מתחת לפרווה

הלקוח שלי חגג 85 אתמול ושחרר את אלבומו הראשון. הפקתי מוזיקלית, ניגנתי בכל הכלים, הקלטתי ובישלתי.

בשלב כלשהו במהלך העבודה אורגד אמר: ״מעניין מה י׳ (הפזמונאי ושדר הרדיו המפורסם) הבין על שנינו שגרם לו לשדך בינינו ״.

הוא הגיע אליי בתחילת מאי, מיד אחרי הסערה הגדולה והמבולגנת בחיי האישיים. אתמול כשנפרדתי ממנו שכחתי לאזכר את סצנת הסיום בסרט ״מועדון קרב״, כשהם צופים בכל גורדי השחקים מתפוצצים וקורסים והוא אומר לה: 

"You met me at a very strange time in my life".

אורגד היה הבעלים של קולנוע תכלת בתל אביב והמפיק הראשון של ״שיער״ בארץ. יש עליו ערך . לסשנים הראשונים הוא היה מגיע עם מקל נורדי. אחר כך עבר ניתוח והמקל נעלם. הוא השתפר לאורך היצירה בכל נושא בו נגענו.

הייתי ממליץ על שירים ספציפיים אבל באמת שכל התשעה מאוד מדברים אליי ומרגישים רלוונטיים עד דמעות. זה רומנטי, זועף, כואב, צוהל, תשוקתי ואופטימי, חרד ומודאג, מצחיק, אנרגטי ואוהב... כמו שהלוואי על כולנו להיות בגיל 85.

יומולדת שמח אורגד נדיר ואהוב. תמשיך לשחות וליצור עוד הרבה. 🏊🏻💜💪🏻🎶👨‍🎤

ספוטיפיי, אפל מיוזיק וזה:

יוטיוב:

פקידת הקבלה מסבירת הפנים זיהתה אותי בזמן שעישנה בחוץ ואמרה: ״מר ציפורי, חיכיתי לך״.

שמרו לי את החדר ״שלי״ (611, אותו אחד של הגיחה הקודמת). 

אמש ערכתי קצת את הפרופ עם שינויים משמעותיים.

בדרך חשבתי שהגיע הזמן שאתבע לעצמי את מיניותי מחדש, ואולי אירשם לאיזו אפליקציה ואראה מה קורה.

אני שוקע במערבולת שסוחפת אותי למטה.

אתמול בערב, אחרי שנאבקתי בהגשת הבקשה לESTA, הכנתי צ׳ילי קון קרנה וחיטאתי את השירותים והמקלחת; התיישבתי בסלון ללמוד ולהרכיב את ציוד הצילום התת ימי החדש שרכשתי ושישב בסבלנות יותר משבוע על השולחן בסלון עד שאמצא זמן ופניות להתייחס אליו.

(סליחה על הפסקה הבאה)

אחת הרכישות היתה עדשת מאקרו שכנראה לא אוכל להשתמש בה כי הpinch bolt שמחבר את המסגרת של הפילטרים לwaterproof housing של הgopro נשחק והתרחב ומפתח האלן פשוט ״שוחה״ בתוכו ולא מצליח לסובב אותו. התאבקתי והתעצבנתי על זה עד כמעט 2 בלילה. קרוב לודאי שרק החמרתי את הבעיה, והפתרון האפשרי היחיד הוא להזמין מסגרת חדשה, מה שלא יהיה נורא יקר אבל גם לא יאפשר לי להשתמש בעדשת המאקרו בגיחה הקרובה.

החברה הקליפורנית ממנה הזמנתי שלחה לי לפני כמה ימים מייל שמתעניין בשביעות רצוני מהרכישה. ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי להם שאני די מצטער עליה ותיארתי את הבעיות שהטרידו אותי כל הערב. כשהתעוררתי חיכה לי מייל תשובה מהם עם אמפתיה והצעה לעזרה בזום. הם באמת בסדר.

זה עניין קטן. אם לא הייתי כל כך מרוסק, תשוש, מדוכא, רווי כאב ואכזבה, מורעב רגשית ומינית, מבודד חברתית, עם אובססיות מופעלות בווליום גבוה ורגרסיה בהתמכרויות כל העניין היה נופל תחת קטגוריית ה״לא נורא חבר ישנן צרות גדולות יותר״. העניין הוא שיש לי *גם* צרות גדולות יותר.

הברכיים ממשיכות לכאוב ממש. (התעוררתי מהשעון הרועש בבוקר כאוב מאוד עם הברכיות וללא סד לילה). איזו תחושה חרא זו, שהגוף בוגד עד כדי כך שאי אפשר לעמוד ולהמשיך בדרכי בלי כאב חד. הרב קו שלי הפסיק לעבוד, והיום גם איבדתי אותו כשניסיתי לקנות את הxanax שנרשם לי, כי מסתבר שאין מלאי בכל הארץ חוץ מקופסה אחת בסופר פארם בכיכר רבין. צפונית יפהפיה וקצת יותר גדולה ממני כתבה לי במסנג׳ר ״שייך לך?״ עם צילום שלו. עברתי בביתה כשסיימתי את ענייניי בצפון העיר וניסיתי לסדר את השיער כשעליתי במעלית בתקווה שהיא תזמין אותי לקפה. היא לא הזמינה, אבל הבעתי בפניה את הוקרתי על אור ביום שחור.

הייתי שם כי נסעתי בפעם השניה ללקוח שלי, לעזור לו להעלות את אלבומו הראשון לסטרימינג ביום הולדתו ה85. אני מאוד גאה בפרוייקט הזה, ומאוד אוהב את האיש ופועלו. איך שהוא פתח לי את הדלת הוא אמר: ״אתה נראה תשוש!״ ולצערי נראה לי שהדבקתי אותו קצת במלנכוליה התהומית שלי. אעלה לכאן קישור לאלבום כשכל השינויים שערכנו יעודכנו. (זה לוקח כמה ימים, הוא החליף את עיצוב העטיפה וכו׳).

אני שותה בקבוק בערב בימים האחרונים. הכאב נוראי, הלחץ בלתי נסבל. הדמעות לא פוסקות.

אחה״צ עברתי בoff-פלורנטין לאסוף ציפה חדשה לכרית החיבוקי בצורת דילדו ענקי שלי לאחר שהריצ׳רצ׳ נקרע בקודמת במהלך הכביסה. אני מנסה לתחזק ודברים גומלים לי בהתפרקות (מוטיב חוזר). אחר כך נסעתי למרכז העיר למסור את המוניטורים האולפניים היקרים לתיקון.

מחר בבוקר אני נוסע לאילת לצלול עם הבן שלי.

אפסו כוחותיי, ממש. לא יודע אם אצליח לארוז הערב. (ציוד צלילה, ציוד צילום, ציוד צילום תת ימי, תרופות מרשם ותוספי תזונה, בגדים, תמרוקים, ציוד האזנה למוזיקה, גיטרה וציוד נלווה, מסמכי צלילה, מה שכחתי מה שכחתי? מפת סימון שבילים. מקל הליכה. שקית מים ושלוקר. את חפיסת הקונדומים שעדיין לא נפתחה מאז אוגוסט. מה עוד שכחתי? כסף. גזייה, קומקום שטח. כוסות שטח. לחדש ביטוח צלילה, לסרוק צלילות אחרונות מיומן הצלילה. מה עוד? קפה, כפית, בגד ים, מגבות. סמים פסיכדלים, רב שקע, כבלים ומתאמים).

אני לא חושב שאי פעם הרגשתי כל כך רע, וזה לא שהחיים עד עכשיו היו הליכה נינוחה בשדה פרחים ביום אביב בהיר וצח.

הבדידות צורבת לי בעצמות. אני אקרובט שמלהטט ללא קהל עם 7 כדורים באוויר בעודו מהלך עירום עקב בצד אגודל על חוט תפירה בליל סערה מעל מכתש רמון עם סכין טקטית נעוצה בלבו וחרבות מפלחות את ברכיו.

המערבולת שואבת אותי פנימה לעומק. אני לא יכול לנשום. אני לא יכול להיאבק. אין יד שתושיע. אין טעם להתנגד. או שהמערבולת תהרוג אותי, או שהיא תפלוט אותי במקום רחוק, חדש וזר.

נרשמתי לשבוע אימוני הגיטרה החשמלית האינטנסיבי ליד שיקגו ביוני, קניתי כרטיסי טיסה והזמנתי מלון. איזה פחד. 

בבוקר בכיתי אצל המתלמדת החדשה של רופא המשפחה המצויין שלי. המתלמדת הקודמת והיפה מדי בהגזמה היא זו שגרמה לי להתחיל לקחת ברצינות את הבריאות שלי ב2018. גם החדשה מקסימה ממש. 

סיפרתי לה על הגירושין, על הפוסט טראומה מאז המלדיביים, על ההתמודדות וכל מה שאני עושה במטרה להיבנות מחדש, בעודי מבקש להתקמצן פחות על הxanax כדי להצליח להפחית את השתיה. 

כדי להרגיע את חששה לספק לי עוד סמים אמרתי: ״אני אחראי, תאב חיים ואופטימי״, בעודי רועד ומתכווץ והדמעות זולגות מעצמן. (כשהדוקטור נכנס והצטרף לפגישה שאלתי אותו איפה הוא מוצא אותן. הוא אמר שהן מגיעות אליו ללא התערבותו והופתע לשמוע שהייתה לה את היכולת לבחור בו וכך עשתה). 

כמה כוחות ואומץ הייתי צריך כדי לעשות את המהלך בנחישות והמהירות הזו. זה לא היה מצליח אחרת. היום זה בדיוק חודשיים מהגט, וחמישה חודשים פחות שישה ימים מהרגע שהחלטתי שאני רוצה בו. 

לא פלא שאני תשוש ודליל, מרוסק ושבור. אני צריך קצת חופש ורוגע, 

וכמו שהמתלמדת החדשה המליצה לי לפני שנפרדנו: ״הרבה חמלה לעצמך״. 

זה צמח יותר כתוצר של דיכאון מהצהרת אופנה, אבל אולי זה דווקא נחמד? 

בעין הסערה קיימים שקט ושלווה.

ה catch הוא שכדי להגיע לשם צריך לרוץ היישר אל לב הסערה במקום לברוח ממנה.

בבקשה אל תפחד יותר מכלום. לא היה יום בחייך שלא ספגת התעללות, במיוחד מידיהן של אלו שאהבו אותך.

נצרפת בטמפרטורות בלתי אפשריות. בלהט ובלחץ כאלו נוצרים יהלומים. 

בבקשה תרוץ בעקבות החלומות שלך.

בבקשה תהיה עדין, אוהב, מנומס, סבלני ואדיב כלפי עצמך. (כלפי אחרים זה בא לך טבעי).

בבקשה תעז לחלום, תעז להיות אתה, כפי שאתה נובע , כמו מעיין שכבה ממעמקי הסלע. טהור וצלול מתוך לחץ גיאולוגי בלתי נמנע. פורץ דרך. רענן. צונן וטרי.

בבקשה הסכם להיכשל, כי כשלונות רבים הן אבני הבנין של הצלחה. השלם עם להסריח, עם להיות גרוע. עם לזייף, לשגות, להיות נלעג, לא רלוונטי ולא פופולרי.

בבקשה תשקול להיפתח להכרויות, לחיים, לפגיעה ולאכזבה. כמה גרוע יותר אתה כבר יכול להרגיש?

בבקשה תמשיך לעשות את כל הדברים האדירים שאתה עושה. לבנות, ליצור, לעזור, להקשיב, ללמוד, להתאמן, לייעץ, לקנן, לייעל, לתחזק, לכתוב.

בבקשה תהמר על עצמך. ב100%. או שתפסיד את כל מה שמדכא אותך, או שתרוויח את מה שאתה באמת רוצה. או שתמות בעודך מנסה.

אתה הרי לא מפחד למות. אתה מפחד לחיות. 

*מרגיש צורך להתנצל שעומד לדבר כאן על סקס, למרות (ואולי בגלל) שנהייתי כנראה הבלוג הכי א-מיני בבלוגספירה המפוארת שלנו כאן בכלוב. אולי אני עדיין שומר(ת) אמונים (מקווה שלא). אולי אני פשוט עדיין לב שותת ומשפריץ לכל עבר ולא רוצה ללכלך אף אחת עם כל הדם הזה והזיהומים הפות-נציאלים. כשברז התשוקה שלי נפתח, זה זרם עוצמתי מאוד. זה יכול להיות מכוער.

התחלפו כבר שתי עונות מאז הפעם האחרונה בה קיימתי יחסי מין.

עולם הפנטזיה שלי קרס והתרסק ברגע בו אצבע נעלמה לחצה על מתג האור ולא אפשרה לי יותר לראות את מה שנורא רציתי לראות במקום את מה שבאמת היה שם.

בשבועות הראשונים אחרי שיצאתי מהבית אוננתי עם פורנו בבינג׳ים סביב התקפים של חרדה. חמש, שבע, תשע פעמים תוך כמה שעות. עד תשישות. (משום מה תמיד כמות א-זוגית של גמירות).  הפורנו עזר לי לשנות את הפוקוס האינדיבידואלי, מסובייקט ספציפית לדמויות רנדומליות.

עם הזמן התדירות פחתה וגם התחלתי במודע לחפש פורנו אחר, כזה שהגבר אשכרה מקבל בו גם תשומת לב כלשהי, גם אם כואבת (להחריד) ומשפילה (ממש). שכבה עבה ואיתנה של מיאלין מצפה את הדחפים העצביים במוח שלי שקשורים לקיפוח, השפלה, מניעה ודחייה. גם לו הייתי רוצה בהן, איזו היתכנות יש להתגשמות של פנטזיות כאלו?

שהרי בשביל להיות הקקולד של מישהי אצטרך קודם להתאהב בה, לחיות איתה זמן מה ואז להתחתן איתה. עוד לא ראיתי ברדיוס שלי מישהי שהייתי בצורה ריאליסטית אפילו מתחיל איתה. לא נרשמתי לשום אפליקציית היכרויות מאז הפרידה. אין כאן באתר מישהי שיכולה להגיד ששלחתי לה הודעה ראשונה מאז... idk. 

2011?

ובכל מקרה, להיות הבעלולי המושפל והדחוי זה לא מה שבאמת רציתי או פינטזתי להיות אף פעם, מעבר למה שהוסללתי להיות מתוך אהבה והתמסרות. היו לי בעבר קשרים פוריים מאוד גם עם נשלטות. יש בי צד גדול שהוא פשוט ונילי והיפר סקסואלי. מה שבאמת אהבתי בלהישלט זה את תחושת ההתמסרות, האהבה העילאית והקבלה ללא תנאי. האשליה שאני יכול להעריץ ולבטוח.

זו המהות שמדליקה אותי, לא התסריט הספציפי.

שהרי אם אין את מפגש האישונים המתרחבים והמתרככים באופן מיידי, לא רצוני, גורלי… את הרגע שנובא ונוסח בכוכבים ואי אפשר שלא להיכנע לו ולהיסחף בו, של איחוד חד פעמי ונדיר של נפשות תועות שחיפשו נואשות זו את זו באפלה וסופסוף מצאו לאורו של נר או פנס רחוב חיוור. אם אין את הנשימה שנעתקת לרגע, את פעימת הלב שנחסרת, את הקול הרועד בחוסר ביטחון. אם אין את הפחד הנורא לאבד, הדחף הבלתי ניתן לכיבוש לנעוץ, לנקב, לתפוס, לנשוך ולעולם לא לשחרר… האם זה בכלל שווה את האותיות הנדרשות לניסוח הודעה?

בינתיים די הפסקתי לאונן והנטייה שלי היא למחוק את כל תיקיית הלינקים לפורנו שליקטתי בדן, זרע ודמעות. (ממתין לרגע אמיץ).

אני רוצה להרעיב את עצמי עד שאצליח לגמור רק מהמחשבה הערטילאית על מישהי, אפילו אם היא לא באמת קיימת. על מגע גופה, על המבט בעיניה בזמן שאנחנו משתגלות, על המילים המשמעותיות והאוהבות שאנו לוחשות זו לזו. על תחושות המשיכה, התשוקה וההתמסרות שהיא מעוררת ומציפה בי.

בינתיים אני לא מצליח.

אבל אני מבין שלהמשיך להשתמש באותם סיבים עצביים ספציפיים רק יעבה את שכבת המיאלין סביבם וימנע ממני היתכנות של עונג במציאות.

אני חושב שהמשיכה שלי היום, בנקודה הזו בזמן היא למסבירות (בu) פנים, יותר מלכל דבר אחר. אולי בגלל זה אני חושב על בנות 94. אני לא בררן, הן יכולות להיות גם 5 שנים יותר או פחות. אני חושב על חסד, על אמת, על כנות, על חמלה ועל נחמה.

בעודי מנקה את הבית לפתע שמתי לב שאנחנו כבר שבוע בתוך דצמבר ושהגיע הזמן להפוך את הדף בלוח השנה. עדיין קצת תקוע ונאחז בעבר, כפי הנראה. היה שווה להתקדם כי הקומיקס בחודש הנוכחי ממש הצחיק אותי.

השקעתי בבקבוק תינוקות איכותי למדידת מנות האלכוהול שלי שאני שותה. אמנם רציתי שיהיה נטול סקס אפיל לחלוטין, אבל זה גם היה חמוד מדי וגם מזכיר לי את הדברים היפים שאני אוהב בעולם הזה ששווים את הפיכחון והבריאות שלי.

לא יודע איך עשיתי את זה, אבל כל תשעת הלקוחות שחיכו לקובץ ו/או למענה ממני קיבלו אותו, ובסטנדרטים הגבוהים הרגילים שלי (כולל הומור, שהוא כלי עבודה חשוב ממש). 

אין כמו דדליין להפרשת יצירתיות ולנטרול פרפקציוניזם, ואין כמו הפחד המצמית לאכזב את עצמי ואת סביבתי כדי להניע לפעולה. 

שוב הגעתי לסופ״ש על גחוני עם יותר מדי דברים להספיק בו עבור עצמי ועם אפס תכניות לבידור.

הבדידות הולכת והופכת לסוג של נחמה. לפחות אני לא צריך לסבול אף אחת. 

. 

יש שמונה לקוחות שמחכים לקבל ממני קבצים ו/או מענה היום. כל אחד מהם מצריך ממני כשעה, שעה וחצי של עבודה.

הבעיה היא שקמתי אחרי 8 כי הוזמנתי אמש למופע בתיאטרון מחול ענבל, חזרתי ברגל (4 ק״מ) ונרדמתי רק ב1.

בעיה נוספת היא שהתעוררתי מאוד מאוד בדיכאון, עוד יותר מכל הימים האחרונים, עם ברכיים כואבות, לב קפוא וחוסר חשק קיצוני לעשות כל דבר שהוא, בטח שלא לעבוד.

היכולת לזהות את הדיכאון וnot to buy into המחשבות שהוא יוצר עזרו לי קצת לא להיבהל ולנסות לגשת לזה בצורה קצת יותר skillful מפשוט להתפורר ולהיכנע.

תרגלתי מדיטציה ושמעתי היטב את כל הרעש הפנימי. מחקתי מהלו״ז את כל מה שלא ממש מוכרח לקרות היום. זה עדיין השאיר 8 שעות עבודה דחופה (ובלי כל הדברים שהייתי *רוצה* לעשות בשביל עצמי כמו לנגן, לשיר, להתאמן וכו׳), ובשלב כלשהו התחילו להגיע ההודעות והמיילים קצרי הרוח ששואלים אם יש התקדמות. זו אחת הסיבות שלא כדאי לפתח קריירה בשואו-ביז. פשוט אי אפשר להיות חולה אף פעם, גם לא חולה בראש.

שאלתי את עצמי מה אני כן יכול לעשות, או יותר נכון מה אני הכי פחות לא יכול לעשות. שטפתי כלים. סידרתי את הבית. צפיתי בפרק נוסף בקורס האנימציה, מה שגרר אותי ל4 שעות של עבודה על פרוייקט הסיכום של החלק השני בקורס. (יצירת דמויות חדשות מאפס כולל עצמות שמאפשרות להרקיד ולהנפיש אותן ויצירת ״פארק פסלים״ שיוכלו לנפוש בו). הצלחתי להישאר פיכח עד כה.

היום עוד לא אבוד, אם אצליח להניע את עצמי עכשיו ליצור גם מוזיקה עבור לקוחותיי אולי אשמר את כבודי המקצועי והאישי ולא אכתים את שמי לנצח. אבל זה ״אם״ גדול.

זה כאילו משהו בתוכי פצח בשביתה לאור הרעת התנאים המתמשכת, ניצול היתר, היעדר התגמול והלחץ הבלתי פוסק. כמה אפשר להמשיך להיות גם העגלה המשתקשקת, גם הסוסים המורעבים וגם הרוכב הבודד שמצליף בהם?