מתחת לפרווה

כשלא מתחשק לי לעשות שומדבר אני מוצא עוד מקומות מצחיקים ברחבי הבית להדביק בהם עיניים. בימים האחרונים יצאו לי כמה חמודים ממש. 

בודד? אני?? מפיתום. 

החלטתי להרפות מהנסיון להפשיר עם פריטי את המיניות המתוסבכת שלי (כמעט כמעט כמעט הגענו).

אשאר חברה בוגרת, תומכת ואוהבת עבורה ככל שתרצה, ואני בהודיה עמוקה על כל מה שהעניקה לי.

כמו שאמרתי באותו אחה״צ גורלי בתחילת יולי: ״הלב מחליט״.

הוא מרגיש ויודע מתי הוא מופקד בידיים בטוחות.

בינתיים כבר כתבתי והלחנתי את השיר הרביעי, אולי המרביץ והעמוק מכולם מאז שהתחלתי את השיעורים עם בן הנפלא.

השיעורים איתו הם ההחלטה השניה הכי טובה שלי בעשור הנוכחי שהיה עשיר בהחלטות טובות. 

בן הציע שאכתוב בצורה של שורות קצרצרות והדגים בצורה מאוד אפקטיבית איך בשירים מולחנים המילים צריכות לשאת בנטל פחות מאשר בשירה. הוא שר בספונטיות את המילים ״i am here" על פני אקורדים שונים ויצא לו פאקינג שיר מדהים בדקה. 

בחרתי את הנושא  "I'm tired״, והצעתי שאכתוב מלא דברים שעייפתי מהם (אין שום מחסור). 

הוא הציע שאשתמש בשתי שורות שכתבתי: Cleaning up ו Needing more כעוגנים לשוב אליהם בין השורות, ושככל שהשיר יתעצם המילים יעשו יותר ויותר אישיות וכואבות. 

הלחן הגיע מאחד התרגילים בהרמוניה באימון הגיטרה היומי. אהבתי את הסאונד של מהלך האקורדים בתרגיל וחשבתי לעצמי בעודי ממשיך למהלכים הבאים שאני צריך מתישהו לחזור אליו וליצור ממנו שיר. תפסתי את עצמי, שבתי על עקבותיי ושמרתי את המהלך הנבחר כצילום מסך. 

היום השתגעתי עם זה ממש, תחכמתי את הלחן בצורה שהרשימה אפילו אותי (בעזרת chromatic mediant בין כל שמונה שורות קצרות) ונתתי למילים להשפריץ החוצה את כל הכאב והתסכול. זה מבעבע ורותח מנהמה לאונרד כהנית לזעקה בקצה העליון של המנעד שלי, מדרגה אחר מדרגה. הודות לפורמט השורות הקצרות שבן הציע לא נדרשתי לפרט, ליפייף או להסביר את זה וכרגיל לאחרונה ברגע שהונח המתווה זה די כתב את עצמו. 

סוחרת בכאב

מתמרנת

גם כשמקריבה מלכה

נשאר מלך בלי צריח

הבדיקה היתה אמוציונאלית מאוד.

דמעתי שם בסתר כשריחפתי על ההליכון עם האלקטרודות דבוקות לחזה החשוף, המכשיר המלבני שמוצמד לבטן ומד לחץ הדם שהדוק על הזרוע. הרגשתי את החרדה צומחת עם הנשימה המתקצרת ככל שהדופק טיפס לקראת היעד, 154 פעימות בדקה (90%).

ברכתי את החרדה, הודיתי לה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. הסתכלתי על הלב שלי בחמלה וחיבקתי אותו. חשבתי שאם יקרה משהו אין אפילו כל כך למי להתקשר, אין אף אחד שיבוא להיות איתי. חשבתי על צלילה, על המלון הקבוע באילת שסגרתי לאחרי פסח כשירד קצת הלחץ המטורף (אני מקווה).

המחשבות על צלילה עשו לי פלאשבק למלדיביים ולתחושה הטראומטית שהאוויר לא מרווה אותי. הודיתי שוב לחרדה שהגבירה את עוצמת צעקותיה. כשהבחנתי שאני עם עיניים על האחוז העולה במסך ומחכה שהבדיקה תיגמר כבר הרפיתי והתרכזתי בצעדים שהפכו כבר לריצה קלה ובקרירות של האוויר שנכנס ויוצא. הרגשתי את היעדר הקרקע מתחת לרגליים, את חוסר האונים בסיטואציה ואי היכולת לברוח מהנוכחות ברגע. נתתי להכל להיות ולדמעות להיקוות בזווית העין.

הטכנאית שאלה אם אני לוקח קרדילוק (תרופה שמאטה את הדופק) וכשהשבתי בשלילה היא אמרה שאם כך אני בכושר מעולה.

כשנשכבתי חזרה מתנשף והטכנאית השניה הצמידה שוב את האולטרסאונד היה רגע מפחיד שניסיתי להאט את הנשימה אבל לא ממש הצלחתי, הרגשתי חנוק ונלחצתי.

אחרי שהתלבשתי והמתנתי קצת הרופא קרא לי להיכנס לחדרו ואמר בטון חמור סבר שהמאמץ היה מעולה, הבדיקה מצויינת ואין לו הערות כלל.

בדרך לבדיקת אקו לב במאמץ השנתית שהיא עבורי אחד ממבשרי נקודת השיוויון האביבית, אני תמיד מרגיש קצת לבד ובודד.

השנה במיוחד, הואיל והלב שלי במאמץ להמשיך לפעום כל הזמן.

עבר עשור מאז הבהילו אותי באמבולנס מבדיקת ארגומטריה לצנתור ואז לניתוח מעקפים, ולמרות שאין באמת סיבה אני תמיד קצת פוחד שאולי לא אחזור הביתה אחרי הבדיקה.

המרענן הרשמי של האביב יצא אתמול עם הקליפ הלוהט לשיר שהפקתי מוזיקלית לאלכסה המדהימה. 

זה ממכר ומדבק. ✨💗🪩💃 

בבוצר פריטי כתבה וביקשה להצטרף אליי למסע הסידורים. תכננתי בין היתר לקחת את הפטיפון שהעניקה לי לטיפול אצל הטכנאי הגאון והמצחיק שגיליתי לפני כמה חודשים.

אמש היא היתה מצוננת ועם חום כשליוויתי אותה לתחנה. חששתי שאם גם היום אצטרך לטפל בה לא ישארו בי אנרגיות ממוקדות לעבודה הרבה שמחכה לי. היא הרגישה את ההיסוס שלי וכתבה: ״אז בוא נחליט שאבוא כשתקרא לי״.

השבתי: ״אני מריח קצר״. עברנו כבר מספיק מריבות כדי שאזהה את דובי המלחמה רועמים גם ממרחק. התקשורת חזרה לאיתנה. השארתי את הבחירה בידיה. היא החליטה שתבוא איתי לסיבוב ואחר כך נראה.

כשהגיעה יפהפיה ובריאה למראה הפקדתי בידיה גליל פצפצים, מספריים, ניר דבק והנחיות לאריזת הפטיפון, ובינתיים המשכתי לעשות את דו״ח המע״מ (תמיד כיף גדול).

אחרי הביקור המצחיק אצל הטכנאי (פריטי דיברה איתו על הפלות בעזרת מנטוס ובקבוק קולה והוא סיפר איך מעד עם כל המטר תשעים שלו ברחוב וקערת העוגיות שנשא לאמא שלו הצילה אותו מהתרסקות מוחלטת. שהכי משפיל שכשהיה שרוע על המדרכה נעמדה מעליו יפהפיה גרמניה תמירה ושאלה אם הוא בסדר), בדרך המזדחלת חזרה לדרום העיר באוטובוס (הסיטו את כל הקווים המזדיינים של גוש דן לסמטה הצרה והמסריחה של מחלת בניינים שצפופה מדי אפילו לזוג אופניים) פריטי ביקשה לנשק אותי וסירבתי כי פרהסיה (גם ככה קשה לפספס את פער הגילים וטיב הקשר). האוטובוס היה די מלא, עמדנו במרכזו, אחזתי במעקה שמעליי ופריטי אחזה בי. היא לא עמדה צמוד, אבל רק מהמבטים המשתוקקים והמעריצים שלה מלמטה למעלה התחיל לעמוד לי. קירבתי אותה אליי ever so slightly, ומהתגובה שלה הזין הזדקר לגמרי ונצמד אליה דרך המכנסיים מבעד לרווח בינינו.

אחרי שאכלנו היא ביקשה שאשאיר לה את הכלים. הלכתי לאולפן (aka חדר המוזיקה) לעבוד, וכשיצאתי להפסקה כעבור שעתיים כי הגיעה שעת ההאכלה שלי אהבתה האירה לי מכל פינה נקייה ומסודרת למופת כולל הכיריים. ניצלתי את ההפסקה לחשק אותה ולדבר על טרדות היום שלי. בשלב כלשהו אמרתי ״ברוך השם״ והיא התחכמה בדליחות: ״במה הוא אשם?״. גלגלתי עיניים בשאת נפש והצעתי לה לצאת עם מופע סטנדאפ שיקראו לו ״ברוך השם״ ואז בשיא הערב היא תספר את הבדיחה הזו.

פריטי המשיכה את הרעיון: ״כן, וכל מי שמעל גיל 65 ישתין במכנסיים… וזה לא יהיה בגלל הבדיחה״. שתינו התגלגלנו והתקפלנו מצחוק עד שממש חשתי חשד קל לבריחת שתן. נזכרתי בדבריה של מדריכה הורית לפני המון שנים: ״כי מה זו אהבה?... איפה שצוחקים ביחד יש אהבה״. 

היא הצטרפה לנשוף בי מוזה באולפן (יצרתי וריאציות מעובדות לתזמורת לשיר ״ציפורים בראש״). הנוכחות שלה הפכה את המלאכה להרבה יותר מהנה, אבל לפנות ערב היא היתה צריכה ללכת. ניצלתי את ההזדמנות להוכיח לה שוב שטעתה כשתיקנה אותי כשאמרתי ״בהסבת שמאל״. (היא טענה שאומרים ״בהסבה לשמאל״. להתווכח על זוטות זה אלמנט חשוב מאוד ביחסים שלנו). היא התייאשה ואמרה: ״טוב טוב אתה צודק דן. אתה צדקת ואני טעיתי. אני מתנצלת. אתה יותר חכם ממני ואני סתם מתווכחת ולא לומדת לקח״.

לא יכולתי להמשיך להתרכז בעבודה אחרי אמירה כזו גורפת. קמתי, תלשתי אותה מסוחררת מהכסא, הצמדתי אותה לארון וחפנתי אותה בידיי הרעבות. זיממתי לה את הצורה וכשהביעה מחאה שזה לא נחמד לעשות את זה לפני שהיא הולכת קיבעתי את ידייה מעל הראש בעזרת יד אחת ובשניה סטרתי לה והרמתי את השמלה מעל הציצים. ״אני לא פה בשביל להיות נחמד״. היא ביקשה להרגיש את הזין של אבא בפה שלה. רק לשניונת.

הורדתי אותה למצוץ ובאמת הרמתי כעבור שלוש שניות. הוריתי לה להמשיך להחזיק את הזין הקשה של אבא בזמן ששלחתי יד לכוס שלה. היא רטנה בקולניות נואשת. ״את לא תגידי לי לא לגעת במה ששלי. אני רוצה שתחזרי הביתה עם תחתונים רטובים״. שאלתי אותה איפה הכי היתה רוצה את הזין, בפה או בכוס והיא ענתה: ״אפשר בתחת? אפשר שזה תמיד יהיה העונש כשאני טועה וממשיכה להתווכח?״.

הצמדתי פה לאוזן שלה ואמרתי: ״את הילדה שלי?״

״כן אבא דן.״

״מה את?״

״הילדה שלך״.

שלחתי אותה לדרכה. ביקשתי ממנה לא לאונן עד שניפגש שוב אם זה בסדר מצדה, והוספתי שגם אני אשמור לה את הזרע שלי עד אז.

במר ייאושי ובנסיון להפיג קצת את הכאב הבלתי נסבל החלטתי להזמין דומינוז מוולט.

מהרגע שפריטי חזרה לחיק משפחתה אתמול אחה״צ הרגשתי צורך באכילה רגשית. שוקולד. בפלות. ביסלי בצל שיעייף את הלסת.

התאפקתי.

בשבת בערב, בעוד הילולת הפורים של היהודים רועשת ומהדהדת מלמטה נשברתי והזמנתי מדומינוז דרך וולט מגוון רעלים.

כעבור 45 דק׳ השליח הגיע וסיפר (בניב מוזר שלקח לי פעמיים להבין) שחצי מההזמנה החליקה לו ושעליי לדבר עם שירות הלקוחות.

הפיצה היתה soggy, פושרת ומשפילה.

זה לקח 5 עמודים (בדסקטופ) של תקשורת ווטסאפ במבוך הבוטים הבורגיים שלהם כדי להגיע לזה:

כנראה שהייתי זקוק לתזכורת מהדהדת וסטירה מצלצלת שאין תוחלת באכילה רגשית, כמו שאין תוחלת בהרבה מהדברים שאני עושה כדי לברוח מהכאב הנוראי שדוקר אותי 24/7 (במיוחד ב6 ו7), לא מרפה ולא מרפא.

שישי אחה״צ:

כאב בלתי נסבל בראש, בלסתות ובשכמות. תשישות אקוטית. חוסר יכולת מוחלט לתפקד.

מריחת וולטרן, בליעת חופן משככי כאבים ובנזודיאזפינים.

ארוחת ערב מקסיקנית (צ׳ילי קון קרנה וטקילה).

כדורי שינה.

האזנה למוזיקה עד שמזהה צלילה עמוקה מדי לשקט בין הצלילים.

הליכה למיטה עם סד ואטמים.

10 שעות שינה.

התעוררות דיכאונית.

שבת בבוקר: 

כאב בלתי נסבל בראש, בלסתות ובשכמות. תשישות אקוטית. חוסר יכולת מוחלט לתפקד.

סגירת וילונות, מריחת וולטרן, בליעת חופן משככי כאבים ובנזודיאזפינים.

ארוחת בוקר מקסיקנית (צ׳ילי קון קרנה וטקילה).

כדורי שינה.

האזנה למוזיקה עד שמזהה צלילה עמוקה מדי לשקט בין הצלילים.

הליכה למיטה עם סד ואטמים.

5 שעות שינה.

התעוררות דיכאונית.

שבת אחה״צ: 

סיבוב שלישי.

אז נכון הקטע הזה שלא עשיתי סקס יותר משמונה חודשים?

אני כבר לא ממש יכול להגיד את זה.  🤗

אחרי הניסוי המוצלח שערכנו ביום א׳ פריטי די התנחלה פה בימים האחרונים. היא עזרה לי להשלים את העיבודים והמיקסים של הפרוייקט הבהול. כשהכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד התקשר לשבח את התוצר (באמת יצא פנטסטי) ציינתי שהיא פה איתי ונושפת בי מוזה. הוא ביקש למסור לה שתישאר כי היא עושה לי טוב. השבתי שהוא ברמקול והיא שומעת אותו. פריטי התקרבה לשפופרת ואמרה לו בשיא הקוליות והחמידות: ״אני לא יכולה ללכת, הוא קשר אותי פה״.

בין לבין בישלנו, שוחחנו, צחקנו, בכינו, הוספנו מילים חדשות למילון שלנו. התחשקנו והשתגלנו, ליקקנו, מצצנו, הרבצנו זו לזו ועינגנו זו את זו. עם המוחות הגדולות והסוטות של שתינו יש כל כך הרבה אופציות בתפריטי. בסצנה אחת היא הילדה הטובה שמתחננת לזין של אבא, באחרת היא ביצ׳ עם צחקוק סדיסטי ורעיונות רעים ממש שתופסת אותי בביצים ומפעילה אותי בעזרת הכפתורים עליהם למדה ללחוץ במיומנות.

אני מלקק את כפות רגליה עם הלק הסגול העדין, היא מעסה את הלסת והשכמות הכאובות מאוד שלי בזמן שאני עובד. אני משכיב אותה על הברכיים שלי ונותן לה ספנקים, היא באה שטופת קנאה מזוממת (ומדומיינת) ומתחככת בלהט על אצבעותיי עד שהירך שלי הופכת למגלשת מים. אני מורח את הזרע על החיוך המקסים שלה. כל הזמן אנחנו מחליפות מבטים מאוהבים ומעריצים, כאילו אנחנו בריקוד מרחף מתמשך, בלי התחלה או סוף.

בבוקר פריטי חנכה את מברשת השיניים שקניתי לה. היא בחרה את הורודה עם הנסיכה. לקראת הצוהריים אחרי שעשיתי פוליש למיקסים של הפרוייקט ועשינו עוד סיבוב במיטה ישבנו בפינת האוכל ולעסנו שיפודי פרגיות שצלינו על הנינג׳ה גריל שלשום. עור גבה החלבי השתקף מהמראה והתמזג יפה עם התחתונים הורודים והחזיה הסגולה המעוטרת בפרחים אדומים קטנטנים, וגם עם הגופיה הצהובה שלבשתי.