מתחת לפרווה

פריטי ביקשה לבוא ונשמעה מאוד נרגשת כשבישרה שיש לה הפתעה עבורי.

כשפתחתי את הדלת היא עמדה שם סמוקה ומתוקה עם פטיפון בידיה.

״זה היה הפטיפון של אבא שלי״.

אין מחווה משמעותית ומרגשת יותר שהילדה היפה הזו יכלה לעשות עבורי.

חיברנו אותו לרסיבר בפואייה.

״מה, אין לך תקליטים??״ היא השתוממה.

היו הרבה… השארתי אותם בפלורנטין כשעברתי משם לפני 8 שנים. נשארו רק שני סינגלים שלי שיצאו בתחילת 1993, עוד לפני שנולדה. התגברתי על המבוכה הנוראית ושמענו אותם. אני נשמע שם ילדון רכרוכי, אבל היא אמרה שזה מתוק. היא הופתעה מרחש הפצפוצים האופייני של ויניל. (כשהיתה בגיל לשמוע מוזיקה באופן עצמוני אפילו דיסקים כבר היו לגמרי פאסה). 

היא קמה ממרבצנו על השטיח והוציאה מהשקית השחורה הגדולה את התקליטים שרכשה עבורי ושהסתירה עד אותו הרגע. הבחירות היו מאוד מדויקות, וכללו גרסת הופעה של האלבום החדש של הקיור שמלווה אותי בימים הכי קשים השנה, ואת האלבום החדש של דרים ת׳יאטר שהוא כרגע הפייבוריט המוחלט שלי. הוא נקרא Parasomnia ועוסק בהפרעות שינה, שזה משהו שבהחלט יכול היה להיות לי אם הייתי מצליח לישון.

לימדתי אותה לתפעל את הטכנולוגיה המכנית השברירית הזו, איך להרים את המחט, איפה בדיוק להניח אותה ואיך להחזיר את התקליט אל תוך הניילון והעטיפה בגמר השימוש.

הוריתי לה להוריד חולצה, לזחול אליי ולהתחכך לי על הרגל והרשיתי לעצמי לשלוף את הזין הזקור ולשחק איתו מולה. הרשיתי לה למצוץ לי במשך 10 שניות ואז עוד קצת אחרי תחנונים מקסימים שלה. זה לא שאני כזה {שולט} קשוח, אני מת מפחד וכמו גזע עץ ספוג מים, גם כשאני נדלק זה עשוי לא לתפוס כתוצאה ממחשבות טורדניות שמזנקות או מוקשים שמתפוצצים.

אנחנו מתקדמות כל הזמן. אני חושב שנגיע. אני צריך עכשיו דבש, לא עוקץ. ההתמסרות והאהבה שלה נושפות לי אוויר אביב חמים על הפצעים.

אתמול אחה״צ כשסיימתי להקליט חלילנית/אקורדיוניסטית מופלאה ומקסימה לפרוייקט הבהול לפורים עברתי לכתוב את התפקידים לנשפנים. סשן ההקלטה באולפן בגדרה נקבע להיום ב9 בבוקר. היו לי שלושה שירים ושתי מחרוזות ליצור לארבעה כלים ולייצא אותם בתווים. הייתי צריך ללמוד איך לעשות את זה כי בכלי נשיפה לכל כלי יש את הסולם שלו.

תקשרתי עם מנהל ההרכב שלהם (נגן הטרומבון) שהנחה אותי ולאחר כמה גרסאות הגענו למשהו שהם (כנראה) יוכלו לקרוא. עבדתי עד 23:00 וקמתי ב3:00 כדי להמשיך.

הייתי עם חרדה גבוהה מאוד מכל הסיפור (וגם מהסטרס המתמשך, היעדר השינה וההצפה הרגשית שמביאה אותי לדמעות אינספור פעמים ביום). פחדתי מטעויות בכתיבה, ממבוכה ועימותים מול הנשפנים שידועים באגו הענק ובסרחון שהם מפיצים סביבים כפי שניתן לצפות מא.נשים שמחזיקים זין ענקי וצורם בידיים ונושפים לתוכו למחייתם,  ושהכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד לא יאהב את התפקידים שכתבתי. (במצב נורמלי הוא היה שומע ומאשר אותם כמה ימים לפני ההקלטה). זה היה הזוי שכשהם ניגנו לראשונה כל חלק ממש לא היה לי מושג מה אני עומד לשמוע כי לא זכרתי מה כתבתי רק כמה שעות קודם לכן. הופתעתי לטובה.

שוב התייפחתי ללא שליטה עצמית ב״שקיעה זריחה״, כשתפקידי הנשיפה הצטרפו לתפקידי המיתרים שהקלטנו בשבוע שעבר במילים: ״יום אחר יום וחודש חודש / יחד באושר ודמעות״.

בסופו של דבר לא היתה לי אפילו טעות אחת בכתיבה, הג׳ינג׳י והנגנים אהבו את התפקידים (זה ניכר בהתגייסות ובנגינה הנהדרת, האמוציונלית והקפדנית שלהם), קיבלתי מנגן הטרומבון טיפים קטנים לשיפור הכתיבה בעתיד ושלוש שעות הקלטה אינטנסיביות עברו בשלום. עכשיו הלחץ מתגלגל להשלמת העיבודים מחר, למיקסים ביום חמישי, וליום ראשון בו אני מתחיל את הפרוייקט הגדול והמלחיץ הבא של הפסטיבל השנתי בפסח, במקביל להמשך המאבק ההירואי שלי ב״סל הכביסה״ של עבודות אחרות שמחכות להשלמה וכל יתר האספקטים של חיי הדחוסים והמסועפים.

אני לא ממש מצליח להרגיש גאה בעצמי למרות שאני יוצא בפרוייקט הזה (ובשנה הזו באופן כללי) הרחק מחוץ לאזור הנוחות שלי. לעומק הים, למעבה היער וללב המדבר, לבד. אני מנסה להזכיר לעצמי שאלוהים אמנם גם בראה את העולם תוך שבוע, אבל היא התעסקה רק בזה. 

תוך כל רכבת ההרים המטורפת הזו יש גם אינסוף הסחות דעת, חלקן דווקא נעימות ומזממות (עמד לי ממש חזק מההודעות האלו. לא אוננתי כבר עידנים. אני לא עושה סקס אפילו עם עצמי. אמש ביקשתי ממנה להימנע גם אם זה בסדר מצדה. אמרתי שלא אכעס אם תאונן, אבל יהיה לי נעים אם תחכה לפגישתנו הבאה): 

החלטתי לחסל את המראה המוזנח ולהסתפר למרות מחאותיה והפצרותיה של פריטי שאהבה את האפרוריות הפראית והאמורפית שהשתרכה לי מהקרקפת. 

אתמול ערכנו ניסוי והיא הגיעה בצוהריים על מנת ללמוד ולשהות כאן בזמן שעבדתי, ניגנתי, בישלתי וכיבסתי. התראינו ממש מעט בשבועיים שחלפו בגלל האילוצים של שתינו ורצינו לבדוק אם סוג כזה של ביחד יכול לעבוד. 

היה כיף להציץ בה שוקדת על לימודיה בשכיבה על השטיח עם הלפטופ, האוזניות והסווטשירט הילדותי. כשסיימה ללמוד אחה״צ היא זחלה למרגלותיי בזמן שתיזמרתי איזה עיבוד טרחני וקיטרתי הרבה תוך כדי. אחר כך היא ישבה על השטיח והקשיבה לי באוזניים נוצצות ובעיניים עצובות בזמן שהתאמנתי בנגינה על הגיטרה הורודה. 

בין לבין גם דיברנו והתחשקנו. זה מצחיק איך כל דבר שהאחת אומרת לרעותה חוזר אליה בהפוכה (with a vengeance) תוך פחות מיממה. ״את אומרת הרבה דברים, אז למה את מתייחסת לכל מה שאני אומר בכזו רצינות?״.

בלילה ליוויתי אותה לאוטובוס ושלחתי אותה הביתה עם תחתונים רטובים (״פפפ את כמו חילזון!״). כבר הפסקתי לספור מפגשים (מעל עשרים) אבל קיים רצון להמיס איתה את מה שנשאר מהמחסום האינטימי (שמונה חודשים בדיוק מאז הזיון האחרון שלי). כוח המשיכה (שלי) עובד רק על גופים קרובים. היא אמרה שאם וכאשר נשכב זו תהיה הפעם הראשונה שהיא שוכבת לראשונה עם מישהו שהיא כבר מאוהבת בו. 

המגמה ברורה. 

הגעתי לשיעור עם בן שלשום בתחושה שאמנם כתבתי הרבה שורות במהלך תרגילי הכתיבה היומיים, אבל שחוץ מbits and pieces אין שם ממש שיר שיכולתי להלחין. עברנו יחד על חלק מהטקסטים, וארבע שורות קצרות קפצו לעין כבעלות פוטנציאל פזמוני:

Annoying infant

Bratty bully

Violent princess

Violet temptress

הצעתי שנחליף בין השורה השלישית לשניה כך שהיא תתחרז עם הרביעית.

בן ביקש שאקח גיטרה ואנסה להלחין את זה. יבבתי "but i don't wanna!" וצייתתי בכל זאת. הוא אמר שהבחין שהאינסטינקטים שלי טובים, ושאם פשוט אזרום עם הרעיון שעולה במקום לחשוב על זה קרוב לודאי שיצא משהו טוב. 

סולם Gm צף לי לתודעה, וניגנתי מהלך אקורדים קצבי ועסיסי. עליו הלבשתי מלודיה פשוטה ורפטטיבית של הפזמון, תוך המנעות מChord tones, מה שיצר מתח ודיסוננס שתאמו את ההרגשה שלי. הוא הציע שאוסיף איזו מלודיה גבוהה ב״אהההוווווווווו״ אחרי הפזמון על אותו מהלך הרמוני, כך שאפשר יהיה גם לשלב אותם ביחד בסוף.

אחרי שהקלטתי את התוצאה כvoice memo עשיתי פרצוף משתומם ואמרתי: ״i don't hate it״. 

הבוקר על פי הנחיתו עברתי שוב על כל הטקסטים שכתבתי במהלך השבועיים ודגתי משם את הדימויים והמשפטים שאהבתי לתוך קובץ חדש. אחר כך סידרתי ובניתי, שיניתי והתחכמתי. הלחן לבית ולברידג׳ די קרה מעצמו (תוך יישום של טכניקות הרמוניה מתקדמות שלמדתי בשנים האחרונות והמשך הימנעות מתווים שמרגישים יציבים בקונטקסט של האקורדים) כהולכה ובניית מתח לקראת הפזמון הסוחף שנשמע כמו שיא של משגל תשוקתי ואלים. 

Lucid juice

Fluid dreams

Oozing jello

On marshmallow hills

Pink sweater

Black lace top

Stromy kitten

I can’t hold up

Tried to run away

Fell in my own trap

Landed in my own crap

If there was a way

I’d invite you over and over

Come over and over

Annoying infant

Violent princess

Bratty bully

Violet temptress

Demanding demon

Floody mess

Hell to pay

For Heaven’s rest

Eden’s coffee

Anxious joy

We don’t move cause

We’re scared to fall

The bells take their toll

But my pockets are empty

The cruel final

Note of beauty

I’d let you have this round

But you’re such a sore winner

Shameless sinner

Bar sixty nine

Show me the way to the next

Hangry sexting

Annoying infant

Violent princess

Bratty bully

Violet temptress

Demanding demon

Floody mess

Hell to pay

For Heaven’s rest

An irresponsible teaming

Flour on the nose

Guilty eyes

The magnet that pulls us together

Gets stronger and stronger and stronger

The shorter the distance

הודיה זה לא משהו שאני חווה לעיתים קרובות.

זה אידאל, משהו שאני יודע שמיטיב, כמו eat your vegetables, אבל רוב הזמן לא ממש מצליח ליישם.

בשיעורי הזום עם בן לוין אני מרגיש את זה. הודיה לו, עליו, על היקום שחיבר בינינו, על האינטרנט שמאפשר את התקשורת.

הדיאגנוזה שלו לטקסטים שכתבתי השבוע במסגרת תרגיל הכתיבה היתה מדויקת:

״The theme of most of the lyrics so far, is about the painful juxtaposition of a bitter past and a lonely present.  You’re looking for new stories to tell.  For a new way to see the past, to navigate the present, and to set course for the future.  The New Sound!״

(המשפט האחרון מתייחס לאלבום הפנטסטי של ג׳ורדי גריפ עליו המלצתי לו ולהפתעתי הוא לא הכיר).

היום אני תשוש ומוצף, שומע מוזיקה, שותה ובוכה המון. תכננתי לעבוד ולהקל קצת על עצמי של השבוע הבא, אבל היום זה לא אפשרי. היום אני קיפוד אפור כהה. 

שני לבבות קטנטנים נשרו כמו עלי סתיו מאחד מגביעי היין האיקוניים שקיבלתי מפריטי, למרות שאני מקפיד לשטוף אותם בעדינות רק בעזרת אצבעות, מים וסבון. אני תוהה אם זו עונת השלכת של הלבבות, או סימן משמעותי יותר.

הקלטת הקשתים (כינור ראשון, כינור שני, ויולה, צ׳לו) עברה בשלום. הספקתי להכין הכל בזמן, היו רק טעויות ספורות ולא משמעותיות בפרטיטורה שהדפסתי (שלושה שירים ושתי מחרוזות) וניכר על הנגנים שהם נהנים לנגן את התפקידים שיצרתי להם. דדליין בלתי אפשרי הוא זריקת אדרנלין מטורפת, אבל זו הלוואה ממערכת העצבים שלי שאצטרך להחזיר עם ריבית. 

גם הכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד נראה מבסוט. בדרך (הוא אסף והחזיר אותי) הוא סיפר לי שדיבר עם קולגה אתמול, אחד הבכירים והותיקים במחול הישראלי.  הוא סיפר לו שהוא הולך להקלטות מחר עם מעבד חדש, אבל שהוא רגוע ומרגיש בידיים טובות. הקולגה שאל במי מדובר, ואז אמר: ״וואוו הוא המעבד הכי טוב בארץ!! אבל הוא פיטר אותי ולא מוכן לעבוד איתי יותר. בבקשה תשכנע אותו לתת לי עוד צ׳אנס״. 

עניתי: ״אני מבין שדיברת עם xxxx״. 

יש לציין ששניהם מהזן שזורק כסאות על רקדניות.

מסתבר שבאותה שיחה הג׳ינג׳י גילה שקטע מחול שהוא מאוד אוהב ומעריך הוא יצירה שלי עבור הותיק שנוצרה כולה רק עם כלים וירטואלים. לג׳ינג׳י יש אובססיה לנגנים חיים. אני מאמין בהיברידיות ובגישה פרגמטית. רוב המאזינים שומעים רק קצב ושירה במקרה הטוב. מצד שני זה הפטיש שלו. מי אני שאמנע ממנו את מה שמחרמן אותו. 

בכיתי הרבה כל היום, גם כשהזכירו את המעבד הקודם שמת מסרטן בשנה שעברה, וגם כשהנגנים ניגנו כל כך יפה את ״זריחה שקיעה״ במחרוזת ״כנר על הגג״. (״הזאת אותה ילדה קטנטונת?… אנו בכלל לא השתנינו, רק הם גדלו כל כך פתאום״).

בדרך לגדרה ובחזרה בין שיחות על בדסם וקנאה במערכות יחסים הסבתי את תשומת לבו של הג׳ינג׳י לשדות הירוקים ולפריחה הצהובה העוצמתית של החרדל והחרציות בצדי הדרך. העצים המלבלבים. ״אני רוצה להיות שם״, הצבעתי על הגבעה הירוקה והפורחת בצד הנגדי לכיוון בו נסענו.

התעוררתי ב2:55 מסיוט נוראי, מיני, אמוציונאלי, קשה וארוך, קצת לפני הצלצול של שני השעונים שכיוונתי.

בצוהריים הכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד אוסף אותי להקליט את רביעיית הקשתים באולפן גדול בגדרה. מחר נקליט 5 זמרים, ובשבוע הבא פרשים (נשפנים) למיניהם.

אני צריך לספק את התפקידים לכולם בתווים, ואני קורא תווים רק קצת יותר טוב משאני קורא יפנית.

יש עוד שני שירים שבקושי התחלתי.

אני נורא פוחד לעשות טעויות ו/או לא להספיק.

המשפט האחרון שלה בסיוט לפני שהתעוררתי פגוע ועם כל הכפתורים לחוצים היה: ״אצטרך להפריד את הציפורים״.

אני מקווה שאצליח להישאר איתי כאן, במקום הזה שאני מרגיש שהחיים מסמרו אותי, שאין לי לאן לברוח או איך להדחיק, ואין גם את הלוקסוס לקפוא.

להיות עם כל הרגשות האלה ולהמשיך לעשות מה שאני רוצה(?) לעשות.

להרגיש בודד ולהיות לבד זה לא אותו דבר, אבל אני שניהם.

בריב האחרון עם פריטי השלכתי את מברשת השיניים שלה לזבל אחרי שהיא ביטלה את הפגישות העתידיות בגועליות. 

כשהתחלנו במשא ומתן שקדם לחידוש המגעים היא אמרה שהמברשת ההיא היתה יקרה ללבה וטיילה איתה בנרתיק ייעודי זמן מה במסעותיה הליליים. היא הוסיפה שדווקא אצלי היא החליטה להשאיר אותה, אולי כי עייפה מנדודים.

היא דרשה שאפצה אותה במברשת שיניים חדשה, ואני טענתי שהואיל והיא היתה משומשת חל עליה פחת, זה לא הוגן שאשא בעלות של מברשת שיניים חדשה ואני מוכן לחפש לה אחת משומשת ביד2. 

בזכות היותה ילדה טובה בדייט האחרון הרגשתי לארג׳ שלשום בסופרפארם ועכשיו הן מחכות לבחירתה אם וכאשר תזדמן ותזדמם לישון איתי כאן שוב. 

אני לא זוכר מי התחילה את התקשורת עם פריטי בערב שבת. יכול להיות שאני. הרגשתי שמוטב לי לשחרר מהצד שלי ולהפוך את זה לבעיה שלה. הייתי נותן לה את הסיבוב הזה אבל היא לא יודעת לנצח בכבוד.

בבוצר היא כתבה לי: ״כשתרצה להבין, אתה יודע מה לעשות. ליזום פגישה.״

כשפריטי הגיעה הקרח נשבר די מהר. התחבקנו והיא שאלה בקול חמוד: ״למה זה חייב להיות כזה דפוק? זה כי אנחנו דפוקות?״. הלכתי למטבח להתקין לה כוס מים גדולה עם קרח, ואחת הקוביות נשמטה מידיי והתנפצה על הרצפה לרגלינו. ״מזל טוב!״ הכרזתי, ולאחר כמה שניות הוספתי: ״אפשר להגיד שנשבר הקרח בינינו״. היא צחקה הרבה מה dad joke.

דיברנו על מה שהיה, היא דרשה במפגיע התנצלות בבלוג על שהאשמתי אותה בחטיפתו של אוגי. הזמנתי אותה לשלוח מכתב למערכת ״מתחת לפרווה״ אם היא מרגישה שתועדה בצורה מסלפת ותגובתה תתפרסם כלשונה.

היא דמעה כשאמרה שבכל מה שקשור למגע אני ״נורא מוזר״. (no shit sherlock). שהיא תמיד תמיד רוצה וצריכה מגע והמון ממנו, ובמצבי דחק אני נוטה להתכווץ ולהתרחק (ואז אני זקוק למילים). הזכרתי לה שאני בן לשני נכי פוליו, על כל מה שמשתמע מכך. שגם כשאמי היתה רכה ומזמינה אותי לשבת על ברכיה זה היה כואב ולא נוח בגלל הברזלים של מכשירי ההליכה. שלא לדבר על הפעמים שהיתה מכה אותי בעזרת הקביים, ושאבא שלי היה מעקם לי את היד מאחורי הגב או מסתובב אחורה ברכב ומעיף סטירות כשהתנהגותי לא היתה לרוחו. שהיה טרור פסיכולוגי בבית, שליטה אינטנסיבית ואכיפה אגרסיבית ומשפילה של חוקים ומטלות. בהתחשב בכל זה, יצאתי דווקא די נורמלי. 

ישבנו בסלון בשעה הכי יפה, כשהשמש חודרת באור יקרות מבעד לתריסים וגורמת לסחלב לזהור כאילו יש עליו נצנצים קטנטנים. האכלתי אותה בשניצלים ובתפו״א שהכנתי בבוקר. עשה לי טוב על הלב לראות שטעים לה. היא ביקשה קטשופ ואז עוד שניצל. זה כל כך מובנה בי לגדל ילדות ולטפל בהן. מה אפשר לעשות. בינתיים השמש שקעה והתקרר קצת. עטפתי אותה בכירבולית הוורודה הצמרירית.

במיטה התחשקנו והתנגענו. הבחנתי בשינוי מדיניות מצדה בשטח המפורז, ושלחתי אצבעות ואז לשון. הייתי בסיור לימודי, ובסופו כשעה וחצי לאחר מכן היא שאלה: ״כמה פעמים גמרתי?״. השבתי שאני לא יודע, אחת? (היא צחקה מאוד). הכל היה רטוב, אבל אותי עניין לגלות את הכפתורים שלה וגיליתי שבסופו של דבר אלו מילים שעושות את הטריק. חדלתי רק כששמעתי אותה צוחקת בצורה משוחררת, צחוק של רוויה וסיפוק. 

היה נראה בפגישות האחרונות שלנו שדווקא כשאני הלכתי והפשרתי פתאום זה נהיה *לה* קשה להיכנס לאינטימיות. כבר בדייט השני שברתי את שיא הדייטים לפני זיון שלה (אנחנו כבר ב20). גרמתי לה להודות שהיא רוצה להיות הילדה הקטנה שאני מזיין, שהיא פגיעה וחלשה מולי, שהיא זקוקה לי, להתחנן שלא אצא ושלא אפסיק, להבטיח שהיא תהיה ילדה טובה ושהיא רוצה להיות רק שלי, ולבסוף לבקש ממני לעבור לגור איתי רק כדי לחטוף ״לא!״ חד משמעי עם סטירה.

אחרי אפטרקייר ממושך חזרנו לסלון, דיברנו, התלטפנו, שמענו אלבומים והתלהטנו. אני חושב שזה השלב הכי גרוע בהתמכרות, כשיש כמיהה של כמה ימים, ואז בוסט מטורף של דופמין.

המשכתי להטריף אותה על הספה והעפתי לה את היד בכל פעם שנשלחה לעבר הזין שלי בתקווה. ״אבל אתה רוצה!!! אני מרגישה!!!״. ברור שאני רוצה. אבל אני חייב לוודא שהיא נטרפת קודם.

״אז מי יותר משוגעת?״ שאלתי אותה בטון נצחוני.

היא השפילה מבט מתוק וענתה: ״את״.

לפני שירדתי ללוות אותה הוריתי לה לנעול לי את הנעליים, במה שיהווה קלוז׳ר לסוף הצורם של הדייט הקודם. הוריתי לה גם להוריד את הגופיה שלה כשהיא עושה את זה, והנוף מלמעלה היה משכר.