מתחת לפרווה

עיביתי מאוד את הפוסט מאמש עם תובנות זעופות מהבוקר.

למי שזה מעניין אותה. 

לא יודע איך יצא שכל האמנים שאני הכי מעריץ הוציאו אלבומים שעוסקים בהתמדודות עם אובדן, אבל, שכול, הזדקנות ויאוש. 

אבל אני לגמרי לוקח את זה אישית. 

(מיכה שטרית)

את הבוקר ביליתי בקומה ה15 בביתו של הלקוח המגניב שלי שעומד להוציא אלבום ראשון ביום הולדתו ה85. באתי לעזור לו להעלות את הקבצים לדיסטרוקיד וכל העניינים הנלווים. בשבוע הבא נשלים את התהליך. 

קמתי הלילה ב1 ולא הצלחתי להמשיך לישון. בנזודיאזפינים, כדורי שינה, אלכוהול קיצוני, SNRI... שנתיים וחצי של טיפול מיני זוגי. שומדבר לא מנצח את הכאב, הדיכאון  והחרדה. 

הייתי זורק את היום לעזאזל אחרי שסיימתי בצפון העיר (אני חייב לאפשר לעצמי קצת bad boy shit. אי אפשר רק להיות מלאך קדוש ואחראי כל הזמן) אבל ב18:30 תוכננה לי שיחת טלפון ראשונה אי פעם עם טום הס, מורה הגיטרה האמריקאי שלי. הוא יזם את השיחה, והדבר הראשון ששאלתי אותו זה: ״am i in trouble?״ (כשהייתי ילד החרדה הכי עוצמתית שלי היתה שהמורה תתקשר להוריי לפנות ערב). זה הצחיק אותו.

דיברנו במשך שעה. מטרת השיחה היתה גם לבדוק שאנחנו עדיין on the same page במה שקשור למטרות שלי עם השיעורים, ובעיקר להזמין אותי אישית ל, שכולל גם את מייק וטומסו, המורים הנוספים שלי שצמחו כתלמידים שלו. (הראשון מאמן טכניקה ברמת דיוק של ספורטאי אולימפי, השני מלמד תיאוריה בתשוקה של שף איטלקי). 

זה משהו שתמיד חשבתי שאולי יום אחד אולי אעשה, אבל הוא ממש הדליק אותי על הרעיון (הוא salesman מעולה במיטב המסורת האמריקאית). זה שבוע אימונים אינטנסיבי, הוא הציע לי הטבות ובטחונות (במקרה שלא אוכל להגיע בגלל המלחמה וכו), וברור שהוא לא מתקשר לכל התלמידים שלו ומדבר איתם שעה, אלא התמקד ביחידי הסגולה שהוא באמת רוצה שם. הוא הרבה להחמיא לי. נראה לי שזה יהיה ממש טוב גם לנגינה וגם באופן כללי להתמודדות עם פחדים, להישען אל תוך החרדה, הלא נודע וחוסר הנוחות. לעשות משהו שלא הייתי עושה כשהייתי נשוי. לעוף על הספק, להתגייס לטירונות בצבא הרוק׳נרול. 

דיברנו גם על הגירושין (הוא עבר גירושין בעצמו לפני כמה שנים ויכל להזדהות) ועל הפחדים שלי סביב הנושא. (לטוס לבד, חרדות חברתיות, שחזור של טראומות ילדות מהשנה בה גרתי בפאלו אלטו, קליפורניה בכיתה ה׳; החופשה הזוגית, היקרה הרומנטית והחלומית הקודמת שלי בחו״ל ((מלדיביים מסריחים)) היתה אסון טראומתי ואכזבה מרסקת).  

צריך לחשוב איך אממן את זה בשנה שבמילא מוקדשת להחזר חובות ותשלומים, אבל למטרה מלהיבה, מבעיטה ומייצרת מוטיבציה יש ערך רב, במיוחד בקיפאון הצורב שאני תקוע בו, כשצמצמתי את קיומי לנמלה עלמה שלא נחה לרגע, נחושה להדביק על דש חולצתה (אם נמלים היו לובשות חולצות) מדבקה קטנה שעליה כתוב ״מצטיינת החודש״. 

הלו, הדירה הזו היא טו מאצ׳ לנמלה, החיים הלאה נבנים עבור רוקר מזדקן שהוא אמנם קצת פחות מטומטם מפעם אבל עדיין מזומם בהגזמה, בוער מרגשות, עבד לאהבה, לוחם להבות של תשוקה, רקדן time warp, אחד שעושה בלאגן בתכניות טלוויזיה אליהן הוא מוזמן להופיע. אחד שהעתיד חסר ודאות איתו והסוף תמיד מעבר לפינה. ככל שהתחרקתי מזה, ממני, גם נעשיתי חנוק ואומלל, חסר תקווה ודהוי, קורבן התעללות דומסטית שיטתית, ממיתה, והכי גרוע לא ממש מודעת או בשליטה. כשניסיתי אולי בכלל זאת להרים קצת את הראש הובהר לי מהר מאוד בכח הזרוע ובסחטנות שלא בבית ספרה. 

אז עזבתי את הבצפר המזויין. 

והיום לא בא לי לחיות אז לא אחיה. 

לא מוכן לקום יותר מדוכא ומאוכזב עם מחשבה אחת בולטת: ״אני לא רוצה לחיות״. 

לא שתיתי קפה. 

שתיתי את הקוורבו שנשאר כשנרדמתי מחוסר הכרה בערך ב22. (איזה חרא זה שזו תמיד תעלומה לפצח מתי נרדמתי אמש. בשתיים התעוררתי וגיליתי את עצמי על הספה. (תהליך הגילוי לקח יותר זמן ממה שהקוראת עשוייה לדמיין).  נמאס לי לא לזכור מה האלבום האחרון ששמעתי לפני שהתפגרתי. נמאס לי להצטרך לגייס חייל ישועה פנימי כדי לכבות את האורות ולגרגור את גופתי המרוסקת אל המיטה. 

התחלתי להתמזמז עם הסדינים בסביבות 6, כשאור הבוקר החל לזמזם בזווית העין. 

לקחתי עוד כדורים והמשכתי את השתיה מאיפה שעצרתי אתמול.

היום לא מגיעים לקוחות. יש לי רק ״שיעורי בית״. אני ממשיך את המסיבה של אמש. 

i will not be bossed around

אני חולה.

אני חייב להחזיר לעצמי את ה״רוצה״.

עקירה של קשר רוקנרולי סאדומאזוכיסטי בן 19 שנה לא יהיה by the book, כי לא נכתבו ספרים בנושא. זה פלח שוק לא רווחי. הבנת נפשו המדממת של אמן בז׳אנר הלא קיים הזה היא משימה מאתגרת, ולסיפורים האלה בדרך כלל אין סוף טוב.

אני לא יודע כמה ימים נשארו לי לפקוח עיניים ולא להבין איפה אני. 

אני לא יודע כמה ימים נשארו לי לפקוח עיניים, להבין איפה אני ולבצע את כל הפעולות הנדרשות לחזור לישון. 

הצניחה שלי לקרקעית היא אימפוטנטית מדי כדי ליצור אפקט rebound, bounce back. 

היום אנסה גישה שונה. 

שהכאב הזה לא יהרוג אותי.

כשאני מצליח להניח לו הוא דוחק על הפתחים.

כשאני מאפשר לו להשתחרר הוא משתק.

אתמול (שבת) אחה״צ קרסתי. 

התזונאית שלי היתה אומרת שאכילה רגשית לא מופיעה פתאום אאוט אוף דה בלו, כמו שגשם שוטף לא מתחיל בלי רמזים מטרימים. שמיים מתקדרים, רוח סערה מנשבת, טמפרטורות צונחות. 

ראיתי את הסימנים מתגלמים בעקבות האינטראקציות האנושיות שנבחרו עבורי בבוקר ובצוהריים, ואחר הצוהריים כיליתי שני שליש בקבוק סינגל מאלט סקוטי טוב 50% (בסופ״ש אני מתפנק) במשך שעה וחצי, ואז נרדמתי מעולף. התעוררתי בחושך לשיחת עידוד עם בת חסות אהובה שהתקשרה בסערת רגשות והצלחתי לא להתפתות להמשיך לשתות. לקחתי כמות מכובדת של xanax וכדור שינה ונרדמתי לכמעט 12 שעות. כשהתחלתי להתעורר לקראת 8 בבוקר (מאוחר מאוד מאוד בשבילי) המחשבה המרכזית היתה: ״אני לא רוצה להתעורר. אני לא רוצה לחיות היום. אני לא יוצא מהמיטה״. 

יכולתי לשמוע ולהבין שזה קולו של דיכאון ושיש לו את כל הסיבות לדבר אליי ככה, במיוחד לחושך כל הדאונרים שצרכתי בערב הקודם. 

ואז לאט לאט אני מבין שאין ברירה, קם ומתחיל לתכנן מחדש את הלו״ז בהתאם למה שכבר פוספס ומה שהכי חשוב, לקראת הגעת הלקוח הראשון בעוד פחות משעתיים. אני עוטה מסכה חצי שקופה, שעדיין רואים את אני האמיתי דרכה, אבל זה מרוכך ופחות מפחיד. אני פועל לאט. אני מתמצה לרגע הזה. 

אני מסיים עם לקוח אחד ומגיע לקוח שני. עכשיו כבר אחה״צ. כל מה שאצליח לעשות עוד (אימונים, נגינה, קריאה, למידה) יהיה בונוס נאה. הצלחתי לבצע את הרוב. 

ב20:00 מותר לשתות. חשבתי שהאבסינת 70% יאתגר ויגעיל אותי. אקצ׳לי הוא די נחמד, מה שלא כל כך עוזר לי. אולי באמת איאלץ להתדרדר לוודקה קגלביץ׳. אחרי 4 מנות משקה שתוכננו (100 מ״ל) וכדורי הלילה שניטלו לא הרגשתי אפילו קצת סליפי. הכנתי חציל באיירפריי למחר ומזגתי עוד 50 מ״ל. עוד קודם לכן קראתי את הפרק הראשון ב״When Things Fall Apart" שהמליצה לי xפיצית אהובה.

(מצטט מהבקבוק, לא מהספר): 

״אנשים אף פעם לא מרוצים מההווה, ובהיותם נטולי תקווה לעתיד הם צובעים את העבר בכל גווני הדמיון שלהם״. 

אמש היה ערב שבת הכי פחות אמוציונלי שלי מאז יולי. לא הייתי שמח במיוחד אבל גם לא עצוב. היום עבר בפרודוקטיביות נעימה. התאמנתי, ניגנתי וניקיתי את הבית. בערב ישבתי עם עצמי ושמעתי מוזיקה. 

ניתוח של הנתונים מהשבועיים האחרונים מראה שהפחתתי את כמות האלכוהול בחצי לעומת אוקטובר.

השבועיים האחרונים:

השבוע השני של אוקטובר: 

האלכוהול מחושב לפי הסטנדרט הישראלי למנת משקה (14 גר׳ אלכוהול נקי).

בחנות המשקאות אוהבים אותי הרבה פחות. אתמול בביקור השבועי חיפשתי נוזלים משפילים *יותר* שיוציאו לי את החשק לשתות במשך השבוע. מצאתי את עצמי מול מדף האוזו. ״זה אכן משפיל״, חשבתי, ״אבל ממש לא יתאים עם המוזיקה שאני שומע״. 

בסוף עיניי נחתו על בקבוק אבסינת 70% שנבחר למשימה יחד עם בקבוק קוורבו גולד. 🤢

כמו כן הבזיק לי רעיון. אני מודד את מנות המשקה בעזרת הכלי הארוך של הנינג׳ה בלנדר, אבל צריך משהו עם מידות קטנות יותר. החלטתי לקנות בקבוק תינוקות ולהשתמש בו למדידה, מה שיהפוך את כל התהליך לעוד פחות סקסי. 

המטרה עכשיו היא להפחית באותו שיעור בדצמבר. 

צ׳בצ׳לום לכולן.ם ☕️❤️‍🩹 🐣

*הפוסט כתוב בלשון נקבה מטעמי נוחות אבל מתייחס לכל המינים והמגדרים.

חשבתי הרבה על הנושא של ״מגיע לך״ באהבה.

המשפט הזה: ״מגיע לך מישהו שיאהב אותך…״ עם כל התוספות שנהוג להוסיף כמו על פיצה תמיד הרגיש לי קצת קרינג׳.

אומרות שבספורט אין דבר כזה ״מגיע״. מי שמנצחת מנצחת. ובאהבה?

אולי בגלל שגדלתי בבית שבו לא הגיע לי כלום וגרה בו אמא שהטיפה בכל הזדמנות שעליי להיות ״אסיר תודה״ על כל מה שעשתה למעני…

(למה שאמא תרצה שהבן שלה יהיה אסיר?)

((ואיזה הלם שהתגלגלתי לבדסם ולפמדום משפיל ומקפח באופן ספציפי! אף אחת לא יכלה לראות את זה בא)).

שהרי לכולן מגיע מישהי שתאהב אותן, שתעריך, תעריץ, תפנק, תענג, תשקיע. שתהיה אמינה, נאמנה ומסורה, גלויה וחשופה, נדיבה, יציבה ועדינה. שתכבד את הגבולות של בת הזוג. שתטפל בה כשהיא נזקקת. שתמחל לה לאחר שטעתה. שתהיה לה סלע איתן בלב ים ובית חם בסערה. שתעמוד בהבטחותיה. שתעשה מה שאמרה שתעשה. שתקבל אותה כפי שהיא. 

גם לאלו שלא יודעות להשיב את אותה התמורה…עדיין מגיע, לא?

אני עדיין חושב ככה,

אבל היום חשבתי שאולי אם יש לך אקסטרה בכמה פרמטרים… אולי את מתמסרת מהממוצע, או קשובה מהרגיל. אולי יש בך יכולות הענקה והכלה יוצאות דופן, או את יפהפיה זוהרת שממלאת את החדר באור והשראה ברגע שאת נכנסת אליו. אולי יש לך כישורים וכשרונות נדירים. את תומכת בבת זוגך ומעצימה אותה בצורה עוצמתית ורבת השפעה. את שופכת *המון* כסף לתוך מערכת היחסים מתוך אהבה ורצון חופשי.

idk, נראה לי שאם יש בך איכויות שהן מעל לממוצע, אז אולי ישמצב שגם מגיע לך מעל לממוצע.

אני עדיין חושב שלכל בת אנוש מגיע את הבייסליין שתיארתי, אבל אולי הגיוני שיהיה מתאם בין מה שאת נותנת למה שאת מקבלת, וזו בעצם הכוונה ב״מגיע לך״.

החבורה העליזה נשארה ללילה נוסף בהארטברייק הוטל. היה ניכר שנעים ונוח להם כאן ואיתי. השמשית אמרה שארוחת הערב הטבעונית שהכנתי לה בערב השני הייתה הכי טובה שאכלה כל השבוע שלהם במרכז (כרובית, ברוקולי, טחינה, טוסט וסלט).

בלילה ישבתי איתם עד כמעט חצות, מה ששיבש לי את מועד אכילת ארוחת הערב, השתיה ונטילת הכדורים לילה שני ברציפות. זה גרם לי לשתות יותר ממה שתכננתי כי לא הרגשתי מנומנם גם אחרי הכדורים והיה לי כיף לשמוע מוזיקה ולצחוק איתם. פיציתי על זה אתמול בלילה בשתייה מועטה מאוד והצלחתי לעמוד באתגר השתיה שבוע שלישי ברציפות. 

אתמול בצוהריים התווספה חברה של השמשית שחזרה מטיול בהודו וגם היא התלהבה מאוד מהשטיח. התביישתי קצת שמראה שתי נסיכות קסומות, סמוקות לחיים ושופעות רוח נעורים ומתיקות רובצות במלוא הדרן בנינוחות מחוייכת על השטיח הצמרירי והמפנק שלי לא השאיר את הליבידו שלי אדיש כלל וכלל.

אחה״צ הבנתי מה הקטע עם כלבה.

הילדים הלכו ליפו לראות את השקיעה וביקשו להשאיר את הכלבה איתי כי היא כבר רצוצה מכל הקילומטרז׳ שגמעו איתה בימים האחרונים. החזרנו את הסדין לספה כי היה ברור שהיא תקפוץ על ההזדמנות. עבדתי באולפן כשעה, וכשיצאתי מצאתי אותה רובצת על הספה במבט עגמומי. אמרתי לה בחביבות: ״ג׳ואי, רדי מהספה״ והיא בהתה בי, מנסה לפענח אם היא אמורה לציית לי או לא.

התקרבתי ועודדתי אותה בטפיחה קלה, ומאותו רגע היא התחילה ללכת אחרי. חזרתי לעבוד באולפן כשהיא יושבת לרגלי, ואני מלטף אותה ומשוחח איתה: ״אל תדאגי ג׳ואי, הם יחזרו בקרוב. מה, את מרגישה בודדה ועצובה? גם אני ככה כל הזמן…״.

הנוכחות שלה עודדה אותי והמשכתי לעבוד חרף העייפות, כשאני מנגן על הקלידים ביד שמאל ומלטף אותה ביד ימין. כשהייתי צריך את יד ימין בשביל להקליק על העכבר היא תחבה את חוטמה בנחישות אל תוך כף ידי כדי להזכיר שיש לי תפקיד חשוב כאן.

כעבור רבע שעה היא זקפה את אוזניה ורצה בשמחה לכיוון הדלת, ואז שמעתי צעדים מתקרבים ואת הדלת נפתחת. הילדים חזרו עם זר פרחים צבעוני ומקסים בשבילי (הבן אמר שזה היה רעיון של השמשית) וסיפרו שהייתה שקיעה מאוד יפה. לפנות ערב נפרדנו בחיבוקים והם המשיכו בדרכם אחרי 48 שעות כאן.

הוא חזר ואמר שהבית ממש יפה ונעים והשבתי שאני מקווה שיבואו שוב בקרוב.

היה נחמד שהבית קצת התבלגן והתלכלך, שדברים זזו בלי שהזזתי אותם ושפעמו כאן עוד לבבות.

התגובות החמות והחזקות ל״וידוי״ שהעליתי אתמול (כאן, בפייס ובאינסטה) מחזקות ומשמחות אותי. זה כל מה שאמן יכול לבקש; להצליח לרגע לגרום למישהי לרטוט באותו התדר של הלב שלי ולמישהו להרגיש את מה שניסיתי לבטא. 

אתמול לפנות ערב הגיעו הבן שלי, בת זוגו היפהפיה והשמשית (מדריכת צלילה גם כן) והכלבה שלו. זה קרה די במפתיע, הוא עדכן יום קודם לכן שהם עולים למרכז אבל לא ידע להגיד אם ומתי יגיעו. (הוא אימץ את היחס ללו״ז קבוע מראש ודיוק בזמנים מהגדה הנגדית של בריכת הגנים). 

קצת נלחצתי, כי גם כך הלו״ז שלי גדוש עד להתפקע ונקבע כבר בתחילת השבוע, אין לי בבית ממתקים או פינוקים, ועוד מעולם לא אירחתי כאן איש מלבד הלקוחות שמגיעים. תקשרתי לו את החרדות שלי בצורה מתונה ונעימה, הוא הגיב ברוח טובה ובהבנה ועשה מה שיכל כדי לעדכן שעה לפני, וכשהגיעו הכל זרם ממש בטבעיות ובנועם. הם ממש התלהבו מהדירה, מהשטיח הצמרירי, מהמרחב והאנרגיה הצלולה והנעימה. הזמנו המבורגרים (טבעוני בשבילה) מוולט, וכשפתחתי את הספה למצב מיטה והוצאתי את השמיכה שקניתי במיוחד למטרה הזו הם החליטו לוותר על היציאה שתכננו והעדיפו להישאר כאן. 

שעת השתיה/לקיחת הכדור/שינה שלי התאחרה עקב הנסיבות, אבל הצלחתי לישון עד 5, קמתי בשקט ויצאתי לעניניי כשהם ישנים כמו מלאכים והכלבה מכורבלת על ההדום פוף ומתבוננת בי בעיניים נבונות ורגועות. כשחזרתי מהג׳ים ומהסופר לקראת 9 הם כבר היו ערים, והיה ממש נחמד לראות אותם כאן; יפים, מאוהבים, חמודים ומתפנקים, בזמן שסידרתי את הירקות והפירות שצדתי בשוק בבת ים והכנתי סלט ומרק קוף. 

אני ממש שמח שהם האורחים הראשונים שלי. חשוב לי לשמור את הבית ואת הלב נקיים וטהורים. 

מצאתי בארכיון ביצוע שלי מ2008 לשיר ״וידוי״.

הקלטתי אותו בליל סופת דמעות אחרי הפרידה הגדולה הראשונה מתהום.

רציתי להעלות אותו כי הרגשתי שהוא רלוונטי (הוא עלה בזמנו רק לMySpace) אבל נראה לי לא מתאים להשתמש בתמונות ישנות.

מאז ספטמבר ארבתי לערב גשום של ממש כדי לצלם בשכונת פלורנטין שהיתה זירת ההתרחשות של רוב הקשר, עקבתי באדיקות אחרי התחזית השעתית והלילה סופסוף הבשילו התנאים (רציתי שהסמטאות יהיו מוצפות ורוויות והאוויר צלול ופריך). התעוררתי ב2:30, הגעתי לשם ב3 וצילמתי עד אור ראשון.

לאחר שהקלטתי את השיר ב2008 דיברתי עם חברה נבונה על כך שאיכשהו לא הרגשתי מוזר לשיר במין נקבה. ייחסתי את זה לחיבור שלי למה שנהוג לכנות ״הצד הנשי״, אבל היא הסגבירה לי שזה בכלל שיר של גברים. הוא הולחן ונכתב על ידי גברים, ולראייה בשורות הראשונות הדוברת מתארת איך הוא ראה אותה לראשונה, אבל זה בעצם זכרון ויזואלי שלו ולא שלה.

את השיר שמעתי לראשונה כהדרן בהופעה של יהודית רביץ באולם ויקס במכון ויצמן, בסיבוב הנצחוני של ״באה מהאהבה״. הייתי בערך בן 13 ויצאתי מרוסק לגמרי, עם תחושות רבות עוצמה שהמשיכו ללוות אותי בימים (ובשנים) לאחר מכן.

יורים בי חיצים של אש
בבוהמה לא יודעים לרחם״

(מתוך ״תפסיק לכוון אלי״ של תיסלם
מילים: דיוויד קריס
לחן: יזהר אשדות
תרגום: יעקב מנדלבאום)