אני לא זוכר מי התחילה את התקשורת עם פריטי בערב שבת. יכול להיות שאני. הרגשתי שמוטב לי לשחרר מהצד שלי ולהפוך את זה לבעיה שלה. הייתי נותן לה את הסיבוב הזה אבל היא לא יודעת לנצח בכבוד.
בבוצר היא כתבה לי: ״כשתרצה להבין, אתה יודע מה לעשות. ליזום פגישה.״
כשפריטי הגיעה הקרח נשבר די מהר. התחבקנו והיא שאלה בקול חמוד: ״למה זה חייב להיות כזה דפוק? זה כי אנחנו דפוקות?״. הלכתי למטבח להתקין לה כוס מים גדולה עם קרח, ואחת הקוביות נשמטה מידיי והתנפצה על הרצפה לרגלינו. ״מזל טוב!״ הכרזתי, ולאחר כמה שניות הוספתי: ״אפשר להגיד שנשבר הקרח בינינו״. היא צחקה הרבה מה dad joke.
דיברנו על מה שהיה, היא דרשה במפגיע התנצלות בבלוג על שהאשמתי אותה בחטיפתו של אוגי. הזמנתי אותה לשלוח מכתב למערכת ״מתחת לפרווה״ אם היא מרגישה שתועדה בצורה מסלפת ותגובתה תתפרסם כלשונה.
היא דמעה כשאמרה שבכל מה שקשור למגע אני ״נורא מוזר״. (no shit sherlock). שהיא תמיד תמיד רוצה וצריכה מגע והמון ממנו, ובמצבי דחק אני נוטה להתכווץ ולהתרחק (ואז אני זקוק למילים). הזכרתי לה שאני בן לשני נכי פוליו, על כל מה שמשתמע מכך. שגם כשאמי היתה רכה ומזמינה אותי לשבת על ברכיה זה היה כואב ולא נוח בגלל הברזלים של מכשירי ההליכה. שלא לדבר על הפעמים שהיתה מכה אותי בעזרת הקביים, ושאבא שלי היה מעקם לי את היד מאחורי הגב או מסתובב אחורה ברכב ומעיף סטירות כשהתנהגותי לא היתה לרוחו. שהיה טרור פסיכולוגי בבית, שליטה אינטנסיבית ואכיפה אגרסיבית ומשפילה של חוקים ומטלות. בהתחשב בכל זה, יצאתי דווקא די נורמלי.
ישבנו בסלון בשעה הכי יפה, כשהשמש חודרת באור יקרות מבעד לתריסים וגורמת לסחלב לזהור כאילו יש עליו נצנצים קטנטנים. האכלתי אותה בשניצלים ובתפו״א שהכנתי בבוקר. עשה לי טוב על הלב לראות שטעים לה. היא ביקשה קטשופ ואז עוד שניצל. זה כל כך מובנה בי לגדל ילדות ולטפל בהן. מה אפשר לעשות. בינתיים השמש שקעה והתקרר קצת. עטפתי אותה בכירבולית הוורודה הצמרירית.
במיטה התחשקנו והתנגענו. הבחנתי בשינוי מדיניות מצדה בשטח המפורז, ושלחתי אצבעות ואז לשון. הייתי בסיור לימודי, ובסופו כשעה וחצי לאחר מכן היא שאלה: ״כמה פעמים גמרתי?״. השבתי שאני לא יודע, אחת? (היא צחקה מאוד). הכל היה רטוב, אבל אותי עניין לגלות את הכפתורים שלה וגיליתי שבסופו של דבר אלו מילים שעושות את הטריק. חדלתי רק כששמעתי אותה צוחקת בצורה משוחררת, צחוק של רוויה וסיפוק.
היה נראה בפגישות האחרונות שלנו שדווקא כשאני הלכתי והפשרתי פתאום זה נהיה *לה* קשה להיכנס לאינטימיות. כבר בדייט השני שברתי את שיא הדייטים לפני זיון שלה (אנחנו כבר ב20). גרמתי לה להודות שהיא רוצה להיות הילדה הקטנה שאני מזיין, שהיא פגיעה וחלשה מולי, שהיא זקוקה לי, להתחנן שלא אצא ושלא אפסיק, להבטיח שהיא תהיה ילדה טובה ושהיא רוצה להיות רק שלי, ולבסוף לבקש ממני לעבור לגור איתי רק כדי לחטוף ״לא!״ חד משמעי עם סטירה.
אחרי אפטרקייר ממושך חזרנו לסלון, דיברנו, התלטפנו, שמענו אלבומים והתלהטנו. אני חושב שזה השלב הכי גרוע בהתמכרות, כשיש כמיהה של כמה ימים, ואז בוסט מטורף של דופמין.
המשכתי להטריף אותה על הספה והעפתי לה את היד בכל פעם שנשלחה לעבר הזין שלי בתקווה. ״אבל אתה רוצה!!! אני מרגישה!!!״. ברור שאני רוצה. אבל אני חייב לוודא שהיא נטרפת קודם.
״אז מי יותר משוגעת?״ שאלתי אותה בטון נצחוני.
היא השפילה מבט מתוק וענתה: ״את״.
לפני שירדתי ללוות אותה הוריתי לה לנעול לי את הנעליים, במה שיהווה קלוז׳ר לסוף הצורם של הדייט הקודם. הוריתי לה גם להוריד את הגופיה שלה כשהיא עושה את זה, והנוף מלמעלה היה משכר.
