22 שעות של טיסות והמתנות, וגם על המטוס סבלתי ממצוקה נשימתית) נדברנו לערוך מסיבה היום. 

אתמול תהום כתבה לי:

מה שמדליק אותי זה כשאת משתמשת בי לצרכים ולרצונות שלך. נוגעת בי איך שאת רוצה, מכאיבה כמה שאת רוצה, פוקדת, לוקחת ומנצלת, משפילה ללא מעצורים, מבטאת את הפנטזיות הכי כמוסות והמחשבות הכי רעות, נותנת דרור לחיית הפרא שבך לצאת ולטרוף בידיעה עמוקה שאקבל ואוהב אותך כפי שאת, עם כל האכזריות, הכאב, הלכלוך, השעבוד וההתעללות.  

שש שנים חלפו מאז אותו יום שישי מכושף בו שברנו שתינו כוסות והכתרנו זו את זו בזרי פרחים על הראש במקום טבעות כדי להדגיש שאנחנו לא בקטע של מתכות קרות ויהלומים לנצח אלא של פרחים שיש לטפח, להרוות ולחדש כל הזמן.

נראה לי שעם כל הקשיים הרבים אנחנו דבקות בנדרינו. 

תיארנו למטפלת את השתלשלות החופשה הנוראית. 

תהום סיפרה על התקוות, הפנטזיות וההכנות הרבות שעשתה לקראת הנסיעה והבלבול שחשה כשהבינה שאני לא מצליח לצלול ושהיא בעצם מאבדת את הbuddy שלה: ״פתאום אני מאבדת את בן הזוג שלי לצלילה, ואז אני צוללת עם המדריך ועם הקבוצה, אבל זה לא כזה כיף ומעניין אותי לצלול איתם. באיזשהו שלב גם הרגשתי לא כל כך נעים כי אני צוללת ודן לא צולל. באחד הימים חזרתי מצלילה והתחלתי לבכות שאני לא עם דן בצלילה. כל הרעיון הוא שאנחנו צוללים ביחד״. 

היא סיפרה על הצלילה בה המדריך נטש אותנו בפעם השניה: ״היתה פעם אחת שהיא הכי גרועה שיכולה להיות. היינו עשר דקות לבד במים בעומק 18 מטר, לבד. אני קולטת שהם מתרחקים ממני, אני באמצע, דן עוד רואה אותי, הם מתרחקים ואני כבר לא רואה את הבועות שלהם ולא כלום, ואני כזה, אני לא נוטשת אותו! אני איתו. ואז אני מתקרבת אליו ובודקת אם יש בעיה, והוא מסמן לי שהוא רוצה לעלות. אמרתי לו שבסדר, אבל בוא נעשה את זה לפי הנהלים. עשינו את מה שצריך לעשות ויצאנו מהמים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא נכנסת יותר למים עם המדריך הזה״. 

המטפלת שאלה לאור כל החוויות החיצוניות שלא היתה לנו שליטה עליהן, מה הינו יכולות לקבל מהמרחב הזוגי שיהפוך את החוויה ליותר מיטיבה. השבנו שבחצי השני של הטיול חל שיפור בינינו, לאחר המשבר הגדול שהיה כשתהום לא שמרה לי את המקום שלי בארוחת הערב כשעליתי לחדר לשלשל במהלכה, אמרתי לה שאני עולה לשירותים וחוזר וגם השארתי את האוזניות, האייפוד וכפית הקינוח שם, ואיך שהרגשתי שאני לא יכול לסמוך שם על אף אחד, גם לא עליה. 

תהום כתבה למחרת למטפלת ותגובתה של המטפלת כנראה עזרה לה לשנות גישה.

״הבנתי שאני נורא פגיע מול תהום. היא לא צריכה הרבה בשביל לפגוע בי, ואף אדם אחר לא יכול לפגוע בי כמוה. למחרת כן ביטאתי את הרגשות שלי, כתבתי בבלוג והשתמשתי בו כאאוטלט לעיבוד הרגשות, ואז היה איזה בוקר שאיפשרתי סקס למרות שלא ממש רציתי ולא הייתי חרמן, אבל זרמתי עם זה בשביל שלום בית. ידעתי שתהום חרמנית, אז עשיתי פעולות ששידרו לה שהדרך פנוייה. היא ראתה והרגישה שאני לא מאוד בעניין אבל זה איפשר ליחסים לעלות על פסים קצת יותר טובים. אחר כך היה עוד בוקר שיזמתי (לבשתי את תחתוני התחרה האדומים ושכבתי על הבטן כשנכנסה לחדר), ואז יכול להיות שהיתה עוד פעם״. 

תהום אמרה: ״המרחב המיני כן היה נוכח, לא הרקיע שחקים אבל היה פתוח ופעיל בהתחשב בנסיבות ובמצב הרוח. הוא לא יכול היה להיות בשיאו כי המון תחושות קשות נמצאות לפני. אני חשבתי על זה, שדן חושב שאני שומטת אותו, מפילה אותו, ולי יש תרגום במוח שדן מכווץ והוא כאילו דוחה אותי. אני מפספסת את ההשמטה, ואולי אני מעודדת את הדחיה שלו באופן תת מודע. אלו הניתוקים האלה שלי. היה לי כל כך קשה להתמודד עם הכל, שאני מרגישה שהטיול הזה מתמוטט כמו קוביות דומינו. לא רציתי לקבל את העובדה שדן לא יכול לצלול, כי אני יודעת שדן הוא הבחור הכי קשוח שאני מכירה, הענין הזה של הצלילה כל כך חשוב לו… הסיכוי שדן יוותר על צלילה הוא אפסי. אפסי!״. 

״אני מקשיבה לכם ואני שומעת חוויה רגשית של אכזבה עמוקה עמוקה עמוקה מפנטזיה שלא העליתם על דעתכם שיכול משהו להתחרבש בדבר הזה. צלילה במלדיבים!״ 

״בבוקר האחרון כשארזנו את המזוודות, חשתי עצבות כזו, כאילו אני כבר מתגעגע ותהיתי למה אני אתגעגע פה… בעצם לכלום, הדבר היחידי שאתגעגע אליו זה לפנטזיה, אני נפרד פה מהפנטזיה של כל מה שקיוויתי שיהיה, עכשיו זה סופי שזה כבר לא יקרה״. 

״למה זה דומה, החוויה?״

״את מדברת על האכזבות מהפנטזיות? לפעמים באמת נדמה שהדברים שאני הכי רוצה אני לא מצליח להגשים, כמו יחסים רומנטים מיניים יציבים עם תהום. כמו גם דברים אחרים שאני מאוד רוצה שהם לא בהכרח כל כך far fetched לכאורה״.

דיברנו על החוויות הנעימות שכן היו לנו בשני הערבים האחרונים, ועל חוויית הזרות מול הקבוצה שהזכירה לשתינו חוויות מהבצפר ומשלבים שונים בהתבגרות. התחושה שכולם אוהבים משהו שרק אני שונא. שאף אחד לא צחק מהבדיחות שלי. תהום סיפרה שרק בצבא הרגישה לראשונה טוב באיזושהי קבוצה. 

למטפלת היו תובנות נאות: ״אני חושבת שמה שקרה לכם זה כי השתחזרה לכם חוויה נפשית מוכרת לנפש שלכם כטראומתית מאוד. חוויות בין-אישיות, יש לנו בדרך כלל את הפנטזיה האלוהית סביבן, הפנטזיה הקסומה והמהממת, הכל שם מתאפשר, הכל שם טוב. ויש משהו בלפגוש את המציאות, אני שומעת אתכם פוגשים את המציאות בצורה מאכזבת, והאכזבה שלכם היא חמורה. מלווה בחוויה של חוסר שמירה, הזנחה, שמיטה, בדידות. את היית שם לבד ונאלצת לחפש לך באדי, הוא היה הכי לבד בעולם כשלא שמרת לו על המקום. אני חושבת שהנפש שלכם מכירה את זה, ולכן זה היה הטיול הכי גרוע בעולם. אני נורא שמחה שהצלחתם לא לאפשר שזה יהיה לגמרי כל הצבעים של הנסיעה הזו. שמעתי פה ושם צבעים כמו שלום בית. מצאתם את החיבור ביניכם, אתם כן שייכים אחד לשני למרות שאתם לא שייכים לקבוצה. אתם עוף מוזר שם אבל ביניכם יש הרבה הכרות ואינטימיות. 

חווית זרות, חוסר שייכות, חוסר קבלה, לחפש מישהו שיבין את השפה שלי, שיקבל אותי… הנפש שלכם מכירה את זה טוב וכואב. היא לא שוכחת את זה, מבחינתה זה לא קרה לפני עשרים שלושים שנה. חוויות של חוסר שייכות הן חוויות מוקדמות. אנחנו לא יכולים להגיע עם חווית שייכות מהבית ולהיתקל בחוויית חוסר שייכות בחוץ, זה לא קורה. אם יש לנו חוויית זרות, ועוף מוזר ולא מקובל ודחוי ובלתי נראה, לא רואים את המעלות שלי, לא מצליחים להבין אותי- זה אומר שפעם הנפש שלי הכירה את החוויה הזו. 

כל מה שתיארתם שזה באמת אחת האכזבות הקשות והעמוקות… אני קצת שומעת את זה במונחים נפשיים וזה לוקח אותי למקום שיש לנו את הדמויות ההוריות שאנחנו פוגשים אותם פעם ראשונה בחיים שלנו כשאנחנו נולדים להם לתוך הידיים והם עוטפים אותנו ונותנים לנו חלב חם. נוצרת לנו פנטזיה שהכל יהיה בסדר. הנה אני בסביבה שהיא הארץ המובטחת. יש בה חום שצריך, חלב שצריך, טמפרטורה מספקת, מוזיקה נעימה, צלילים שמותאמים לי לאוזן. 

ואז מה שקורה זה שהאכזבה מהפנטזיה הזו הופכת להיות נורא קשה. פתאום הצלילים הם לא צלילים, המגע הוא לא מגע, האוכל הוא לא אוכל, הטמפרטורה לא מתאימה. כשעל זה מתלוות חוויות של הזנחה, שמיטה, נטישה, חוסר שמירה, חוסר מוגנות, אי לקיחת אחריות מצד המדריך… זה הופך להיות חמור נורא. לא סתם את אומרת שהתפרק כל הדומינו. כשאנחנו מגיעים עם חוויה נפשית שלא מכירה אכזבה כל כך עמוקה לא כל הדומינו מתפרק. לא מצאתם את עצמכם בשום מקום שם. הכל התרסק ונפל לכם. 

איזו חוויה זו הצלילות האלה ביחד? אי אפשר לדבר, אין מילים. תחשבו מה אתם אומרים. מי מדבר עם תנועות ידיים, טון שעובר דרך הבעות ומבטים?  התקשורת שם היא הכי לא קורטיקלית. התקשורת מתחת למים היא שפת ינקות. היא שפה ללא מילים. אנחנו פונים לחלק אחר במוח בתקשורת מתחת למים, ואת אומרת: ׳אני לבד שם. אני לבד. אני לא איתם, אני לא איתו. ננטשתי, הם הלכו ואני לא יכולה לצעוק׳. אני חייבת שתשמעו מה אתם מתארים, אתם מתארים סכנה וחוויית הישרדות נפשית. זה רע כשאת מרגישה לא בטוחה בתנאים כאלה. אין לך איך לדבר, את בסביבה לא מוכרת״. 

תהום נזכרה: ״באיזשהו שלב הבנתי שאני הבוס ואני מנהלת את זה. יש לי מחשב, אני רואה, אני יודעת, אני מתקשרת לעצמי את כמות האוויר, אני לא רוצה להגיע לתחנת בטיחות כשאני על חמישים אלא קודם קצת. היתה צלילה שדווקא היתה יפה, אבל הייתי עם המדריך ואני מרגישה שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות, כן שוחה נגד הזרם, לא שוחה נגד הזרם… לשחות נגד הזרם זה לבזבז מלא אוויר על פארש, אז כזה, באיזשהו שלב אמרתי לו בוא נעלה למעלה ודי, ועלינו. לא היה כיף הצלילות איתו. הרגשתי שהוא לא ממש מקצועי. היו לי הרבה מדריכים הרבה יותר מקצועיים וטובים ממנו״.

המטפלת שיקפה: ״מנהלת את הדמויות ההוריות. לא יכולה לסמוך עליהם בשיט. אני חייבת להגיד שאני מקשיבה לכם ואני לא נושמת קצת. יש חוויה איומה שאתם מתארים, אני מרגישה את עצמי מכווצת מבפנים, זה לא טוב. אנחנו כן יודעים להגיד שהצלחתם בכל זאת בתוך הטררם הזה למצוא דרך אחד לשני. הלכתם לשבת ביחד לבד מתחת לכוכבים. מצאתם אחת את השניה. גם בעולם מצאתם אחת את השניה, וגם שם״. 

אז לסיכום, 

ספארי צלילה במלדיביים נשמע על הנייר כמו חלום רטוב ומתוק אבל בפועל החוויה שלי היתה ברובה מדכאת, מאכזבת, עכורה, רועשת, חמוצה, מנוכרת, חנוקה, מלחיצה, לא נוחה, לא נעימה, לא טעימה, לא יפה ולא מהנה. נאלצתי להילחם על האוויר שלי, פיזית ונפשית.

היו גם קצת רגעים נחמדים: כשצילמתי מהסיפון העליון זריחות ושקיעות, כששלושה כרישים באו לשנורר אוכל בירכתי הספינה, כשירדנו ערב אחד לחוף יפה על אי קטן, וכשהורשינו להסתובב ביום האחרון ללא השגחה בחולומאלה ועשינו ספארי חתולים.

היתה לי החופשה הכי גרועה ever. הוקל לי כשגלגלי המטוס התנתקו מהקרקע האפורה, כל כך שאפילו לא כזה התבאסתי כשפגשו אותה שוב בארצנו הקדושה והמעונה.

בסוף החלטתי על ג'יננס ורכשתי מעבדאללה בקבוק Beefeater של ליטר, ספרייט ומיץ פירות שהוא רקח לי במיוחד. הכנתי מיץ דן בבקבוקי מים דיסקרטים לצורך הירידה לעיר המוסלמית.

הספינה עגנה והדהוני לקחה אותנו למזח של חולומאלה ("זה בחו״ל או מאלה?״ שאלתי בתדריך וצחוקה המתגלגל של תהום בקע דרך השממה היבשושית והאדישה סביבנו) שזה כמו הרמת אביב ג׳/ מרכז שוסטר של מאלה הבירה הצפופה בעולם, שכונה נעימה שנבנתה על אי מלאכותי.

הורשינו להסתובב שם ללא השגחה וזה היה שינוי מרענן. גילינו שהחתולים שם דוגמנים מופלאים והפקנו לעצמנו ספארי חתולים. בירכנו לשלום בחיוך את כל מי שהסתכל עלינו ואמרתי לתהום שמה שיפה זה שלא רואים בכלל שאנחנו תיירות (הייתי עם עדשה ענקית מחוברת למצלמה שתלוייה על צווארי והזענו כמו סוסות בלונדיניות מיוחמות בחום ובלחות).

לקראת תום שלוש השעות שהוקצבו לנו, בעודי רוכן למרגלות איזה חתול, בחור מקומי הפנה את תשומת לבי לחתול אחר שישב כמו בוס ונראה כאילו הוא עומד לתת לי אגרוף. זה היה בפתח עסק שנראה כמו מוסך, ולאחר שסיימתי עם החתול והזדקפתי בירכתי לשלום גבר שמנמן שנראה כמו בעל הבית ושאל מאיפה אנחנו.

"we're from Israel" עניתי, וביטאתי את שם המדינה כמו שמבטאים אותו בעברית.

פני הגבר הרצינו ונעצבו והוא ענה:"Palestine".

"Yeah, Palestine too" עניתי, והזדהיתי עם הסלידה שראיתי על פניו. ״I understand", הוספתי באמפתיה.

הוא שאל אם אנחנו מרמאללה או מירושלים ואם אנחנו יהודים ועניתי שכן ושמתל אביב. ״We are all brothers. We believe in peace" אמרתי ובאתי ללחוץ את ידו. הוא השיב: ״Yes war is stupid" ולחץ בחזרה את ידי בחום. בעודנו מתרחקות נופפתי בידי ואמרתי ״סלאם!״. 

הרגשתי שיכולתי לשבת איתו שם עוד זמן רב ולספר לו שדעתי על השלטון הישראלי והכיבוש כנראה לא כל כך שונה מדעתו. כשהגענו כמה דקות לאחר מכן חזרה למזח וסיפרתי בהתרגשות למדריך הישראלי על המפגש האמוציונאלי הוא האזין בדריכות וסיכם בציניות אופינית: ״עשית שלום עם המלדיבנים!״.

מעודד מההצלחה היחסית, הצטרפתי לצלילת הערב. יצאנו בדהוני אחרי השקיעה, וכשהגענו ליעדנו העמקנו עם הזרם ונתלינו בקרקעית עם reef hooks כשאנחנו מוצבים במעגל (בערך). 

המדריכים פיזרו קצת בשר דגים והגיעו כרישים וחתולי ים לסעוד. ההתרחשות היתה קצת רחוקה ממני וריבוי האנשים סביבי, סינוור הפנסים, תחושת ההתגודדות והראות העכורה המאיסו את החוויה עליי די מהר. ניסיתי להרגיע את עצמי ולנשום לאט אבל זה רק הגביר לי את תחושת המחנק הקלסטרופובית. אמנם עברו כבר 17 דקות אבל בתדריך אמרו שהצלילה תימשך 40. הרגשתי שאני עובד על עצמי. 

סימנתי לסאלאס, המדריך המקומי שנטש אותנו בצלילות הראשונות (ושבינתיים נהיה עבד הצלילות של תהום ומתוזז על ידה מטה ומעלה ללא הרף) שאני חייב לעלות, והוא סימן לי לחכות, עדכן את מי שהיה צריך ואז התחלנו בעליה פחותויותר מבוקרת עם הזרם החזק והמבולגן. כעבור כמה דקות בהן נסחפנו עם הגלים על פני המים בחשכה הצלחנו לפגוש בדהוני (היו שם עוד הרבה ספינות וסירות צוללים) ולעלות בתחושת הקלה.

הבוקר החלטתי להפסיק להתעלל בעצמי וויתרתי על שתי הצלילות. גברת אנטי חזרה מהצלילה הראשונה ואמרה שהיה משעמם ושלא הפסדתי שום דבר. 

בארוחת הבוקר היה מעין מאפה מבצק פילו בצורת שפתיים ובאמצעו ריבה אדמדמה. אמרתי למישו שזה מאכל מקומי שנקרא צ׳וקרה מקאמה ושהתרגום המילולי של זה הוא ״ואגינה עם וסת״. פניו נותרו חתומות, וגם פניו של האדם השני שניסיתי עליו את הבדיחה שלי. קהל קשה פה, בחיי.

אחרי שכולם ירדו לצלילה השניה שאלתי את עבדאללה אם מוקדם מדי להתחיל לשתות והוא ענה שאף פעם לא מוקדם מדי. עדיין לא החלטתי אם ומה. אחה״צ יורדים להסתובב בעיר ומחר סופסוף הסיוט נגמר בעזרת השמש (שחזרה להתחבא מאחורי עננים אפורים).

אתמול אחה״צ קיבלתי טרמפ אישי על הסירה הקטנה אל חוף יפה של אי. לקחתי איתי את כל ציוד הצילום, ואת בקבוק וכוס הויסקי הצנעתי בבקתה נטושה קטנה שמצאתי. 

צילמתי עורב שלא כל כך אהב אותי אבל דיגמן יפה, עטלף חמוד עשה לי טיזינג, התחברתי עם מקומי בשם שאהיד שישב שם עם משפחתו. הנשים היו בלבוש מוסלמי מסורתי, הילדים שיחקו במי הטורקיז הרדודים, ושאהיד סיפר לי באנגלית מושלמת שהם ילידי האי, עברו לגור במאלה (הבירה) אבל עדיין יש להם כאן בית והם באו לנפוש.

הוא הפגין בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית ודיבר על הממשלה החדשה. גלגלתי עיניים בשאת נפש וביקשתי שלא יזכיר לי.

לאחר כשעה וחצי הצטרפה הקבוצה אחרי הצלילה, הצגתי את תהום לשאהיד, צילמתי סרטנים מיוחדים ומקסימים, וגם את אחת הנשים פה שהיתה נחמדה אלי. היא אמרה שהיא אחת ששונאת להצטלם אבל כשהראתי לה שאני מוציא אותה ממש יפה היא התמסרה לעדשה.

המשכתי לצלם את חברי הקבוצה בזמן שהצוות הכין את הברביקיו החגיגי. המדריך הישראלי כמובן לא שכח להביא את הjbl המוגזם שלו, מה שגרם לי להביע את דעתי לא כל כך בעדינות: ״עד שהיה סופסוף קצת כיף! כל כך יפה ונעים פה, למה צריך לטנף את האווירה עם התרבות הקלוקלת מהמקום הקלוקל שהגענו ממנו?״

גברת ״אנטי״ הסתקרנה ושאלה מה אני שומע באוזניות, ונתתי לה אותן שתהנה גם מהאלבום היפה של דיוק אלינגטון. שניה אחרי שהניחה אותן על אוזניה התפשט על פניה חיוך רגוע ומוקסם. האוזניות עברו בין חברי הקבוצה ואפילו המדריך נאלץ להודות שזו מוזיקה ממש יפה. 

לאחר הארוחה התחילה המסיבה. הם אשכרה הביאו איזה אורגן אורות צבעוניים בשקל ורקדו לצלילי עומר אדם וביג אין ג׳פאן. תהום ואני צעדנו בחושך לאורך החוף על החול הלבן עד שכבר לא שמענו אותם, והיה נעים לשבת ולשוחח תחת השמיים זרועי הכוכבים. (בכל הלילות היו עננים ואי אפשר היה לראות אותם).

הבוקר החלטתי לנסות לצלול שוב חרף הפחדים. המדריך הישראלי עשה לי בייביסיטר, ירד איתי בקצב שלי, החזיק לי את היד בזרמים, והצלחתי להשלים 43 דק׳ ב25 מטר, שזה יפה מאוד. ראיתי הרבה דגים מיוחדים, מניפות וכוכבי ים, אבל הסביבה עדיין די הרוסה ודלה, הראות עכורה והזרמים מקשים.

כשחזרנו לדהוני חברי הקבוצה שמחו לשמוע שהצלחתי לצלול. אני מרגיש שלומדים לחבב אותי למרות מוזרותי המופגנת, וגם אני לומד לחבב אותם חרף נורמליותם. אתמול חילקו חולצות של החברה המארגנת וצילמתי את כולם עם החולצות בתמונות קבוצתיות. סירבתי ללבוש את החולצה והעדפתי לצלם ולא להצטלם: ״אני לא לובש תלבושת אחידה. לא הייתי בצבא. אין לי עצם אחת קונפורמיסטית בגוף״.

כל כך יפה שבא למות.

שעדיף שלא ארד ככה לארוחת הערב.

במהלך התדריך לצלילה השניה הרגשתי את הנשימה מתקצרת ואת החששות גואים. המדריך המקומי תיאר באנגלית המרוסקת שלו זרמים חזקים, העמקה מהירה והמתנה למנטות תוך היתלות בעזרת reef hook.
בסוף התדריך אמרתי למדריך הישראלי שאני לא יורד כי אני לא מרגיש טוב והוא ניסה עליי טריקים פסיכולוגיים צבאיים: ״לוותר מראש זה הכי קל״ שכנראה עבדו כי כשעליתי לחדר החלטתי לתת לזה צ׳אנס אחרון.

אמרתי למדריך שאם אני מבקש לעלות שלא יתווכח איתי, והוא מצדו הסכים אבל שזה יהיה בקצב שהוא יכתיב. 

אחזתי בידו כדי להתמודד מול הזרמים ולאחר כמה דקות נתלנו עם הקרס. באתר הזה היו הרבה יותר אלמוגים מהאתרים האחרים והשמש האירה מלמעלה, אבל זה היה עדיין הרבה פחות יפה וצבעוני מהים האדום, והמים עדיין היו דלוחים. לאחר שתי דקות הבנתי שאני עדיין נושם מאוד בקושי, האוויר לא מרווה אותי והחוויה שלי היא של סבל. כנראה שהנזק שעשו הברונכיטיס והאנטיביוטיקה בשבוע שעבר עדיין נוכח ובא לידי ביטוי בעיקר כשאני נושם אוויר דחוס וכשנוספות מעליי אטמוספירה או שתיים.

ההבנה הזו גרמה לי להיות הרבה יותר at peace, וסימנתי למדריך בתנועות רגועות שאני רוצה לעלות לאט לאט. הוא שיתף פעולה, ניפח את מצוף הסימון בעודנו נסחפים עם הזרם המהיר ולאחר חניית הבטיחות ניפחנו מאזנים וצפנו על פני המים.

המדריך אמר שיתכן ויקח זמן מה עד שהסירה תבחין בנו כי הם לא מצפים לנו כל כך מהר. הצעתי שנשחק 21 שאלות, ותוך 15 בערך ניחשתי נכונה שהוא רונלד רייגן (דהפאק?).

הוא שאל איפה הכרתי את תהום, עניתי שבכלוב, הוא שאל באיזה כלוב ואז הזדקרו אוזניו והוא שאל עוד הרבה יותר מ21 שאלות על בדסם, חילופים וצירופים, אקסהבציוניזם, ועל אביזרי המין שהבאנו איתנו. ״אה כשאנחנו למטה משחקים שש בש ושומעים שירי ארץ ישראל אתם למעלה בחדר נותנים בראש...״

סיפרתי לו שכשארזנו וגילינו שהמזוודות כבדות מדי שאלתי את תהום אילו אביזרי מין היא ארזה והסתבר שהיו שם בין היתר איזה חמישה דילדואים ענקיים וכבדים.

״ממי יחשבו שאת מנסה להבריח לשימוש מסחרי!״ אמרתי ועודדתי אותה לצמצם את המבחר. הוא הציע שנעשה מופע למבוגרים בלבד וכשתהום חזרה לסירה סיפרתי לה על זה בנוכחותו והיא אמרה בחיוך שובב אך רציני ״אוקיי״.

בדרך חזרה לספינה הוא השמיע שירים שלי מספוטיפיי ומיוטיוב, ובתדריך לצלילה השלישית אמר ששמע את הקאבר שלי ל״פנקס הקטן״ (עם מירי אלוני בתפקיד הוד מעלתה) ושהוא מאוד יפה.

לאחר שכולם ירדו לdhoni לצלילה השלישית הלכתי לעבדאללה בבר ורכשתי בירה ובקבוק ליטר גלנליווט 12. אמנם הכרזתי על עונה יבשה בתחילת החודש אבל desperate times וכו׳.

הבוקר האוזניים שיתפו פעולה והצלחתי לרדת. הזרמים פה חזקים מאוד, המים עכורים, והתאורה אפורה (גם הבוקר מעונן). 

המדריך הישראלי לקח אותי כפרוייקט והבהיר שייצמד אליי ושנרד בקצב שנוח לי. תהום כבר התחברה למדריך המקומי ומחזיקה לו את היד לאורך הצלילות.

הצלילה היתה לי קשה ולא מהנה. אמנם יש הרבה חיות במים אבל העכירות והיעדר האלמוגים יוצרים תפאורה דלוחה. בכל פעם שנאלצתי להילחם בזרם נכנסתי לנשמת שהיתה מאוד לא נעימה. המדריך הישראלי ניפח ורוקן לי את המאזן על דעת עצמו מה ששלל לי את תחושת העצמאות והמסוגלות.

הוא סחב אותי כמה פעמים כדי שנישאר עם הקבוצה. הצלחתי איכשהו לשרוד את הצלילה אבל בחוויה של קושי ומאבק. בשלב כלשהו גיליתי שאני על 50 בר, שזו כמות האוויר שבה אמורים להיות כבר אחרי חניית הבטיחות. סימנתי למדריך הישראלי שאני רוצה לעלות והוא החזיק אותי בכח והתווכח איתי. בסוף יצאתי עם 30 בר בניגוד לנהלים.

שאר הקבוצה התחילה לעלות, ובעודי מתארגן שאלה אותי אחת הנשים איך היה. היא נראית לי בערך בגילי, רזה מאוד עם חזה מנותח, גוונים זהובים בשיער ופנים לא מוצלחות במיוחד.

״מכוער״׳ עניתי. 

״מכוער??? נראה לי שהספורט הזה לא בשבילך״ היא צקצקה. ״אתה אנטי. הכל לא נראה לך״. 

לא עניתי לה אבל נזכרתי בשירו של פרנק זאפה:

What's the ugliest part of your body

Some say your nose

Some say your toes

But I think it's your mind

על הסירה המדריך הישראלי דיבר לעניין דווקא לשם שינוי, אמר שהוא רואה שאני יודע לצלול ומבין איזון, ושהוא מבין שכל עוד קשה ולא נוח לי ואני נאבק בנשמת אז ברור שלא אוכל ליהנות. הוא הציע כמה רעיונות לשיפור המצב כמו הוספת משקולת, החלפת סנפירים, ולעשות מאמץ מודע לא לעשות תנועות קטנות ולא יעילות עם הרגליים. הוא גם הודה שסתם סיבך אותי כשהתעסק לי עם המאזן, ואמר שכדאי לי להילחם כדי לאפשר לעצמי להגיע למצב של הנאה למרות הכל. 

כנראה שאמשיך לנסות, וגם נראה שהשמש יוצאת קצת סופסוף.