מתחת לפרווה

מאשתי הראשונה החלטתי לבסוף להתגרש בגיל 24 אחרי שמונה שנים וחצי, כי הרגשתי שזה כבר או להיפרד או להתאבד. 

בנישואין עם תהום נתתי את כולי במשך העשור האחרון (ובחלקים נרחבים מהעשור שקדם לו), שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, רק כדי להתרסק, להתאכזב, לעבור התעללות חוזרת ונשנית, הרעבה מינית ורגשית, השפלות מעמיקות ועקביות שהורידו לי את הבטחון העצמי לקרשים, ולהמשיך לתת את כולי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, להכיל, להבליג, ללכת איתה שנתיים וחצי לטיפול מיני זוגי, להמתין, לנסות לשנות דפוסים והתנהגות, לקבל את עשרות הגברים שיצאה ושכבה איתם במשך כל הזמן הזה לעיניי ולא לעיניי תוך הפקרה של כללי בטיחות, אתיקה בדסמית ודינמיקה זוגית בריאה; כשאני שומר כל הזמן הזה על נאמנות מוחלטת, שקיפות, הבנה, עידוד, תמיכה, טיפול, טקט והענקה כלכלית, רגשית ומעשית בכל הרמות. 

איני יכול עוד. 

לא אסכים יותר למכסה של סיר לחץ על הרגשות שמותר לי להרגיש ולבטא כי היא לא מסוגלת להתמודד עם שיקוף הרגשות שההתעללות האלימה שלה גורמת לי. לא מוכן להקיז דם בשבילה ורק לשמוע אותה מתלוננת שהוא הכתים לה את החולצה. לא מוכן להרגיש שאין לי אוויר, שהיא חונקת אותי ומהדקת את הלפיתה על הצוואר שלי מתוך החרדות שלה שחסרות כל קשר למציאות. לא אקבל סצנות קנאה ילדותיות והרסניות אחרי כל מה שהכלתי וספגתי ממנה. הרווחתי את הזכות למעט חופש פעולה ביושר רב וביסורים קשים. לא יתכן שלא משנה כמה אני נותן, מלטף, מחבק, מקשיב, תומך, משתף... שומדבר אף פעם לא מספיק בשבילה. 

ולא יתכן שאם לפתע בטעות יצא שקצת טוב ונעים לי, זו הופכת להיות משימה לאומית בשבילה לחרב את זה עם וידוא הריגה, כך שלא יהיה סיכוי שאוכל לישון בלילה בלי להכפיל פי 4 את מינון כדורי השינה וההרגעה ולכלות את בקבוק הטקילה. 

לפני שלוש שנים כשהמצב כבר היה ממש גרוע אמרנו שנלך לטיפול זוגי מיני, ואם הוא לא יצלח אז נראה מה עושות. הטיפול נכשל כשלון חרוץ. עכשיו הגיע הזמן לדרכים חדשות ולאור ההתנהגות שלה מאוד יתכן שהדרכים שלנו יפרדו מאוד בקרוב, כי אם לא זו תהיה סוף הדרך בשבילי. אני לא יכול יותר. 

אחרי ארוחת הערב הנצחונית עם ההורים שלה שהוכתרה כהצלחה כבירה והסתיימה במאזן מושלם של אפס גופות תהום שאלה אותי אם אני מאוהב בילדה. 

עניתי ש״מאוהב״ זו מילה קצת גדולה מדי בהתחשב במגבלות, המורכבויות והסכנות בקשר הזה, אבל שהילדה בהחלט מאוד מאוד (מאוד) מוצאחנת בעיניי. (לפני הצוהריים נסעתי למרכז העיר לקנות לה משו חמוד שראיתי). 

לא מצליח להירדם למרות הכדורים והטקילה ולמרות שישנתי פחות מחמש שעות בממוצע בלילות האחרונים. 

חזרנו מאילת כבר לפני שבועיים אבל לקח לי זמן לערוך את הסרטון וליצור לו מוזיקה בגלל תופעות הלוואי ויתר ההתרחשויות.

נראה לי שיצא מוצלח ושווה את ההמתנה. נהניתי לחזור לכחול העמוק, הרטוב, הקריר והצלול.

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני

בדייט השלישי עם התפוחית בתחילת השבוע לקחתי אותה להתגלצ׳ בפיל המיתולוגי בקומה העליונה של הסנטר (היא קראה לו ״דיזי״). היא קצת חששה ובגלל שאני הגדול (בצמד עשורים) עליתי ראשון. כשראתה אותי נפלט בחיים מהרקטום המרשים של הפיל הזקן והצבעוני היא העיזה גם, ציווחה בחינניות בדרך למטה ואז נשארה שכובה על גבה, מצחקקת וסמוקה וקראה: ״שוב!!!״.

אחר כך ישבנו בגן מאיר ודיברנו על מהות. היא שוברת לבבות קטנה, ממזרית ומסוכנת, ואני ממש לא הראשון שסוחרר ממנה קשות. החריפות והשנינות שלה עולות אפילו על המתיקות שובת הלב של פניה הטובות והמאירות, עיניה הנוצצות, חיוכה הממיס והבעותיה החמודות.

ישבנו קרובות, והרגע בו המילים כבר לא מספיקות כדי להביע את כל הרגשות הגואים התקרב. היא שאלה אם אני חושב שזה רעיון טוב שנתנשק ונחצה את נקודת האל-חזור. הסמקתי, גמגמתי ועניתי: “probably not”, ושמחתי לראות שתשובתי בלבלה אותה. הואיל והיא היתה גלויה וכנה איתי הרגשתי שמן הראוי שאהיה כך גם איתה.

הסגברתי לה שהשיר “Oops I did it again” מתאים לא רק לה אלא גם לי, ואני לא כזה תמים כמו שאני מצטייר. אני חייב להיות מיוחד, ואני מפתח רגשות גם ככלי לגרום לה לפתח רגשות. אני לא מזייף ולא משקר, זה בא לי בטבעיות כמו שתינוק יודע אינטואטיבית מהיום הראשון שהוא חייב ליצור תחושות היקשרות אצל הוריו. וכמו אצל נוכלים מקצועיים, ״משחק האמון״ הוא כשאני נותן לה תחילה את האמון שלי ובוטח בה, וזה מה שגורם לה לתת לי אמון בחזרה וליפול ברשתי השטנית.

הוספתי שאני איש של מערכות יחסים ארוכות ושל מים עמוקים. (״אפשר שזה יהיה מים מתוקים?״ היא שאלה). זה קרוב לודאי יגמר בבכי. זה יהיה סוחף ומטלטל לשתינו. ויחד עם כל המורכבויות מסביב, כנראה שמוטב שלא. אבל בכל מקרה ארצה להמשיך להיות חבר שלה כי היא באמת מאוד מיוחדת עבורי.

הצלחתי לשמור על תומתי כל אותו הערב. כשחזרתי הביתה היא כתבה לי:

״השיחה הזו שגומגמה לה יחדיו הייתה חשובה ממש.

עשתה קצת סדר והרבה בלאגן״.

עניתי: ״המוח שלי משפריץ עכשיו״.

שלחתי לה את הפוסט: ***זהירות סכנה*** מ2009 בו ביקשתי מהמגיבות להזהיר מפניי שם במקום מאחורי הגב בכל פעם שמישי מתחילה איתי קשר חדש, וגם את ***זהירות סכנה-גרסת הבמאי*** בו כתבתי אזהרות משלי כי הרגשתי שהמגיבות היו רכות ועדינות מדיי. כצפוי, האזהרות רק הדליקו אותה יותר.

במיני-דייט הרביעי עוד ניסיתי להחזיק מעמד מולה, אבל ישבנו על ספסל בטון צר, אני בפישוק עם רגל על הרצפה בכל צד של הספסל, והיא בפישוק תואם על הירכיים שלי. משכתי אותה אליי, צמוד ממש, נשמנו את אותו אוויר, הרגשתי שאני לא מוכן לוותר על זה, עליה, ובילינו את 45 הדקות הבאות בנשיקות לוהטות עם משיכות ונשיכות לשון ושפתיים, ליטופים וגיפופים, צחקוקים וזיקוקים.

הקילוגרמים ממשיכים להתפוגג ממני, ואולי זה לא רק בגלל תופעות הלוואי החזקות של הסימבלטה שממשיכות לעשות בי שמות. 

היו הרבה התרחשויות בימים ובלילות שחלפו. אולי אם אמצא את הדרך לכתוב זה יעשה גם קצת סדר בראש הקודח ובנפש הסוערת.

במאנצ׳ בחמישי בלילה בגן הלאומי ברמת גן שרתי בפרהסיה לראשונה מזה עידנים. למעשה אני לא זוכר מתי שרתי שירים אפילו רק עם עצמי (להבדיל מתרגילים).

היה בחור נחמד עם גיטרה, ובשלב כלשהו התיישבתי לידו, ביקשתי שיכבו את המוזיקה ושאלתי אותו אם הוא יכול לנגן את Tainted Love ואת The Power of Love בEm ואת Rent בGm. המשכנו לעוד כל מיני שירים ישנים עד שהצמד התפרק כשהוא שמע את דעתי הלא אוהדת על פינק פלויד. הייתי טעון רגשית והשירה בקעה ממני בטבעיות כמו לבה מהר געש פעיל.

בשישי אחה״צ תהום הציעה שנעשה מסיבה אבל שעה לתוך הסשן, לאחר שזימברה לי ׳תצורה, היא התפלפה קצת, נזכרה שלא אכלה וגם לא כל כך שתתה כל היום והיתה זקוקה להשגחה, טיפול והרגעה ממני. היא מאוד נסערת מהקשר הנוסף שהולך ונרקם לי. היא לא ראתה אותי מסוחרר כל כך ממישהי כבר עשור. אני לא מסתיר דבר, וחשוב לי לתת לתהום את הביטחון, האהבה, הדאגה והמסירות שמגיעים לה. המטרה היא להראות לה מודל נכון ובריא ולא להחזיר לה על פציעות העבר. זו אדמה בתולית עבורי ואני רוצה ללמוד ולהצליח לעשות את זה נכון. לא חיפשתי ולא יזמתי, זה פשוט קרה, והלב מחליט מה שהוא מחליט. 

בשבת בבוקר, לאחר 3 שעות שינה בלבד טיילתי עם חברתי הצמרירית בתוך אקלים מרק האפונה במרכז העיר. (בשישי היה כל כך חם ולח בצוהריים שאנשים בקאנטרי נכנסו לסאונה הרטובה בשביל להתרענן). כיסינו פחות קילומטרז׳ מבדרך כלל וערכנו ביקורת ספסלים. היא ראתה אותי מחייך, צוחק ומסמיק כשהזכרתי את התפוחית ואמרה שהגיע הזמן שיהיה לי טוב אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי אומלל.

כשחזרתי המשכתי לדבר עם תהום, להקשיב לה ולתמוך בה. שוחחתי בפון במשך חצי שעה עם אחותי הקונספירטיבית (״השריפות זה לא מכטב״מים או עב״מים אלא מהצתות״) מה שהיה מכביד רגשית, ואז גם אבא שלי התקשר לספר שהכדורים שהמלצתי לו לקחת עוזרים לכאבים הבלתי פוסקים ובלתי נסבלים שלו. הוא ניסה להיזכר בשם של הכדורים המשלשלים שהוא לוקח כדי למנוע עצירות וגמגם כמו ביידן. התקשיתי להישאר סבלני. 

הייתי תשוש והרגשתי ששותים אותי מכל הכיוונים. לפנות ערב הלכתי לישון (אחרי שתיה וכדורים) ל13 שעות. התעוררתי מחלום בו אני מנסה לתקן ארון קיר במה שנראה כמו חדר השינה בבית הורי, אבל זה היה בית של זרים וכשניסיתי לתקן את המדפים העליונים כל הארון קרס עליי ונפלתי אחורה.

הסימבלטה עדיין עושה לי תופעות לוואי. הרבה פחות סחרחורות אבל חרדה נוכחת ועייפות. את שתי הגמירות האחרונות שלי הצלחתי להרגיש קצת יותר, מה שמעורר אופטימיות זהירה. יתרונות אני עוד לא חווה. אם אוכל להפחית ולהפסיק לגמרי את כדורי ההרגעה והשינה ולישון בלעדיהם (כרגע על מינון מינימלי של חצי או רבע כדור שינה ו0.5 או 1 מ״ג xanax) ואחוש פחות חרדה נוכחת במשך היום אדע שהסימבלטה עובדת.

אני טובע ברגשות שלי.

אתמול שוב היתה חרדה חזקה נוכחת, והגמירות עדיין עמומות מאוד, כאילו אני בהרדמה מקומית. הפסיכיאטר אמר לתת לזה עוד חודש. הצד הטוב של תופעות הלוואי הוא שאין לי כל כך תיאבון, והגעתי למשקל הכי נמוך שלי מאז 2019 (17 קילו פחות מהשיא):

((ואת… לא ציפיתי לך, אבל את מוציאה אותי הרחק מאזור הנוחות, מחזירה לי את הזיק המוקסם לעיניים, את הסומק ללחיים, את ההתרגשות, ההתלהבות והתקווה ללב ואת התחושה שהיקום איכשהו בסינק למרות הכל.

במקום ציבורי ומהוגן במרכז העיר, פנים אל מול פנים קרובות, מקפידות לא לחצות את הגבול שאחריו מתחילות הבעיות. (״אנחנו בלובי״). חזרתי על ענן.))

הביצועים שלנו ביוני היו מאכזבים:

בסופ״ש סבלתי מתופעות לוואי חריפות של הסימבלטה. היו לי סחרחורות חזקות, בחילה, חוסר תיאבון והחמרה של החרדה והדיכאון. אתמול הסחרחורות נרגעו קצת אבל החרדה היתה מאוד נוכחת, הרבה יותר מבדרך כלל. בלילה ישנתי מעט וגרוע. סקרן לגלות מה רכבת ההפתעות מכינה לי היום. 

בעשור האחרון חשבתי ואמרתי שאם יתפתחו לי רגשות למישהי אחרת מלבד תהום זה יבלבל אותי מאוד, ולכן לא התחלתי ולא שכבתי עם אף אחת אחרת. סקס אצלי כרוך ושלוב באהבה, באמון ובבדסם, אני ביישן ונקשר (לא משנה באיזה צד אני), וקשה לי מאוד להוציא את מי שנכנסת לי ללב. 

למרות זאת החלטתי לאחרונה לאפשר לעצמי להתבלבל קצת; ולו רק בשביל רגעי התרגשות, מתיקות וחיות תוססת שאני יודע שעלולים להתפוגג בכל רגע. 

הבוקר הצטרפתי למועדון ה200 צלילות ומעלה (תהום כבר שם משלשום). צריכת האוויר שלי השתפרה פלאים ואני יורד עם 12 פאונד בלבד בחליפה קצרה. רוב הזמן מתחת למים אני מצליח להישאר בצ׳יל גם כשחרדה מבצבצת.

לפני שבוע ויום הייתי אצל פסיכיאטר לראשונה בחיי. הוא היה עדין וחביב ולאחר שהדגשתי שאני בדסמי ושסקס הוא חלק חשוב מאוד בחיי הוא רשם לי סימבלטה ואמר שתופעות הלואי יהיו מתונות אם בכלל יהיו. 

הבוקר הכפלתי את המינון ע״פ ההנחיות לאחר שבוע של נטילה. אני עוד לא מרגיש שינוי כלשהו בשינה או במצב הרוח, אבל שתי הגמירות האחרונות שלי (שלשום והיום) היו מוזרות.

הן הרגישו עמומות, כאילו אני עם שני קונדומים. גם התחושה בזיון היתה קצת ככה. עמד לי כרגיל והייתי מזומם רגשית. זה די מדאיג אותי. 

אנסה לתת לזה צ'אנס במשך חודשיים ומקסימום אפסיק ע״פ ההנחיות, אבל יהיה מבאס לבחור בין שלוות נפש לבין עונג מיני, וכמו שאני מכיר את עצמי אבחר בשני. 

היתה לתהום עכשיו תקלת ציוד רצינית בעומק כשצללנו בשמורה. תפקדתי די טוב והצלתי את חייה. מקווה שלא אצטער על זה. 😝

כעשר דק׳ אחרי שירדנו, בעומק של 13 מטר, היא סימנה לי שיש לה בריחת אוויר מאסיבית מהצינור שמתחבר למאזן. מייד הגשתי לה את האוקטופוס שלי (אם כי הפוך 🤦🏼‍♀️), ניתקתי את החיבור המקולקל כך שתפסיק בריחת האוויר. 

אחזתי בידה בחוזקה, בדקתי שהיא בסדר והתחלתי עלייה מבוקרת. היה קשה לשמור על איזון ככה, רוקנתי את המאזן ועבדתי עם הרגליים, ובסופו של דבר הצלחנו לבצע חניית בטיחות ב5 מטר, כאשר אנחנו מדי פעם שוקעות ועולות חזרה. 

כל הזמן הקפדתי להמשיך להחזיק אותה צמוד שלא יברח לה האוקטופוס מהפה. בינתיים כיביתי את הפנסים שלי שלא יסנוורו אותה והצלחתי לחבר את החיבור הסורר מחדש כך שתוכל לחזור לנשום מהמערכת שלה.

לאחר מכן עלינו לפני המים, ניפחתי לה בעזרת הפה את המאזן, ניפחתי מצוף סימון אדום גדול שנראה כמו זקפה אימתנית (הייתי צריך לנפח אותו בסוף תחנת הבטיחות ולפני שעלינו), וטילפנו את הדרך הדי ארוכה חזרה לגשר הצפוני של השמורה.

במבחן התוצאה תפקדנו היטב והמחשבים אפילו לא הציגו סימן קריאה. מבחינת הדרך יש  מה לשפר ולקחים להפיק. 

אני עדיין קצת נרעש מכל החוויה.