מתחת לפרווה

בשבת הזו אני גלמודה, נזקקת, תשושה ועצובה מדי כדי להישמר מפחמימות. 

אני אף פעם לא קונה תפו״א, אבל הפעם הם היו נורא חמודים, מפתים ומוכתמים בבוץ. 

תודה לש. על ההשראה להכניע אותם בסבלנות. 

כשבאתי לשלוף את שקית הגופות השחורה מפח האשפה (הוא גדול) ולהוריד אותה הבחנתי בחברים של אוגי מבצבצים מתוכה. מסתבר שהם לא היו עמוק בזבל כפי שחשבתי.

חילצתי אותם והחזרתי למדף.

אוגי התרגש מאוד ושמח על האיחוד המחודש.

שברתי (שוב) את שיא כל הזמנים שלי במשחקי המוח ואני משאיר לעצמי הישן אבק פיות. 

זה מפתיע כי התודעה שלי רוחשת בכל כך הרבה ערוצים במקביל. 

הדרמות שהסיחו את דעתי במהלך השבוע מאלצות אותי לעבוד במהלך הסופ״ש כדי לספק את הסחורה לכל הפסיכופתים כוריאוגרפים צמאי הדם שנושפים בעורפי ונצמדים אל פי הטבעת שלי כמאהבים לטיניים להוטים מדי. 

מה שבאמת הייתי רוצה זה להקליט סקיצה לשיר המאוד מגניב שהלחנתי בעזרת בן לוין אמש. (שני פוסטים למטה). הוא מתנגן לי בראש. 

אני הולך לחסל את כל הFembots אחת אחת, ולהדביר את המשימות בנחישות ובעקביות. 

זה סיפור מוזר שאני לא בטוח שאצליח לספר בצורה קוהרנטית. הכל מלא ניואנסים והקשרים שרבים מהם אני מנוע מלפרט. 

הבוקר כשפתחתי את הדלת לכוכב הילדים שנקש בדלתי הוא הפנה את תשומת לבי לברווז שישב שם במרכז שטיח הכניסה והישיר מבט אל פנים הדירה.

למיטב ידיעתי זו לא עונת הנדידה של ברווזי הפלסטיק.

הרמתי אותו והכנסתי אותו הביתה, כמו ברווז טרויאני.

אני לא יודע איך ולמה הוא הגיע לכאן, אבל במילון שיצרתי עם פריטי הערך השני (במה שכבר צמח לשלושה עמודים) הוא: ״להתברווז - להתגעגע״  (כי ברווז עושה געגע).

בשני בלילה התפנצ׳רנו, בשלישי אחה״צ בהתכתבויות התפוצצנו והתרסקנו לרסיסים. היא הטיחה בזעם ששברתי את לבה ושאני לא מבין כמה היא פגיעה מולי. עניתי שהפגיעות היא הדדית. לא הצלחתי להבין אותה, עוד במהלך המפגש. לתפיסתי כל חטאי היה שנעלתי נעליים ללוות אותה בזמן בו תכננו לסיים את הפגישה, כדי שאספיק לקחת כדורים ולישון לפני יום העבודה העמוס בטירוף שתוכנן למחרת, ושבסופו קבענו להיפגש שוב. היא היתה בוכיה מאוד ולא רצתה להסביר למה, רק אמרה שזה לא קשור אליי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שהיא מסתגרת בפניי ונוטשת אותי. היא אמרה: ״אין צורך שתלווה אותי״ ועזבה בשאט נפש. 

שאלתי:״מה היית רוצה שאעשה?״

נעניתי ב:״כלום״.

נפגעתי עד עמקי נשמתי ונטשתי בחזרה.

מחקתי וחסמתי בטלגרם ובכל יתר הערוצים (פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה). 

היא התקשרה.

לא עניתי.

היא כתבה בוטצאפ.

חסמתי גם שם.

התקשרתי מהקו הביתי.

בכיתי הרבה.

היא רצתה להיפגש (לאחר שבתחילת התקשורת בצוהריים היא הודיעה שלמקרה שלא הבנתי לבד, כל מה שקבענו מבוטל).

אמרתי לה שאני לא סומך עליה אחרי שתקפה אותי באלימות פיזית אימפולסיבית כואבת ונטולת שליטה עצמית שלוש פעמים בפגישתנו האחרונה, ובטח לא אחרי שחטפה את אוגי.

אוגי הוא פומפון סגול קטן שליקטתי מאיזו חנות והפך להיות הבן המאומץ שלנו עוד בעונה הראשונה בקיץ. היא העניקה לו את שמו. זמן קצר לאחר מכן היא כבר יצאה מהתמונה.

כעבור כמה ימים הבאתי לו חברים, אחד צהוב ואחד טורקיז, להקל עליו את הגעגועים לאמא.

הם נשארו שם על המדף, רובצים כאנדרטה לאהבת הקיץ הקדומה כשקיננתי בביתי החדש.

בשיחת הפון היא הכחישה שחטפה את אוגי. ״אני רק שיניתי את המיקום שלהם בכל פעם שבאתי. יכול להיות שהוא נפל שם מאחורה״. (עלק ״יכול להיות״. 🙄 איך היא אוהבת לשחק לי במוח).

באמת הבחנתי שהסידור שלהם על המדף השתנה אחרי כל ביקור שלה, אבל לא אמרתי דבר (בהתחלה חשבתי שזה בגלל רוח הנעורים שהיא מביאה איתה. בהמשך הבנתי שמדובר במשחק שלה). בסערת הרגשות השלכתי את שני החברים לפח יחד עם מברשת השיניים שלה, כי אוגי כבר לא היה שם במילא.

הבוקר מוקדם נזכרתי לחפש אותו. הוא אכן נפל שם מאחורה, בהתאם ל״השערה״ שלה. כשמצאתי את הברווז חילצתי את אוגי מהפח, שם הוא שקע בנסיונות מתקדמים להתאבד.

הנחתי אותם יחד על המדף.

אני לא יודע מה לעשות.

אני לא מבין למה הבחורות הכי משוגעות מתחילות עם בחור.ה סולידי.ת, שקט.ה, שפוי.ה ונורמלי.ת כמוני. זה לא שאני מחפש אותן. לא התחלתי כמעט עם אף אחת מאז שנת 2000.

גם אין לי זמן לכל הסחות הדעת האלה. יש לי עומס עבודה מטורף. על הר הכביסה המוזיקלי הענק שחיכה לי נפלה מכולה של H&M עם דדליין לא אנושי. אני צריך לכתוב פרטיטורות לתזמורות שמקליטות בשבוע הבא ועוד לא התחלתי. כל הסטרס הזה גרם לי to relapse עם האלכוהול. עם כמה סטרסורים אפשר להתמודד בו זמנית בלי שום תמיכה ובלי נחמה?

כמו כן לא נמלטתי בעור שיניי ממערכת יחסים מתעללת כדי למצוא את עצמי במערכת יחסים מתעללת חדשה.

ומצד שלישי:

בשיעור השני עם בן הערב הלחנו יחד את אחד הטקסטים שכתבתי השבוע במסגרת שיעורי הבית שקיבלתי ממנו בשבוע שעבר.

ברגע שהתגברתי על הפחד, הבאתי את הגיטרה והרשיתי לצלילים, קולות ורעיונות לבקוע ממני מולו הכל זרם וקלח. היה משמעותי מאוד ולא הפסקתי לחייך. כמה זה עוזר שיש מישהו גאון, אמפתי, פתוח, מבריק ואנושי כל כך ליצור איתו. בשעה אחת בזום הוא פתח לי כל כך הרבה דלתות לאופקים חדשים ומרתקים.

הוא הקריא את הטקסט בקולו והגיב בחיוך מבין: ״you'd think it'd be bad for the person, but it also sucks for the ghost״. 

flying through your home at night

i’m a ghost 

i slipped in through the wrinkles on your skin

i used to live here

i run through the faucets

i bleed through the sockets

i’m ingrained in the carpet

i breath through the plants

i see it all

i feel it all

and i can’t do a thing 

i’m the ever

non presence 

trapped inside your home

זה תוכנן להיות טיול בצוותא, אבל שוב המרחב האינטימי המוגבל שהצלחתי לקושש התפוצץ לי בפרצוף כמו מתנה של קונדסון. אני עדיין בתול מאז הפרידה, כבר יותר משבעה חודשים וחצי. 

תחת כל הסטרס, הדיכאון והחרדה, הררי המלאכה היצירתית שממתינים לי בחוסר סבלנות מופגן ונוירוטי, סערת הרגשות המציפה בדמעות… לקחתי את עצמי לטיול, ומסתבר שבאמת די כיף איתי.

ביקרתי במנחת מגידו, ביער בית קשת, בשווארמה 11 בדלית אל כרמל, בגבעת הפריחה במעגן מיכאל (פריחה חריגה ומטורפת של צבעונים ורקפות) וביערות הכרמל. מקומות עם זכרונות מאוד זוגיים. כל צומת, כל כביש וכל שלט עם שם של ישוב או אתר… הכל טעון ברגעים יפים וכואבים שנצרבו. האקט של לנסוע ביער לאט לאט, לחפש פינות חמד וציפורים ציפוריות…

יופי הוא אכזרי. אהבה היא אכזרית. פרחי בר הם דימוי מושלם.

לוקח המון זמן לבנות

עם סבלנות ורגישות

ואהבה

כמו מגדל קלפים

כמו ארמון בחול

אבל מספיק רגע אחד של אלימות אימפולסיבית ללא שליטה עצמית

והוא מתפזר ברוח

ונשטף בגלי הים

ונעלם.

(אני במצוקה קשה רגשית ומעשית, בבקשה הניחו לי לנפשי).

״אתה יודע שאתה יפה?״

״לא״.

סטירה חזקה.

״אתה יפה.

עכשיו אתה יודע שאתה יפה?״

״לא״.

״אבל אמרתי לך שאתה יפה! איך זה שאתה לא יודע את זה?״

סטירה מצלצלת וכאפות מהירות וחזקות לביצים, כאב חד בפטמות.

״אתה יודע שאתה יפה?״

״כן. אמרת לי ואני יודע״.

״שמה?״

״שאני יפה״.

״תגיד את זה״.

(מחייך) ״אני יודע שאני יפה״.

המון רגעים קסומים ואינטימיים מהשבוע צפים ומציפים אותי.

כשליוויתי את פריטי באחד הבקרים קלטתי בזווית העין שהיא מציצה בצורה חשודה לכיוון יד שמאל שלי שהיתה חשופה כי לבשתי גופיה. ״ראיתי שרצית לנגוס לי בשריר״ אמרתי, והיא נדהמה מקריאת המחשבות שלי.

דבר דומה קרה כשישבה מעליי על הספה, פנים אל פנים. חרצתי לשון ולאחר כמה שניות של התרסה היא התקרבה בפתאומיות לנשוך כמו גורה סוררת. לא נבהלתי והיא נעצרה. עברו עוד כמה שניות והיא תקפה שוב אך לשוני נשארה משורבבת. בפעם השלישית השכלתי לסגת ברגע האחרון והיא התפלאה איך ידעתי שהפעם היא באמת התכוונה לנשוך. ״אני מכיר אותך ילדה לא מאתמול״.

כשרבנו בשני בערב שמתי אלבום של ג׳וליה ג׳קלין. בשלב ההוא של הערב היא כבר היתה דומעת ומוצפת, וכשהגיע השיר “Don’t Know How to Keep Loving You” היא נעמדה, געתה בבכי וזעקה: ״למה היא עושה לי את זה??״. ציינתי שהיא זמרת-יוצרת אוסטרלית ופריטי זעקה באותו טון בדיוק: ״למה היא אוסטרלית את זה??״.

אתמול במהלך הבליץ שלה על איברי הרבייה שלי נגמר אלבום וכשהיא הורתה לי להתהפך על הבטן ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי שאני גם מחדש את המוזיקה אם זה בסדר איתה. היא אישרה ואמרה שלא תפריע לי לבחור אלבום, ומיד כשהושטתי יד אל אייפון האיכרים היא שיגרה מטח בלתי נגמר של ספנקים עוצמתיים בתחת. למרות שידעתי בדיוק מה אני מחפש (את האוסף של דפש) לא הצלחתי לתפקד עם הכאב החד (יש לה כוח בידיים בלי עין הרע) ואחרי חצי דקה של נסיונות שווא פשוט נקרעתי מצחוק מתגלגל בעודה ממשיכה לחבוט בי בנחישות עיקשת של רוטווילר. 

בא לי לנוח בסופ״ש הזה. להתבטל ולעשות רק מה שמתחשק. להרפות מכוח הרצון ולהניח לו להתחדש.

עם השתיה נחלתי הצלחה חלקית השבוע. בארבעה מהימים עמדתי בתכנית ושתיתי 2 מנות בלבד. בימים ביניהם החלקתי ל11, 10 ו12. אני קובע את החוקים ומתאים את התכנית למציאות. מעורר אופטימיות שהמשכתי לחזור לתכנית גם אחרי שחרגתי. אני מנסה להתמקד לא על ידי משמעת אלא על ידי מודעות מוארת להסחות הדעת.

והסחלב שלי פורח יפה.

פריטי פרטה עליי 4 ימים ברציפות ויש לי עכשיו צמר גפן ורוד מתוק במקום מוח.

אמש כשהתכתבנו עד השעות הקטנות למרות שנועדנו להיפגש בבוקר היא הקניטה שהיא חושבת לפרנדזן אותי. היא אומרת הרבה דברים וגם גומרת הרבה גברים, ולכן כשאיימה למנוע ממני גישה לכוס שלה בפגישתנו הקרובה השבתי בהקנטות יהירות משלי.

כתבתי שבכלל לא תכננתי לגעת בה ורק להקריא לה מכתביו של דויד גרוסמן מהקצה השני של הסלון כשהיא עטופה בסדין. שאני במילא לא רוצה את הכוס שלה, שהוא יותר משומש מסובארו 82׳ (היא נולדה המון שנים מאוחר יותר), שהיא שוכחת סביב איזה שיח היא בחרה להשתין, שהיא בחרה את העוגיה הכי קשה בצנצנת ושאני אשרוף גיטרה לפני שאגע לה בכוס מחר, אפילו לא עם צ׳ופסטיק.

בדיעבד זו היתה טעות כי היא הגיעה מאוד מהממת ונחושה ממש להביא לי את הטרפ חרף היותה גרועה באיפוק. היא הכריזה על השטח דרומית למותניים וצפונית לירכיים ״אזור מפורז״ והודיעה ברצינות רבה שאם עוד פעם אחת אשלח ידיי לשם היא תכאיב לי יותר ממה שהיא רוצה להכאיב, ולאורך זמן. האמנתי לה.

היא ביקשה שנלך למיטה ״סתם לנוח ולא לעשות כלום״ ושם תקפה לי את הביצים, הזין והתחת באמצעות ספנקים תכופים וחזקים מאוד. היא שמה לי את הגאג הורוד ונשפה דרך חורי האוויר שבו. היא נהנתה הרבה יותר מדי לגרום לי לצווח בהיסטריה במשך שעתיים, נזפה בי שאני מפריע לה כשאני מתקפל וסוגר את הרגליים ופישקה אותן מחדש באמצעות הרגל שלה. היא הורידה את הסיכה הקיטשית משערה וענדה אותה על קצה הזין, ואז המשיכה לסטור לביצים במהירות ובעוצמה גוברות והולכות.

התחרפנתי כהוגן, הרגשתי רצון עמוק לתת לה כל מה שהיא רוצה והתחננתי לרדת לה. התחככתי נואשות על הברך שלה. הרגשתי את הרטיבות הרבה שלה על ירכי וראיתי את גיצי הזימה מבהיקים מאישוניה הגדולים והמחייכים, אך היא נשארה איתנה בדעתה וציטטה בלעג את המשפטים המטומטמים שכתבתי בלילה. בשלב כלשהו כבר שקלתי לשרוף את הפנדר.

כל זיוני התחתונים האלה ממש החזירו אותי לכיתה ב׳. מדי פעם עליתי מעליה, סטרתי לה, חנקתי אותה, מצצתי את שדיה המטריפים וזיממתי לה את הצורה, מה שגרם לה למבטים מצועפים ופרכוסי חרמנות, אך את דעתה לא הצלחתי לשנות.

התמזמזנו מול המראה במקלחת ובסלון. היא היתה כל כך יפה והרגישה כמה היא יפה לי בעיניים ובלב שהקרינו עליה מבטים מאוהבים ועשו אותה עוד יותר יפה. היא אמרה שחשוב לה שארגיש בטוח ואהוב איתה וכך בדיוק הרגשתי. 

לאחר כל ההתעלסות (היא אוהבת שאני מנכיח את פער הגילים הענק בינינו בשימוש במילים של קשישים) אכלנו סלט, קישואים בגריל, עוף עם לפתות בתנור וצ׳ילי קון קרנה שהכנתי והיה לה ממש טעים למרות ששכחתי לשלב שעועית (לא פעם ראשונה שזה קורה 🤦🏼‍♀️).

לפני שזמננו תם הצעתי לה תות עסיסי לקינוח אך היא סירבה ואמרה שהיא כבר מלאה לגמרי.

כשאמרתי: ״רק תות אחד קטן בשביל אבא״ היא מיד בחרה את התות הכי גדול וסמוק בקופסה, עינגה אותו לעיניי המשתאות, נגסה בו את הביס אוף פייר ובלעה כמו הילדה הקטנה והטובה שהיא.