מתחת לפרווה

הבוקר אצל האוסטאופת פרצתי בבכי כשהוא נגע לי בשכמות. כל משקל העולם רובץ עליהן. כשהוא תקע את המחטים בשוקיים הגדושות במתח ובשכמות אמרתי: ״במקום אהבה אני מקבל דקירות. סיפור חיי״.

אתמול היה יום נוראי. המועקה בחזה הלכה ונהייתה בלתי נסבלת ולא עברה גם כשתרגלתי נשימות מיינדפולנס. ניסיתי לישון ולאכול ולנגן ולהתקדם בכל זאת עם המטלות הרבות. בצהריים אזלו כוחותיי להתמודד ולקחתי 2 קסנאקס, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. שתיתי בקבוק בירה ושתי כוסיות טקילה ונרדמתי עד 23 כאוב ומובס. לקחתי כדור שינה כדי לא לחרבן לגמרי את מחזור השינה ובסופו של דבר התעוררתי בבוקר עם קצת פחות חרדה מאתמול אבל עם המון משקעים.

בשבת בבוקר לפני שיצאתי לצלילה הטיפולית תהום אמרה שהיא הולכת להיפגש עם חברה אבל הבטיחה שתהיה בבית כשאחזור. 25 דק׳ אחרי שחזרתי היא כתבה לי ״מאמי תעדכן אותי אם אתה מגיע ואני עוד לא בבית” וכשעניתי שהגעתי לפני 25 דק׳ היא ענתה: ״אה מגניב אז אני עוד מעט אחזור״. בסופו של דבר היא חזרה רק אחרי שעתיים, במהלכן הספקתי להחזיר את הרכב לפלורנטין ולחזור ברגל, לנקות את ציוד הצלילה, לאכול, לצפות בסרטונים מהצלילה, להיתקל בבעיות עם תוכנת העריכה של גופרו ולהתחיל דיאלוג עם התמיכה שלהם, בעוד הזעם הרצחני המפורסם שלי הולך, גובר ומבעבע.

למרות הכל נזכרתי בדברי המטפלת על עצירת כדור השלג והצעתי לתהום זמן איכות. דיברנו שעות ארוכות ובסוף גם עשינו סקס מהוסס, מוזר, ולא מספק אבל זה לא שיפר את ההרגשה ובעיקר שיקף והציף את כל הבעיות הקיימות והידועות.

אני בכלל לא בטוח שהיום הזה לא ייגמר בקרוב, כמו אתמול. אני מרגיש depleted מכוחות להתמודד, מתפוצץ מרגשות רעילים ובודד לגמרי במערכה מולם. 

היה ממש קשה אתמול. התמקדנו בלצלול ולבצע תרגילים ללא מסכה, ואמנם בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בכל האתגרים בעזרתו של גילעד אבל תוך מלחמה מתמדת בתחושות המחנק, החרדה, והדחף העז לעלות אל פני המים.

בדקות הראשונות הגוף ממש סירב לשתף פעולה. הרגשתי מעצור בכל פעם שניסיתי להעמיק. כשגילעד היה עסוק בלקשור את החוט לסלעים כדי לבצע את התרגיל לאורכו הרגשתי שוב כמו במלדיביים כשנקשרתי עם הreef hook… לבד, נאבק בגלים וזרמים עם מצוקה נשימתית, פחד ודאגה.

אחרי 31 דק׳ במים ובעומק כפול מהפעם הקודמת (4 מטר וחצי) התחממנו בשמש החורפית על המזח וגילעד סיכם: ״היום הכרזת מלחמה על המוח שלך ובקרב הראשון ניצחת. בנוקאאוט, לא בנקודות. בכל פעם שאתה מנצח הפחד נחלש״… אבל לא הרגשתי מנצח אלא חבול ומוכה, והתחושות הקשות שצפו ממשיכות להיות נוכחות גם עכשיו ולהקשות על הנשימה.

בפעם הבאה התבקשתי להביא את תהום איתי כדי שנתחיל לעבוד על הזוגיות הימית שלנו.

 

 

תהום: ״אני רואה את תל גמה!״
דן: ״גמה תל רואה אותך...״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שהתיישבנו שאלתי את המטפלת: ״נו מה המבט של תהום אומר? שכבנו או לא?״

תהום צחקה והמטפלת ענתה בחיוך: ״זה לא רק המבט, זה גם כל ה….״(נענעה את הכתפיים בחדווה זחוחה). 

סיפרתי על המסיבה שעשינו ביום שישי בצהריים לאחר שאמרתי לתהום שאני רוצה לעשות סשן שלא יהיה מהול וחיוור אלא משפיל, כואב, ועוצמתי, שממש תתן דרור לחיה שבה לצאת ולהשתולל, ושלאחריו תעטוף אותי באפטרקייר נעים ומחזק. 

בלילה קצת לפני שהלכנו לישון תהום התהלכה בסלון בין הספריה החדשה למערכת הסטריאו החדשה, לבושה בפיג׳מה ורודה פרוותית, אסופת שיער וללא איפור. היא הסירה עלה יבש מאחד העציצים, התחילה לומר משהו ומייד השתתקה. דמעות נקוו בעינייה וחיוך רחב ניסה ללא הצלחה להסתיר את ההתרגשות הרבה שהתחוללה בה. עודדתי אותה להמשיך בדבריה ולבסוף היא אמרה בדמעות: ״נעים לי בבית״.

סיפרתי שהקפדתי על רצף של מגע עם תהום לאורך כל השבוע, חיבקתי, ליטפתי וגם ״הצקתי״ בנגיעות שובבות יותר. תהום הגיבה ש״זה היה מאוד חשוב״.

ברוב הפגישה עסקנו בנושא צירוף של גברים נוספים. אמרתי שזה לא נראה לי שזה במקרה שזה תמיד מגיע לשם וגם בסשן האחרון דיברנו על הנושא הזה הרבה במהלכו. ״נראה לי שזה משהו מאוד יסודי בעולם הפנטזיה, גם שלה וגם שלי״. 

המטפלת שיקפה: ״זאת התענגות כשהדמות שאני תלויה בה סובלת ואני גורמת לה לסבל. אני תלויה במישהו, אני רוצה ממנו משהו שאני לא יכולה לקבל, ואני רוצה לנקום, אני רוצה שהוא יסבול. אני תלויה בכם, אני הילדה שלכם, אתם ההורים שלי, אבל אני סובלת בתוך התלות הזו. אני לא מקבלת מה שאני צריכה, לא הצרכים הקונקרטיים באוכל, ליטוף, הקשבה וגם לא הנפשיים, הבנה, התגייסות למעני, הם לא באים לידיי ביטוי. אז אני בתלות הזאת סובלת, אני לא רוצה להישאר שם, אז אני אהפוך את המטבע. אני אהפוך את הקערה על פיה, אני אראה לכם שאני לא תלויה בכם ואני אעשה את זה בצורה מוגזמת וחסרת גבולות״.

תהום אמרה שבפנטזיה שלה היא דווקא היתה רוצה שאהיה פעיל ולא רק צופה מהצד, והמטפלת קצת התבלבלה כששמעה שבניגוד להנחותיה אין לי בעיה עם מגע עם הגבר הנוסף כפי שתהום מפנטזת. השיח היה קצת מהוסס ולא נינוח ותהום הרבתה לענות ב״לא יודעת״ לשאלות שדרשו העמקה. 

המטפלת ניסתה לעשות סדר: ״יש הבדל בין פנטזיה לפעולה. אנשים יכולים לפנטז על המון דברים. זה משהו שדיברנו עליו כבר והרגשתי אז שאתם קצת בתולים בשטח של הפנטזיות. את הפנטזיות שלכם אתם מגשימים. אני לא יודעת אם יש לכם בכלל מרחב פנטזיה, הוא כאילו קורס וישר הופך לאקטיבציה שלו״.

 

אמרתי שנראה שתהום עברה טרנספורמציה מסויימת בעניין הזה, ושבניגוד לעבר היא צריכה לא רק מישהו שנראה טוב עם זין גדול שעף עליה, אלא גם שיהיה לה חיבור מנטאלי ואישיותי איתו. תהום אישרה והוסיפה שהיתה רוצה תחומי עניין משותפים, שיהיה איש שיחה ותואם בפנטזיות, והמטפלת סיכמה את זה כ״מישהו מקבוצת השווים שלך. זה צריך להיות מישהו שאני יכולה להיות אינטימית איתו. זה צריך להיות מישהו שקצת מתחיל לענות על הצרכים שדן עונה״.  

המטפלת שאלה אותי איך אני מרגיש בגוף עם זה ולא ידעתי כל כך איך לענות: ״אממ, הגוף שלי מרגיש סוג של חרדה אבל אני לא יודע אם זה קשור למה שאנחנו מדברות או שזו החרדה שכל הזמן שם לאחרונה. מצד אחד אני יכול להבין למה משהו שהוא נורא טכני ברמת העור לא יעניין אותה. מצד שני המחשבה שדבר כזה באמת יקרה כל עוד היסודות שלנו לא איתנים היא מפחידה. מצד שלישי אני חושב שכל הנושא הזה עוד לא לעוס כל כך, לא ברור גם לתהום מה היא בדיוק רוצה. מה שאני כן יודע זה שהיא מדברת על זה המון וזה כל פעם מגיע למקומות האלה. הגבר הנוסף שהוא דומיננטי יותר ממני, שהיא רוצה שאני אמצוץ לו כהוקרת תודה על זה שהוא עושה לה טוב, שיהיה לנו נעים ביחד שלושתינו״. 

״את נהנית לראות את דן בסיטואציה הומוסקסואלית? זה מחרמן אותך מינית?״

״כן, זה יכול להיות מגניב, זה היה מגניב כשהיו כאלו דברים״. 

״ואת נהנית לראות את דן באינטראקציה מינית עם אישה אחרת?״

״גם עם גבר וגם אישה, כן״. 

המטפלת ניסתה לתחקר את תהום מה מדליק אותה בזה, אבל התשובות של תהום היו חמקניות, רדודות ומעגליות. הצעתי את הקנאה כהסבר אפשרי, וסיפרתי על התפרצויות קנאה אלימות של תהום בעבר הרחוק. ב8 השנים האחרונות לא נתתי לה אפילו קצה של סיבה לקנא. 

תהום חפרה בעצמה יותר לעומק ואמרה: ״אני חושבת שפעם היתה לי את הנקודה הזו שהייתי רוצה להראות לו שהוא לא יכול לסמוך עליי״.  

המטפלת המשיכה: ״כי אז הוא יהפוך להיות תלוי בך וזה מפחיד. אז את בעצם משתמשת באנשים האחרים האלה בשביל למנוע את המפגש עם פחד האימים שיש באינטימיות. זה שעכשיו דייקת לעצמך את הבנאדם השלישי הזה, זה לא מספיק שהוא רק נושם או רק נחמד, עכשיו הוא צריך להיות עם עוד תכונות מסויימות, זה נהדר שאת מדייקת. אבל את עדיין עושה את אותה פעולה, מוסיפה עוד מישהו לאינטימיות. 

דיברנו על זה בעבר, שאין לכם חוויה של מרחב מעברי. אתם לא יודעים שאפשר לפנטז, ותוך כדי אפשר לדבר על הקנגורו באוסטרליה שקופץ לי על הראש בזמן שאתה יורד לי וזה יביא אותי לגבהים מטורפים של עונג…(׳קוראים לזה קנגורופיליה׳ התחכמתי)… אבל אני לא אסע להביא את הקנגורו. למה מה שמחרמן אותי בפנטזיה צריך להיות פרקטית קיים?״

תהום ענתה: ״כי זה יכול להיות מגניב! זה יכול להיות נעים, מיוחד. זה יכול להיות איזשהו מפגש מיני מוצלח, משהו שנהנה ממנו, לא רק אני. אני חושבת שמה שאני בעצם מחפשת יותר זה מישהו שגם דן יהיה בעניין שלו״. 

המטפלת: ״את לא שומעת מה שדן אומר, דן בעניין של מישהי אחת. אני עד עכשיו לא שמעתי מכל התיאור הזה שדן בעניין של מישהו לאחרונה חוץ ממך. מה שהוא עשה בפעמים האחרונות שהיה מישהו זה בשבילך. הוא נכנס לנעליי הנשלט ואמר אני כרגע מענג את השולטת שלי ומושפל למענה ומביא קפה לכולם ועושה מדיטציה תוך כדי. זה mode מאוד קשוח״. 

״אני מרגיש לפעמים שאם זה נשאר *רק* ברמת הפנטזיה והיא לא הולכת לכיוון של היתכנות, לפחות חלקית, אז הפנטזיה מאבדת מהפוטנטיות שלה״. 

 

דיברנו על חלימה בהקיץ ועל מרחבים מעבריים והמטפלת הסבירה: ״כילדים ברחתם לאיזשהו מקום, כי המציאות היתה כואבת ומאכזבת. זה נקרא דיסוציאציה, בורחים לדמיון פעיל כזה. המרחב המעברי לא נוצר מטוב, הוא נוצר מכאב ומחסך. ואז כשמתבגרים מתעורר המון זעם, ואני רוצה לעשות את זה, לא להישאר רק לחלום. אז אני מתחיל לעשות הכל, טועם מהכל, כי לחלום זה להישאר ילד כאוב״. 

תהום אמרה שוב שהיא חושבת שזה לא רק פנטזיה שלה ושגם אני מדבר על הפנטזיות האלה, המטפלת אמרה שוב שלעשות מדיטציה תוך כדי לא מעיד על הנאה מהסיטואציה ושאולי לא ידעתי שמותר רק לפנטז על זה, ואני אמרתי שהשאלה היא בעצם מה זה *זה*. 

״מה שאני רוצה לבקש מכם עד הפעם הבאה זה לנסות לפנטז, לחלום בהקיץ. לדמיין כל מיני סיטואציות, לאו דווקא מיניות. הדעה האישית שלי מה אני עושה במיטה האישית שלי זה בכלל לא רלוונטי. אני מעלה את זה כאן כי אני שומעת שאחד מכם פצוע. או שניכם. אנחנו נצטרך לחקור את זה לעומק. אולי ה*זה* שלך זה לא ה*זה* שלה״.

 

 

כשיצאתי מהמים בתום צלילת הקניית הביטחון לצוללים מתקשים הרגשתי צוהר קטן של אוויר נפתח בתחתית קנה הנשימה ומזרים אוויר בוקר קר לאזור שהיה חסום במשך 7 שבועות, מאז שהמדריך נטש אותי מתנשף לבדי באמצע האוקיינוס ההודי פעמיים תוך 24 שעות ביממה הראשונה של ספארי הצלילה במלדיביים. ההרגשה היתה כמו הקרירות המרווה של כוס מים צוננים כשצמאים ממש ביום שרבי.

את גילעד הכרתי דרך מכרה משותפת, וכשהצצתי לו בפייסבוק גיליתי שיש לנו שני חברים משותפים, אחד מהם מדריך הצלילה המשפחתי. הצאצא אישר שהוא אחלה גבר וארכיטקט ביטחון אישי, אז בתחילת השבוע כתבתי לגילעד שהגיע עד אליי עוד באותו היום לשיחת היכרות ממושכת ומעמיקה.

נפגשנו ב7:30 בנמל קיסריה בעשר מעלות+רוח ולאחר התדריך וההתארגנות נכנסנו למים שהיו חמימים יחסית, 15 מעלות שלמות. המשימה הראשונה היתה להכניס את הפנים למים כשאני בעמידה וביצעתי אותה בהצלחה. המשימה השניה היתה לעשות את אותו הדבר אבל בשכיבה, כמו שנירקול עם נשימה מהוסת. ברגע שנשכבתי על הבטן והסתכלתי למטה הרגשתי מצוקה נשימתית עזה וגילעד הסביר לי שזה המוח אומר: ״Oh no it’s THIS shit again״. אני חושב שרק אז הבנתי באמת כמה פחד צברתי, איזה פצע פתוח עמוק נהיה לי סביב הנשימה, ואיך הטראומה לא עוברת מעצמה ורק צוברת מומנטום כמו כדור שלג.

ביצעתי את הפעולה שהוא לימד אותי בתדריך, לקחת אוויר ואז לנשוף אותו בבת אחת בכוח, ולחזור על הפעולה מספר פעמים. הוא הסביר שהגוף מחליט מתי לנשום לפי כמות הCO2 שמצטברת ולא לפי כמות החמצן, ושפעולת הנשיפה היא זו שמעלה את הסרוטונין ומרגיעה בעוד שפעולת השאיפה מעלה את האדרנלין והחרדה. לכן נשמת היא לופ כשנוצר כשהCO2 בעצם לא מתפנה במלואו. האינסטינקט הוא לשאוף עוד, מה שרק מונע עוד יותר את פינוי הCO2. (מקווה שאני זוכר נכון ולא עושה סלט גזים ביולוגי).

הצלחתי להירגע קצת, גילעד סימן לי לשחרר את הידיים והגוף, ולאחר מספר דקות העמקנו לשני מטר וחצי ונשכבנו קצת מעל הקרקעית. גילעד סימן לי תרגילים בחשבון פשוט: להשלים עם האצבעות ל11 או ל13 וברובם עניתי נכון למרות שלא הייתי בהקבצה א׳ במתמטיקה. לאחר מכן עברנו לשחק אבניירומספריים והוא ניצח פעמיים לצד כמה תוצאות תיקו. המטרה היתה להעסיק את האונה השמאלית של המוח כך שהאונה הימנית לא תתחיל לפתח תסריטים של סרטי אימה. מדי פעם הצלחתי להרגיש נינוח ולנשום רגיל מתחת למים.

תרגלנו הוצאת וסת מהפה והצלחתי ללא קושי מיוחד, גם כשגילעד חטף לי את הוסת. בתרגיל הורדת המסכה גיליתי שברגע שהמסכה יורדת מהפנים אני מתקשה מאוד בנשימה למרות שהוסת נשאר לי בפה והמסכה היא לא זו שמספקת לי את האוויר. ביצעתי את התרגיל 3 פעמים שהיו קשות ומלחיצות, באחת מהן כמעט התייאשתי וקפצתי למעלה אבל גילעד החזיק אותי וזכרתי שהתנאי היחיד שהציב היה שאני לא עולה בשום פנים ואופן. בפעם השלישית הוא לקח לי את המסכה וסירב להחזיר במשך כמה שניות. לאחר שחטפתי אותה והרכבתי בהצלחה הוא שאל עם סימן הידיים האוניברסלי אם הכל בסדר, ועניתי לו עם סימן הידיים האוניברסלי שילך להזדיין.

התקדמנו קצת בתוך המים, שיחקנו שוב אבניירומספריים והפעם ניצחתי אותו 3 פעמים אם כי אני לא בטוח אם באמת למדתי את האסטרטגיה שלו במשחקים הראשונים ויישמתי התאמות בהצלחה או שהוא פשוט נתן לי לנצח. סימנתי לגילעד שמתחיל להיות לי קר, הוא סימן בחזרה שנמשיך עוד קצת, ואחרי 22 דק׳ מתחת למים שהרגישו כמו 40 התקדמנו חזרה למזח. טווסונית ים תיכונית צבעונית באה ללוות אותי ולהזכיר לי את המשיכה העיקרית שלי לעולם התת ימי.

הי דן, 
סליחה על צלילי ההתלהבות הלא מעובדים בנושא של המייל, פשוט הרגע סיימתי לשמוע את השיר שלך ופשוט זה פרץ ממני החוצה בצורה גולמית. 
אבל זה באמת וואו… 

המילים, העומק היופי והדיוק שלהן, הדרמתיות והרכות של הלחן, עוצמת האהבה ועוצמת הכאב המשתקפים שם, פשוט הכל וואו.. לא רציתי שזה ייגמר, הקשבתי והסתכלתי על זה פעמיים ונשאר בתוכי הד שמהדהד עדיין.

כשיצא לך, כאן בכתב או בפגישה, ממש אבקש שתסביר לי מי אלה הרקדנים, מי עושה את העיבוד התנועתי לשיר, מי בוחר את הקליפ, של מי הקול ששר (ניסיתי להקשיב אם אני מזהה את קולך ולא הצלחתי להבין אבל הקול נכנס כל כך עמוק והצלילים שלו כל כך נעימים לאוזן). 
מתנצלת על הבורות המשתמעת כאן אבל אני אכן גם ביפן המוזיקלי הזה אף פעם לא היתי ואשמח מאוד להכיר. 

סופש נעים

______________

 

היוש המטפלת, מחייך במבוכה גלויה. תודה רבה על כל המחמאות המחמיאות! נעים ומרגש לשמוע. 

זה אכן קולי שם בשירה, ובנוסף לשירה גם כתבתי, הלחנתי, עיבדתי, הפקתי מוזיקלית וניגנתי בתופים (מתוכנתים), גיטרות, פסנתר ועוד כמה דברים שם. 
הקלטתי שם גם כנר, נגן קלרינט, נגן קונטרבס ואולי עוד משהו שכבר הספקתי לשכוח. 

את הקליפ אני יזמתי ואני זוכר שגם בשלב כלשהו בהפקה ויצירת התסריט הייתי צריך ממש להתעקש שיראו שם שני בני זוג נלחמים כל הזמן ולא כל מיני גחמות לא קשורות שהיו לבמאי.

את הכוריאוגרפיה יצר כוריאוגרף שאני עובד איתו (בערך בן גילי), כלומר לקוח שלי והוא גם הביא את הרקדנים. 

ממש שמח שאהבת ושוב תודה רבה על המחמאות הרבות, קד קידה ממעמקי ליבי האוהב. 

שיהיה לך סופ״ש חמים ונעים, 

באהבה רבה, 

דן ❣️😊 ☘️

______________

 

וואו… וואו, וואו, וואו… 
אני ממשיכה עם תגובה של צלילים לא מעובדים, אני פשוט בהלם מהמורכבות והעומק של כל היצירה שלך. זה לא שלא חשבתי לפני שאתה מוכשר כל כך, אלא פשוט זה כרגע ממש לנגד עיניי ומפעיל חושים ואי אפשר להתעלם מההד הרגשי, השמיעתי, הויזואלי והמחשבתי שאתה יוצר. 

מגיע לך להתענג על המילים המחמיאות, הן לגמרי שלך!

באהבה ממני בחזרה ונתראה ברביעי

______________

 

(בפוסט הקודם סיפרתי ששלחנו למטפלת את שירי ״זוג גנרלים״ שמתאר את דפוס היחסים שלנו בצורה מאוד דומה לצורה בה תיארה אותו המטפלת בפגישה. היום בצהריים הגיעה תגובתה במייל. קישור לקליפ מופיע בגוף הפוסט הקודם ⬇️ )

 

תהום פתחה וסיפרה שהיו הרבה התרחשויות השבוע ושהיא לא בטוחה מאיפה להתחיל: ״ביום שישי טיילנו וזה עזר להמיס הרבה קרחונים בינינו, היה מאוד מרענן, נעים ואינטימי. ביום שבת עשינו יום לנו כזה, ויכלנו לדבר על דברים עמוקים שאנחנו בדרך כלל לא מדברים עליהם״.

מטפלת: ״איך זה קרה כל זה, מה זה עשי*נו*, יכול*נו*? אני מנסה לדמיין לעצמי איך זה קרה״.

אני: ״ביום שבת לקחנו MDMA, שזה לא משהו שאנחנו עושות בדרך כלל, אבל קראתי שמשתמשים בזה בטיפול בפוסט טראומה…״

מטפלת: ״אז עשית לעצמך טיפול בפוסט טראומה? ואת מה, הצטרפת לפוסט טראומה? עשיתם בטיול?״

אני: ״לא, עשינו בבית, בשבת, בצורה אחראית במטרה להציף דברים. התחלנו בכמות קטנה ואז הוספנו, עשינו בשעה מוקדמת כדי לא לחבל בCircadian rhythm, ובעצם כשהסתיימה ההשפעה לאחר 6 שעות של שיח אינטימי אז גם הגענו למיטה ועשינו סקס״. 

תהום: ״כן, דן דיבר כזה הרבה וזה היה נורא נעים וכיף כי אני מרגישה שהוא לא תמיד מדבר… הוא לא תמיד מגיע למקומות… אולי השיחה היתה יותר עמוקה ואולי גם הקשב שלי היה יותר עמוק״.

מטפלת: ״מה מבחינתך הMD איפשר לדן? מה היה שונה?״

תהום: ״שהוא יותר מדבר וחושף את עצמו. דברים שהוא לא מדבר עליהם בדרך כלל. הרבה דברים שקשורים למיניות שלנו. הוא שאל אותי על מה אני מפנטזת ולמה אנחנו לא עושים דברים כאלה. הרגשתי גם שהוא מאוד קשוב לשמוע״.

מטפלת: ״ידעת שזה מה שאתה עושה או שזה פשוט יצא ממך?״

אני: ״קודם כל אחרי שבועיים עם כדורי השינה והקסנאקס יכולתי להתחבר מחדש לתחושה הזו של המחנק שכבר לא הרגשתי כל כך והעלנו הרבה זכרונות טראומתים מהמלדיביים. דברים שכבר דיברנו עליהם אבל יכולנו לדבר עליהם מנקודת מבט יותר רגשית ומחוברת. תהום דיברה על איך שהרגישה שאני לא משתדל מספיק, שאני נוטש אותה״.

תהום: ״כן, כאילו אולי כעסתי עליו. יכול להיות שמה שעשיתי היה כתוצאה, לא בהכרח מודעת, שכעסתי עליו. תמיד כשאנחנו הולכים ברגל דן הולך מהר יותר ממני ואני זו שמדביקה את הקצב, ושם הרגשתי שהוא לא הולך את המהר הזה שלו ולא מדביק את הקצב אליי״. 

 

אני: ״כשכבר הגענו לעשות סקס דיברנו על זה שזה לא יכול להיות פתאום ונילי עכשיו, משו לייט כזה לא יספק אף אחת מאיתנו״. 

מטפלת: ״ברור״.

אני: ״זה לא כזה ברור, כי אתמול (שלישי) למשל תהום ניסתה ליצור רצף. היא הצהירה בשני בצהריים שהיא רוצה לשבת לי על הפרצוף ולרכב לי על הזין בערב אבל היא חזרה מאוחר וגם אני עבדתי מחוץ לבית באופן נדיר וחזרתי קצת אחריה, ואז היא קיפלה כביסה ושוחחנו ועד שהגענו לזה כבר היה 23:30 ולא היה ריאלי שמשהו יקרה, ולמחרת, כלומר אתמול, היא כן באה ליזום משהו אבל הדבר שהיא באה ליזום, היא התבלבלה… היא התכוונה לעשות משהו קצר, עשתה את המשהו הקצר, ואז המשיכה״. 

מטפלת: ״המשיכה לאן??״

אני: ״שאלה מצויינת. ואז אחרי עוד איזה רבע שעה הסתבר שאנחנו בשומקום כזה. המשכנו להזדיין, אבל היא הפסיקה לנתב את המרחב. התכנית הושלמה, אבל לא…״

תהום: ״אבל לא גמרנו ממנה. אז המשכתי איזה משהו בכיוון כדי לגמור אבל לא…״

מטפלת: ״למה את אומר ׳תהום המשיכה׳ ולא ׳אנחנו המשכנו?׳״

אני: ״כי תהום הובילה״. 

מטפלת: ״הבנתי. ולא גמרתם כי זה לא היה מדוייק לכם, או כי משהו נפשית קרה?״

אני: ״אני חושב שתהום מראש כיוונה למשהו לייט מדי שלא היה מותאם למה שהיא באמת רצתה לעשות. היא התחפשה קצת לונילית, גם בדברים שאמרה וגם בדברים שעשתה״. 

מטפלת: ״אההה אז זה מה שניסית להגיד, שזה לא יכול להיות ונילי עכשיו. כי למה, כי נראה לך שדן בעניין של וניליות כי את רצית לנסות? מאיפה ההתחפשות, למה הביצה שהתחפשה?״

תהום: ״אני חושבת שלפעמים אחרי שאני פוגעת אני נבהלת מאוד מהמיניות שלי כי היא פוגעת, ואז אני רוצה כזה כאילו משהו אחר…״

מטפלת: ״לא את המיניות שלי, מיניות של מישהו אחר?״

תהום: ״המיניות שלי פוגעת ואני לא רוצה להמשיך באותו קו פוגעני, אלא משהו אחר. אני יודעת יותר לעומק עכשיו שזה לא שהמיניות שלי פוגעת אלא יותר מה שקורה או לא קורה אחר כך״. 

מטפלת: ״זה לא המיניות שלך שפוגעת, זה שאת מפילה את דן, ההשמטה. זה פשוט קורה במרחב מיני הרבה יותר חמור בגלל שבמרחב המיני את גם שולטת בו. המרחב המיני הוא מרחב שבו דן מאוד תלוי בך, ביומיום הוא הרבה פחות תלוי. הוא יודע להכין לבד חביתה. ((Seriously?🤨)) זה לא שבמין הוא לא יודע לעשות לבד דברים, אבל זו הגדרת היחסים ביניכם״. 

אני: ״גם על זה דיברנו כשהיינו על הMD, שהיא כל הזמן מדברת על הרצון שלה באחרים אבל אז לא עושה את זה. אמרתי לה, זה כמו שאני אגיד לך שאני רוצה ממך משהו שדורש ממך הקרבה, נגיד, לשם הדוגמה, שאני רוצה לזיין אותך בתחת. ואת תגידי ׳אוקיי אז תזיין אותי בתחת, אני רוצה לעשות את זה בשבילך, אני רוצה שתהיה מאושר׳. אבל אז אני לא עושה את זה. אז זה כאילו תוקע, אני יודע שיש משהו שהיא רוצה ולא עושה, ומה שכרגע יש לא מספיק. איך אני יודע שזה לא מספיק? כי היא באמת נכבית בעוד שאולי אם היתה מגשימה את הרצונות שלה באחרים היא היתה נדלקת״. 

 

 

המשכתי לעניין אחר: ״ביום שני בערב תהום נפגשה עם אמא שלה וחזרה מאוד מאוד טעונה מהמפגש, אולי היא תרצה לספר על זה״. 

תהום: ״בחודשיים האחרונים בקושי ראיתי את אמא שלי, הרבה זמן יצא שלא נפגשנו, דיברנו פה ושם בטלפון אבל לא בתדירות גבוהה. פתאום נפגשנו והבנתי כל מיני דברים עליה והתמלאתי בכעס ובתחושות לא כל כך טובות עליה. זה עיצבן אותי והרגיז אותי, כל מיני דברים בה״. 

מטפלת: ״זה חדש?״

תהום: ״לא… אבל הייתי *מודעת* לזה. היא שאלה על משפט שדן כתב בפייסבוק לפני כמה שבועות, שהוא הוכש יותר מדי פעמים בבית, ושאלה: ׳מה זה אומר, מה כבר עשית לו?׳. עכשיו, זה לא היה בקטע של התעניינות אלא בקטע של רכילות שהיא רוצה לדעת. זה לא הרגיש שאיכפת לה או שהיא אמפתית. היא יודעת שאנחנו בטיפול אבל היא לא שואלת מה הטיפול עושה או איזה דברים עולים. 

או שאני מדברת על משהו ואז היא תוך כדי עוברת לאיזה משהו אחר או מספרת על משהו שקשור, אבל אני באמצע המשפט עדיין! רגע, אני אסיים את מה שאני רוצה להגיד ואז… כאילו הייתי צריכה להחזיר את תשומת הלב אליי. זה רק אני והיא, זה לא שהיו עוד אנשים שם״. 

מטפלת: ״למה זה מתקשר לך?״

תהום: ״אמרתי את זה לדן לפני כמה ימים, שאני אולצתי לא להיות ביישנית. ממש ככה. מגיל מאוד צעיר אמרו לי תגידי, תבקשי, נגיד אנחנו במסעדה…  ועוד משהו שרק כשראיתי את התגובה של דן הבנתי כמה זה רע, שכשהייתי בכיתה ג׳ אחותי היתה בגן ואני הייתי חוזרת מבית הספר ולוקחת אותה מהגן הביתה. בבית היתה איזו מטפלת שלא אהבתי… ופתאום הבנתי שילדה בן 9 לא אמורה להחזיר את אחותה בת ה4 מהגן, ועוד לחצות איתה שני כבישים. 

בעיקר מה שמרגיז אותי באמא שלי זה שאני לא יכולה להיות אני עם הרגשות שלי. אני מרגישה שאם אני צריכה לדבר איתה אני צריכה לעטות מסכה מסויימת, ואני נורא רוצה להיות מחוברת לרגשות ולתחושות שלי ולכל מי שאני וכשאני מדברת איתה אני צריכה ללבוש את זה, ואני לא רוצה ללבוש את זה״. 

מטפלת: ״את מבינה איפה החלק הזה בחייך הנוכחיים? כל מה שאת מתארת כרגע, את יודעת לזהות איפה זה יושב? איפה זה עכשיו? זה התנדף לו? זה עבר טרנספורמציה וקיבל ביטוי אחר בחיי הנפש שלך היום? זה נשאר כמו זיכרון כואב ועמוק ורק הMD העלה את זה?״

תהום: ״לא, אני חושבת שזו תודעה עמוקה מאוד שבאה לי פתאום. להבין מה היא עושה לא טוב, שאני לוקחת את זה אליי, שהפנמתי את זה״. 

מטפלת: ״איפה הביטוי של זה בתהום הבוגרת?״

תהום: ״יכול להיות שבמיניות זה קיים, שאני מחזירה את הפוקוס אליי…״. 

מטפלת: ״שאת לא קשובה כמו שהיא יכולה להיות לא קשובה אלייך, אז את בעצם שומטת את האחר?״

תהום: ״כן, וגם… מאוד חשוב לי לדעת איך דן מרגיש, אני סקרנית לא מתוך רכילות אלא מתוך איכפתיות. זה הבדל מאוד גדול״. 

 

 

מטפלת: ״אני תוהה אתכם ביחד ומקשרת את זה למה שעלה בסוף הפגישה הקודמת, שזה שמשהו במיניות בזמן האחרון לא מדוייק לך״. 

אני: ״דיברנו על הרפטואר המיני שמאוד הצטמצם לכדי 24%, ואז חשבתי על זה שלא את כל ה100% הייתי רוצה. יש דברים שהייתי עושה פעם, למשל סשנים פומביים, שזה לא בהכרח מה שהייתי רוצה לעשות עכשיו״. 

המטפלת הסגבירה על בושה כשלב התפתחותי בחיי הילד והתרגשה: ״זו חוויה מאוד התפתחותית, אתה פתאום הרגשת מבוכה, אני נורא מתרגשת לשמוע את זה כי אתה עברת תהליך התפתחותי מפעם״. היא דיברה על סשנים פומביים ולגמור מול זרים שלא בחרת והיה נשמע לי שהיא די שיפוטית לגביי זה. ציינתי שאני לא מצטער על העבר ושהיו לזה את הסיבות והתועלות של זה אז, רק שהיום זה כנראה היה פחות מתאים: 

״אני לא חושב שלא היה לי אז גבולות שהם שלי, פשוט הגדר עברה הרבה יותר… חשבתי המון על מה שאמרת בפעם שעברה, שאני לא סומך. לא חשבתי על עצמי כעל אדם שלא סומך, כי אני לכאורה בנאדם נורא פתוח, זה לא שהחומה פה (סימתי קו הרחק ממני), החומה פה (סימנתי קו קעור על החזה) אבל מאוד בצורה. וחשבתי שזה נכון, אני באמת לא סומך על אף אחד במובן של להזדקק״. 

מטפלת: ״סומך במובן של מרשה לעצמי להיות תלוי בהם. להזדקק זה תלות, להיות בסיטואציה שאני זקוק, שאני צריך ממך משהו. אני צריך! אני תלוי! אני תלוי שתתני לי, שתראי אותי, אני תלוי שהסיפוק שלי, שתראי את מה שנכון וטוב לי. זו סיטואציה שהיא שיא הפגיעות״. 

אני: ״כן, אז באמת עם כל האנשים, כולל ובמיוחד עם ההורים שלי, הדרך היחידה שאני יכול להיות איתם באיזשהו קשר זה שאני כל הזמן לובש, גם תהום דיברה על זה, איזשהו שריון כשאני מדבר איתם״. 

 

דיברתי על זה שבשיח על רגשות איבדתי את האמון בהורים שלי כבר בגיל מאוד צעיר, אבל עדיין כבחור הייתי מגיע למצבים שהייתי זקוק לעזרתם וזה היה מעורר המון רגשות קשים ואימה. זה הוביל אותי לספר ש: 

״לפני שבאנו לפה, אספתי את תהום ב16:00 מהעבודה ונסענו לקדימה-צורן בשביל לקנות מערכת סטריאו לסלון. יש בו מערכת מיני כתומה חמודה אבל בגלל שאנחנו יושבות הרבה בסלון לאחרונה ואין לנו טלוויזיה חשבתי שהגיע הזמן שנהנה ממש מהסאונד שם. אז נסענו לחנות בוטיק בבית של מישהו ובחרנו ביחד את הרמקולים. כשהעברתי את הכרטיס והעסקה אושרה I reminisced על איך הייתי הולך לבנק ביום שישי ומבקש 200 ש״ח חריגה והיו מתקשרים לבקש אישור מהסניף כדי שאוכל לנסוע להביא את הבן שלי לסופ״ש. סיפרתי למוכר שהייתי גנן רחוב, מחלק עיתונים ועבדתי בבנין. ההורים עשו את זה מאוד קשה בשבילי, אמא שלי השתמשה בכסף כאמצעי שליטה״. 

תהום: ״גם דיברנו על זה שאיפשהו יש דפוס די דומה בין ההורים שלנו, שרק כשאנחנו נכנסים לצרות ולבעיות ואז צריך עזרה….  אם אני צריכה לבקש כסף מאבא שלי אני אשלם מחיר נפשי הרבה יותר גבוה מהכסף. אני אקבל, לא יודעת, 5000 שקל, אבל הבלאגן בנפש שאני אוכל מזה זה יהיה כמו חצי מיליון מבחינתי״. 

מטפלת: ״תתארי לי אותו. מה זה הבלאגן הנפשי הזה? זה כאילו מה?״

תהום חשבה ואמרה לבסוף: ״התעללות״.

מטפלת: ״זה לראות אותך תלוייה, מתחננת, זקוקה, אין לך ברירה, ולא לתת לך את מה שאת צריכה. אני בכוונה רוצה שתדייקי, שתביני שיש רמות נורא גבוהות של רגשות נורא קשים במקום מאוד אינטימי, שבו אני תלויה, שבו אני צריכה משהו״.

תהום: ״זה ממש התעללות מה שהם עושים לי בקטע הזה. הדברים שאבא שלי לפעמים יכול להגיד לי… כששברתי את הרגל… עברנו דירה, היו כל מיני הוצאות, קנינו דברים לבית כמו מכונת כביסה, ושבועיים אחר כך שברתי את הרגל, ולא קיבלתי משכורת ונחסם לי החשבון, והוא מתחיל לצעוק עליי, ׳את לא נורמלית…׳ ואמרתי לו: ׳אבא, אני עם רגל שבורה, אני לא יכולה לעשות כלום כרגע׳.״

מטפלת: ״איך הוא יודע שנחסם לך החשבון? הוא קשור לך לחשבון?״

תהום: ״כן, הוא יכול לראות את החשבון שלי״. 

מטפלת: ״עדיין? למה?״

תהום: ״בזמנו זה פעם היה עוזר לי קצת או משהו״.

מטפלת: ״ואת צריכה אותו רואה את החשבון שלך? זה שלך… כי מה, זה אמצעי שליטה? או שאת צריכה אותו כדי לדעת שאת לא לבד? זה מפעם?״

תהום: ״כן, זה מפעם, ופעם זה אולי היה קצת עוזר, או במחשבה, בעצם יותר במחשבה שהוא יכול לעזור ולהעביר לי קצת כסף. זה לא שהוא מעביר לי כסף מדי פעם. גם כשנתן לי פעם זו היתה הלוואה והייתי מחזירה לו 1000 ש״ח בחודש״. 

 

 

מטפלת: ״מה את מאמינה שקרה לדברים האלה? איפה הם היום? מה הנפש שלך עשתה איתם?״

תהום: ״ניתקה אותם. הדחיקה אותם למקומות אחרים״. 

מטפלת: ״ואיפה הם משפריצים החוצה? מה שמודחק מושפרץ או מומר״. 

תהום (בטון מאוד טעון): ״אני חושבת שזה קשור גם לאוכל הרבה פעמים. שהם מעליבים אותי ואומרים לי: ׳אין לך כסף, את לא תסתדרי׳ ואז אני חייבת להוציא כסף כאילו, ללכת לסופרפארם ולגהץ 700 שקל על כלום! רק כי אני יכולה לעשות את זה ויש לי כסף! ואתם לא תגידו לי שאין לי כסף! כי מי אתם שאתם יודעים.. וזה גם כנראה על אוכל לפעמים. שאני אוכלת מעבר למה שאני רוצה כי אני יכולה… כשגדלתי, וכל פעם היו אומרים לי ׳אל תאכלי אל תאכלי אל תאכלי מספיק תהום די׳… אני לא יכולה לשמוע את זה היום. אני לא מסוגלת לשמוע את זה ואני לא מסוגלת להגיד את זה לאף אחד היום. ואז עברתי לגור לבד, ופתאום הייתי קונה לעצמי אוכל, את החטיפים והממתקים שאני רוצה. ואז הייתי יוצרת לי לפעמים חובות ממקומות כאלה, שאני מגהצת סכומים מאוד גדולים בסופר על חטיפים ושטויות ואף אחד לא אומר לי לעצור״. 

מטפלת: ״אין גבול. אין גבול פנימי, אין גבול חיצוני. ומה זה הגיהוץ של 700 שקל בבת אחת בסופר פארם? את אמרת את זה ברמה אמוציונלית מסויימת״. 

תהום: ״כן, כאילו הייתי כועסת עליהם כשהיו אומרים שאין לי כסף. זה היה קצת מנקמה אולי. או אני מראה לכם שאני לא צריכה אתכם, שאני יכולה לעשות דברים כמו שאני חושבת לנכון. להחזיר לעצמי את השליטה בדברים. כי נעלבתי, נפגעתי, ואני כאילו מפצה את עצמי״. 

מטפלת: ״מה מאפיין את השליטה הזו? את אמרת באיזו אנרגיה אמוציונלית שאת לא, את לא מדברת ככה הרבה. הרגשת את זה?״

תהום: ״כן… כי נזכרתי בפעמים שזה קרה כזה. שיחזרתי אותם עכשיו״. 

מטפלת: ״דן זה מתחבר לך למשהו אצל מור?״

אני: ״אממ, לא כל כך, אני עוקב ובעצמי סקרן לשמוע לאן השביל הזה מוביל. גם אני מפצה את עצמי ברכישות על האהבה שלא קיבלתי״. 

 

המטפלת דיברה על זה שהשליטה קצרת המועד הזו היא לא מבוקרת, כלומר שאין לה גבול פנימי, ושמהביטוי שלה במיניות תהום מפחדת: ״זה הדבר הזה שאת מתה מפחד מפניו. דן שאל אותך הרבה פעמים למה את לא שולטת, אם את השולטת והוא הנשלט, למה את לא מבצעת את תפקיד השולטת. ואת אמרת שאת מפחדת שיצא ממך משהו לא מבוקר, בעוצמות שהן הרסניות. שזה עוצמות שהן… כמות ה… אני לא רואה אותך פה ככה. אני רואה אותך הרבה דומעת, עצובה. את לא נכנסת לmode הזה בקלות. ועכשיו כשדיברת על הסופרפארם, את כנראה במיטה בmode הזה אבל כאן אין לך את כל מה שדרוש בשביל להיכנס לזה. ועכשיו הזכרון הכניס אותך לשניה למשהו אחר מתוכך, אני לא יודעת אם ראית את זה״. 

תהום: ״אני יודעת, אני ממש זוכרת את זה, את האסרטיביות הזאת, כאילו, אף אחד לא יפגע בי יותר״. 

מטפלת: ״זה יפה שאת קוראת לזה אסרטיביות. הלוואי שזה היתה אסרטיבי, כי זה מבוקר. את מתארת משהו לא רואה ממטר, אף אחד, שום דבר. אין שום גבול לכלום. זה מה שכל כך כך מפחיד אותך במיניות שלך. את מכירה את המקום הזה בך שלא רואה ממטר. לצערנו גם דן מכיר את המקום הזה. הוא מגיע אליך מאוד זקוק, קצת כמו שאת היית מגיעה להורים שלך לעזרה, או שהוא היה מגיע להורים שלו. משהו מאוד זקוק, תלוי ומבקש. אתם שניכם מכירים את המקום הזה, ודן מכיר את המקום הזה ממך במין. 

כסף, מין, ואוכל. את אמרת עכשיו בלי שאת מבינה את מה שאני מבינה, זה שלושת המ׳. ממון, מזון ומין, יושבים לנו על אותו מקום נפשי שמגיע ממקום כל כך ינקותי, הכי פגיע בעולם. ואת מתעללת בו בלי שאת שמה לב כי את משחזרת את הדפוסים של הילדות שלך. גם אחר כך כשהייתם מגיעים להורים עם נזקקות, זה בדרך כלל שהייתם מסתבכים. זה כנראה משהו…״

אני: ״כבר למדנו להסתבך כדי לקבל את האהבה ותשומת הלב. צריך שזה יהיה מספיק חמור כדי שבכלל יתייחסו. זו תהיה התייחסות מתעללת אבל לפחות יתייחסו״. 

מטפלת: ״הרגשת מתישהו שאת עוברת הזדדקות נורא גדולה במין ואז חוויה של התעללות?״

תהום: ״אני לא חושבת, כי כאילו היה לי את הניתוקים האלה ואז אני לא נזקקת. אני לא זוכרת שהייתי נזקקת. בקשר שלי עם נ׳ שזה החבר הראשון שלי, היתה תקופה שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות איתו כי בגדול רציתי להיפרד ממנו, והוא לא רצה ואיים שיתאבד וקצת נבהלתי מזה. לא רציתי להיות איתו כבר אבל מצד שני אז עוד לא ידעתי לספק את עצמי מינית, אז הייתי משתמשת בו כדי לגמור ואז עוזבת אותו״. 

מטפלת: ״אני חושבת שעם דן את עוברת התעללות בתחום המיני״. 

תהום: ״מאיזו בחינה?״

מטפלת: ״את מאוד חושקת בו ודן הרבה פעמים לא נגיש לך מינית. את זקוקה לזה ממש, את בוכה פה. את ממש זקוקה לקירבה אליו, למגע שלו״. 

תהום: ״כן, אני תמיד צמאה לזה. גם עכשיו כשהיינו במערכות סטריאו הוא ליטף לי את הראש וזה היה כל כך נעים וטוב והפעיל אותי. אתמול נגיד כשהדברים לא זרמו חלק, פתאום הרגשתי לא יפה. שאני לא יפה בעיניי דן. אני אומרת את זה ויוצאות לי דמעות״. 

מטפלת: ״את כאילו הופכת להיות לא שווה. ודן לא מוכן לרצות אותך מינית כי הוא נפגע ממך כל פעם מחדש. אתם בלופ. ואני צריכה שכל אחד מכם יסכים שהוא יוצא מהלופ. אני יודעת להגיד, מהרגע שאתם נכנסים, לפי המבט שלך אם שכבתם או לא. אם היה לכם משהו מיני או לא. את נכנסת עם חיות או שאת נכנסת מתה. המרחב המיני הוא כמו צינור חמצן בשבילך. וכשדן לוקח לך את זה הוא חוסם לך את העורק הראשי, זו התעללות״. 

תהום: ״לא יודעת, אני לא רואה את זה כהתעללות למרות שזה מאוד קשה לי. עכשיו זה פתאום מתחבר לי, כשלא היינו ביחד במשך שבע השנים האלה, אז הרבה פעמים היה נעלם לי המקום שאני בטוחה בעצמי, וכשהייתי מתרחקת מדן אז הייתי יכולה להחזיר את זה לעצמי ואז זה היה מאוד מושך אותו והוא היה בא״. 

מטפלת: ״דווקא כשאת עצמאית, לא זקוקה, לא תלותית, מנהלת את חייך. זה מאוד מושך אותו הדמות הזו. הנפש הינקותית שלו רואה את הדמות הזו כאישה דומיננטית שיכולה להסתדר לבד וגם לתת לו ביטחון. זו האישה השולטת שהוא נמשך אליה. כמו אמא שיודעת לטפל בתינוק שלה. אתם בלופ של פוגע-נפגע-נפגע-פוגע, זקוק ומתעלל, מתעלל וזקוק, כי הפצעים שלכם מאוד דומים, נכוויתם במקומות מאוד רכים של נזקקות ותלות״. 

 

סיפרתי למטפלת על השיר שלי ״זוג גנרלים״ שנכתב לפני למעלה מעשור ותיאר בדיוק את הדפוס הזה של יחסינו. היא שאלה אם אפשר לשמוע והבטחנו לשלוח לה לינק ליוטיוב אחרי הפגישה. 

 

חזרנו לדבר על הרפטואר המיני, ועל איך אפשר להוסיף או להחליף אלמנטים. 

המטפלת פנתה אליי: ״אני רוצה להגיד לך שאתה לא פחות בעייתי בתחום הזה״. 

״אני?? בעייתי??? 😜 ״ 

״אתה לא אומר ׳אני לא רוצה׳, או ׳זה לא נעים לי׳ ״.

״מאוד קשה לי להתעמת…״

המטפלת: ״מאוד קשה לי לסמוך על זה כשאני אבקש אני אקבל את זה בצורה פחות או יותר מדוייקת. אני לא סומך שאם אבקש זה יקרה. אבל אם כבר יש בנאדם בעולם הזה שאתה יכול לסמוך שיהיה נסיון מירבי ושוב נסיון ושוב נסיון ושוב נסיון, זו תהום.

מאוד יכול להיות שכשאנחנו מנסים להרחיב ולדייק רפטואר מיני, אנחנו מאבדים חשק מיני בדרך. אנחנו מאבדים את זה כי אנחנו נבהלים, אנחנו לא יודעים מה כן. *זה* כבר לא כזה מדוייק וחדש עוד לא מצאנו.  אז קודם כל לא להיבהל, זה שלב בדרך. פתאום לא תהיה זיקפה או לא יהיה חשק, פתאום יכאב לך… לא יודעת, פתאום מופיע משהו שלא היה לפני, אבל זה כי אנחנו מחפשים את עצמנו כרגע״. 

תהום: ״יש המון דברים שכשולטת ונשלט אפשר לעשות, אבל איכשהו בשנים האחרונות התקבע שהפנטזיות הן של קאקולד. גם אני הבאתי את זה, וגם דן דחף לזה קצת, וזה מאוד חירמן והדליק אותנו. עכשיו, זה יכול להיות זה, אבל זה לא חייב להיות רק זה. גם כשולטת ונשלט יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות, ואפשר כמובן להתחלף ואז יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות״. 

המטפלת: ״אז את זה אולי לחקור. אולי תדברו על זה קצת, קצת חששות, מה מפחיד אותי, מה מלחיץ אותי, מה הייתי רוצה שיקרה. קצת ללוש את זה. אם תיפגשו בסלון עם מערכת הסטריאו החדשה, שיכול להיות שבאמת תעזור לכם להתכנס פנימה למרחב אינטימי משלכם עם תוכן שאתם תביאו אליו״. 

 

 

אני: ״יש רק עוד דבר אחד קטן, שאני רוצה לעדכן במצבי. לפני שלושה ימים הפסקתי עם כדורי השינה והקסנאקס לגמרי. זרקתי את מה שנשאר במדף הכי גבוה בארון. השתמשתי ב10 כדורי שינה לאורך שבועיים והבנתי שאם אמשיך עוד זה כבר יהיה לכל החיים. הלילה מיד אחרי שהפסקתי היה מסוייט, ממש חזרתי לנקודה בה הפסקתי. סיוטים על הספארי צלילה במלדיבים, ספינה, בעיות עם תהום, קבוצה עם אנשים משם. בלילה השני פשוט לא ממש נרדמתי, אז לא היו סיוטים אבל לא ממש ישנתי. החרדה עולה ויורדת ואיתה גם קוצר הנשימה. הופניתי למישהו שעושה צלילה טיפולית וקבענו לשבת בקיסריה, והוא גם דיבר על אופציה של EMDR״. 

המטפלת: ״EMDR זה נהדר. ו…. פסיכיאטר??״

אני: ״לא לא לא עזבי אותי מסמים. זה לא הכיוון, אני לא רוצה לטאטא״.

המטפלת בעוקצנות גלוייה: ״אה, MD זה לא סמים… ״

אני: ״אם הייתי לוקח MD כל יום אז זה היה בר השוואה״. 

המטפלת: ״אי אפשר לא לישון, זה אחד העינויים הקשים״

אני: ״אני עובד על זה. שמתי לי שעון להתעורר בכל מקרה ב4:45, להחזיר לעצמי את השעות הבריאות. אני על זה״. 

 

לאחר חודש של הסתגרות חרדתית ונמנעת בקן, העזתי להוציא את מקורי ולעופף עם תהום לגליל התחתון כדי לפגוש את ראשוני הניצנים האמיצים שצובעים את העולם בגוונים של חיים ואהבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

״בדיוק עכשיו הלכנו בדרך לכאן ואמרתי לתהום איזו מתנה הם השירים הגנוזים שיצאו לאחרונה מהאלבום Wildflowers של טום פטי מ1994. זה היה אלבום מאוד משמעותי וחשוף שנוצר בתקופת הגירושין מאשתו. הוא היה אמור להיות אלבום כפול אבל חברת התקליטים סירבה ואילצה אותו לוותר על חצי מהשירים. לפני כמה חודשים, לאחר מותו, יצא החצי השני. ציטטתי לה שורות ספציפיות משירים ששמעתי בדרך לכאן ודיברו אלי: 

I’m not easy to please

Sometimes the woods

Get lost in the trees

היא אמרה שזה יפה, המשכתי לדבר וציטטתי שורות נוספות משיר אחר אך כשסיימתי את המשפט היא לא הגיבה כלל והבחנתי שהיא עסוקה בטלפון. השורות למרבה האירוניה היו:

And I don’t know how to love

And I don’t know who to trust

And I don’t know why that is

אז מה שרציתי לשאול, באמת לשאול, לא בקטע רטורי, זה איך אני יכול… אני מרגיש שהגוף שלי כבר לא סומך. זה לא שרק אינטלקטואלית… אם במקרה נוצר בינינו מגע אני נרתע רפלקסיבית כאילו נגעתי בנחש. כן עשינו שיעורי בית, קצת החזקנו ידיים, התחבקנו, בילינו יותר יחדיו, אמש הרכבנו ספריה חדשה לסלון ביחד, אבל זה לא משנה את המהות של הדברים״.

המטפלת הגיבה: ״יש לי תשובה בשבילך, אני תיכף אתייחס לזה. השאלה שלך היא המהות של כל הטיפול בערך. היא באמת נורא משמעותית כי זה הלקח הטיפולי. אני מבינה כמה הפצע פתוח, אנחנו מדברים פה עם שני פצעים מהלכים. הסיפור הזה של הדיוק הוא נורא משמעותי. אני מסתכלת על תהום ואני חושבת שהיא בהלם כי היא לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. זה לא שהיא היתה באיזה mode שאתה לא מעניין אותה״.

״ברור לי״.

״כן אבל זה בדיוק כמו עם אבא שלך שברור לך שהוא לא התכוון להיות לא אמפתי, ובדיוק כמו עם החבר שלך שברור לך שהוא לא רצה להרע לך. עדיין החוויה שלך באותו רגע היא שאתה לא רוצה לשמוע יותר את החבר או לשתף את אבא שלך באיך שאתה מרגיש״. 

״את הטראומות הכי קשות, הכוויות הכי צורבות והחתכים הכי מצלקים קיבלתי מהא.נשים שאהבו אותי ושאהבתי בכל מאודי. אז דווקא שם אני צריך ממש להיזהר״. 

״אבל הסיפור הוא בדרך כלל שאנשים אומרים שאם שנינו יודעים שאני אוהב, אז שנינו יכולים להניח שלפעמים אני לא מדוייק. אבל זה לא אומר שלא איכפת לי ממך. אם בפנים יש לך ביטחון באהבה שלי אז יש לנו יכולת לשאת דברים לא מדוייקים. אם אני תינוק שבטוח שההורים שלי אוהבים אותי, אז אני אסכים שהשמש קצת בזווית וזה לא הכי נוח לי באוטו בסל-קל אבל אני לא אאבד אמונה בעולם רק מזה שהשמש עלי ואני מנסה להגיד אבל לא מצליחים להבין. יש לי יכולת להבין שזה לא נעשה ממקום לא אוהב ולהאמין שבפעם הבאה הם ישתדלו. 

אם אתה אדם שיש בפנים ביטחון שתהום כרגע, ההפרעת קשב שלה, המולטיטאסקינג שלה, כל דבר שהוא שלה שלא קשור לאהבה שלה אליך השתלט עליה, אז מה אנחנו אומרים? אם אני תינוק מה אני עושה? אהההאאהאהאה, ממשיך לצעוק קצת. אם אני ילד אז אני אומר: ׳אבל אמא אני מדבר איתך!!!׳. ואם אני בן זוג אז אני…״

״הולך לחנות המשקאות. או לוחץ על Add to cart״. 

תהום אמרה: ״אחר כך ביקשתי כן לדעת מה אמרת וכבר לא הסכמת להגיד לי״. 

״הוא כבר נכווה מדי והיה פצוע מדי, וזה לא מהפעם הזאת, זה מכלללל אלפי הפעמים הקודמות וכל השלושים שנה אחורה. הפצע הזה מאוד עמוק, ואני בכוונה משמיעה לך פה את אבא, ואת הלקוח, ואת החבר, וגם את המשפט של דן שרק האנשים האהובים ושטוענים שהם אוהבים אותי ושאני יקר לליבם מפשלים איתי. כשאת גולת הכותרת של כוווולם, כי איתך הוא נחשף בכל מערומיו. תרתי משמע, פיזית ונפשית. עם אבא שלו הוא לא מנהל אורח חיים שלם ומלא, הוא לא צריך להיכנס איתו למיטה ולחוות כל מיני סיטואציות, וגם עם החבר לא. איתך זה הכל והכל מהכל, ולכן העלבון והכוויה ממך הם הכי כואבים״.

 

״אז השאלה שלי היא איך אני יכול בפעם הבאה שארצה לשתף אותה ברגשות עמוקים שלי להסיק אחרת מ-עדיף שלא״.

״׳עדיף שלא׳ זה מה שהסקת בחודשים הראשונים לחייך. אני שומעת את זה כשאלה, שאתה באמת תוהה איך אתה יכול, ואתה מבקש ממני הנחיה כלשהי בסיטואציות כאלו. איך? זה דרך קורטקס. דרך הבנה והחלטה שאתה יוצא מהmode הינקותי שנכנסת אליו לפני שנים. היתה לך סיבה מוצדקת לחלוטין להחליט: אני מוותר. אני לא נזקק. אני לא צריך. 

הבנאדם היחיד שלא הפסקת להזדקק לו זו תהום. לכל השאר הפסקת להזדקק ואתה גם לא מעוניין להתחיל להזדקק להם. היה לנו מצב הרבה יותר גרוע אם גם היית מפסיק להזדקק לתהום, ולכן אתה כל כך פגוע. הסיפור הוא שאין דרך לעשות את זה שלא על פי החלטה. מה שאתה כרגע עושה זה מה שעשית כתינוק וכילד וכנער בהמשך. לא צריך אתכם. מתרחק, מסתדר לבד. לכן גם הגוף שלך לא זקוק, לא מתעורר מינית. הרי אם היה לך חשק מיני מה היית עושה? היית פונה לתהום״.

״זה לא שאין לי חשק מיני, אבל כל הנושא המיני כבר נראה לי כל כך רחוק… גם עם מישהי אחרת, זה נראה לי כמו לנסוע לאמריקה. כאילו, ווואו, איך חוצים את היבשות האלה. כמה שזה רחוק, איזה אוקיינוס יש באמצע ביני לבין כל אדם אחר. אני נוסע באוטובוס, אני רואה בחורות יפות. הלב שלי כן מגיב אליהן, לפנים, לעיניים, לשפתיים. אבל להתחיל לחשוב על ממש לעשות איתן משהו.. אני יודע שבהכרח אפגע בהן אם אנסה להתקרב אליהן, אז אני בכלל לא חושב על זה״.

״למה בהכרח תפגע בהן?״

״אין לי באמת מה להציע להן, ואם כן אז זה יהיה תפוח מורעל, כי אני נשוי, זה יהיה להשתמש בה בשביל לברוח מהקשיים שלי בחיי הנישואין. אני לא יכול להציע לה אהבה ועתיד. זה סיפור שבטוח יסתיים בפגיעה בה. 

אז לא שאין לי חשק מיני בכלל, אבל לחשוב עכשיו על סקס עם תהום… גם כשהיינו במלדיביים, סוג של אנסתי את עצמי בשביל שלום בית, אבל אפילו את זה אני לא מרגיש שאני יכול לעשות עכשיו״.

״דן, אתה לא יכול לעשות את זה כי אתה מאוד פגוע ופצוע. זה כאילו הגוף שלך הוא פצע חי ומדמם שאי אפשר לגעת בו, כאילו חתכו אותך עם סכין. תהום מגרה את השכבה העליונה אבל מקבלת את כל המטען הקדום. ואתה אומר שאתה כבר לא יכול, זה רחוק ממך כמו אמריקה, זה לחצות אוקיינוסים ויבשות, זה מתרחק ממך כל פעם המין הזה. כי מה זה המין הזה? לסמוך, להתמסר, כשאני פצוע גם ממך וגם מההורים שלי וכל החיים הינקותיים והילדיים שלי״.

״וגם התכנים של המין עצמו, שיהיו משפילים ומכאיבים כלפיי. זה לא שמדובר פה על זה שנלך למיטה ואני אתפנק לי. להיפך. וזה רק עושה את זה עוד יותר קשה״. 

תהום אמרה בשקט: ״זה לא חייב להיות ככה מבחינה מינית. זה משהו שכיוונו לשם, אבל אם זה לא מתאים לך…״

המטפלת המשיכה את הקו: ״או לא מתאים לכם, או אפשר לחשוב שלפעמים ככה ולפעמים לא. לא חייבים לאכול תמיד את אותה ארוחה, אפשר לגוון, להוסיף פטרוזיליה או לא להוסיף פטרוזיליה. גם אם אתם זוג בדסמי, לא חייבים כלום, אפשר להחליט מה עושים באותו רגע. אבל אם לא בא לך השפלה באותו רגע מי יכול לדעת את זה? מה שאתם יכולים לעשות אחד למען השני זה לא מה שעשיתם כתינוקות או שעשו לכם כתינוקות ועכשיו אתם פשוט משחזרים. 

את מתכווצת, ׳שוב פישלתי, שוב אני אשמה׳, ואתה הופך להיות האדם הזה שלא צריך אף אחד. מתרחק מכם, לא רואה אתכם, לא צריך אתכם, לא זקוק לכם, לא סומך עליכם, לא שייך אליכם. אני יודע להיות אני, עם החיצוניות שאני ממציא לעצמי, מדבר במין זכר או במין נקבה, אני מחליט מה אני אהיה, אני לא צריך אף אחד…. והסיפור הזה לא הולך ביניכם. אם אתם תמשיכו ככה אנחנו ניפגש כאן עוד המון זמן. אנחנו צריכים להחליט שהדפוס הינקותי כבר לא שימושי לנו יותר״.

 

״אני באמת מחפש את הדרך. אני לא מצליח להשתכנע. אני מבין כל מה שאת אומרת, אני חושב שזה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן. אני מנסה לסמוך ולהבין שהיא לא עושה בכוונה, להבין שאני אקסטרה רגיש לגבי זה, אני לא לוקח עשר צעדים אחורה כל פעם. לא עברתי לגור לבד בדירת חדר בנווה שאנן. אנחנו ישנות באותה מיטה כל לילה, אני מתיישב איתה בסלון כל יום, יזמתי שנצא לטיול יום יחדיו לצלם פרחי בר, אני מעיז לנסות לקוות שיהיה נחמד. אני לא ברוגז, גם רגשית אני מנסה. אם הייתי ברוגז לא הייתי משתף אותה בשורות האלה שדיברו אלי מהשירים של טום פטי. 

אני צריך אותנטיות, זה לא יכול להיות מזוייף. אני גם לא מאמין לה שהסקס לא חייב להיות ככה. אני מאמין שהיא אולי חושבת ככה, אבל זה לא איפה שהחיה שלה גרה וגם לא איפה שהחיה שלי גרה. יכול להיות שאפשר לביים איזו הצגה ונילית, אבל כשאני אתחיל להפשיר ולהתגרות, המקומות שאליהם אני אלך זה אותם מקומות שאני הולך אליהם בארבעים השנים האחרונות. וגם תהום, בסופו של דבר כשהיא באמת תתחיל להיסחף, היא תגיע לאותם מקומות״.

 

המטפלת דיברה על האפשרות לעדן, לעדכן או להתאים את האקטים המיניים: ״אני מכירה זוגות שעשרים שנה עושים משהו אחד, ופתאום אנחנו מגלים שהגירוי שפעם עבד מצויין הפסיק לעבוד מכל מיני סיבות. בואו נתחיל לחקור מקומות אחרים. אנשים שחס וחלילה, אישה שהחזה שלה היה איבר מיני מאוד משמעותי עברה כריתת שד בעקבות סרטן. מה נעשה? זהו? אין מיניות? מתה? מסכימה שזה מקום להתאבל עליו, שזה קשוח נורא, אבל בואו נתחיל לחקור את הגוף, יש עוד מקומות נעימים שיכולים לענג, במיוחד שאתם מכירים המון המון רפטואר מיני. אתה אמרת כבר פעמיים: ׳אני לא רוצה להיכנס למין שלנו גם כי קשה לי וגם כי יש שם הרבה השפלות עבורי״.

״כן, אההמ, *היה* לי רפטואר מיני. הרפטואר המיני שלי הצטמצם לבערך 24% ממה שהוא היה״.

המטפלת הופתעה: ״מה אתה אומר! זה קצת! זה צמצום ענק… מה קרה ל76% הנותרים?״

״לא היתה לזה דרישה, לא היה עם מי, לא היה למה…״

״ביניכם? אתה אומר שבעצם הרפטואר המיני של תהום נורא מצומצם״.

״לא, אני לא רוצה להאשים את תהום. זה מה שנהיה בינינו. יכול להיות שאם הייתי מתעקש, שאם הייתי אומר שאני רוצה שיהיו לי נשלטות, אני לא חושב שתהום היתה אוסרת עלי, אולי אפילו להיפך והיא היתה שמחה על זה. אז זה לא שתהום אשמה, אבל בפועל זה מה שקרה״.

תהום הסכימה: ״כן אני מבינה את זה, אני גם חושבת שהרפטואר המיני שלנו הצטמצם למשהו נורא מסויים. זה לא רק שאני השולטת והוא הנשלט, זה סוג הפנטזיה והדברים שאנחנו מדברים עליהם תוך כדי סקס. כל הקטע של קקולד. אני יודעת על עצמי שהרפטואר המיני שלי היה הרבה יותר גדול פעם, גם עם דן וגם בלי דן״.

״שהוא לא כולל רק השפלות והכאבות? את מכירה מגע נוסף״

״כן… דבר ראשון אני מכירה מגע כנשלטת...,״

״אבל זה גם השפלות, זה שני צדדים של אותו מטבע״.

״אני לא יודעת כמה נהניתי ממגע שהוא לא היה עם אלמנטים של שליטה וכאב״.

נדחפתי וציינתי שגם שני צדדים זה פי שניים יותר צדדים ממה שיש כרגע. 

המטפלת סיכמה: ״אני שומעת את זה עכשיו נורא ברור, שיש עוד סיבה שאתה נמנע להיכנס למרחב מיני זוגי, כי המין שם לא בהכרח כל כך מענג אותך. לא רק שהיא מפילה אותך ולא עושה אפטר קייר… אני פתאום שומעת שאתה אומר שהכל באותו mode שאתה מושפל ומקופח בכל מיני וריאציות. אני פתאום מבינה שיש פה נקודה שפספסתי שמשהו במרחב המיני התחיל להיות מצומצם לך ל24%. למה שבכלל תרצה להיכנס למרחב מיני שההנאה שלך בו היא של 24%, ועוד יש פוטנציאל גבוה לשחזור של פצעים ינקותיים מאוד כואבים״. 

״אפילו לדבר על זה קשה לי, השבע דקות האחרונות של השיחה, אני מרגיש כאילו…מביך לי. שזה נורא מוזר כי הייתי ׳מיסטר לדבר על הכל בפתיחות בטלוויזיה׳. אז הייתי שלם עם זה, הייתי שמח עם כל מה שקרה. הייתי גאה בחיי המין שלי אז. אני לא גאה בחיי המין שלי עכשיו״. 

 

עבדתי על זה קצת בשבועות האחרונים...