נראה לי שאני נוסטלגי לאחרונה.
בתחילת השבוע דמעות עלו בעיני בעת צפייה בחבובות. שלשום לפני הגנון בתכנית על פולי ז"ל קרה לי אותו הדבר. בשני המקרים זה היה על רקע של געגוע למה שנראה כתקופה טהורה יותר, תמימה יותר, חמה ומלאה ברגש. וכל זאת למרות שנוסטלגיה זה רגש די בזוי בעיני. מפארים את העבר כשהעתיד מתייבש. ביום שאתה מתחיל באמת להאמין שפעם היה טוב יותר, זה היום שאתה יודע בודאות שאתה מזדקן.
לגנון בשלישי הגעתי כמו נהג אוטובוס שחוזר לקו אחרי פיגוע. איך שהגעתי הקיסרית ברכה אותי לשלום בלבביות ובישרה לי שהיא חרמנית. שלחתי יד ידידותית ומדודה לקרבת הכוס שלה אך היא עצרה אותי והחלה to rough me up ולהזהיר אותי שלא אגע. אוקיי, רשמתי לעצמי, ייתכן שאני משולהב ויהיר מדי, ומאותו רגע הקפדתי אך ורק לחבק את הנקרות בדרכי. רק שאז איזו סאבית החלה לצבוט לי את הפטמות ללא אזהרה, ומישי אחרת קפצה עלי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ודום אחד ביקש ממני לעלות איתו ועם שפחתו לגלריה ולסשנה, ואחר כך הקיסרית עצמה התגרתה מהעינטוזים שלי ובאה לאנוס אותי. זה מאוד קשה ומבלבל להיות זונת הבית. זו עבודה מלוכלכת, אבל מישו צריך לעשות אותה.
היום אני נוסע לקופיקו, לעוד שעתיים נטו של זמן-איכות-בשוטטות. אה, ו...
באגאדים באגאדום
טה טה טה טההה :
רשמו לפניכן : 13.12.07, יום ה', בדאנג'ן. עוד הופעה מונומנטלית. הכינו את התחתונים והחזיות. (;
ואם אלוהים תרצה, ואני אצליח להתארגן על תקציב, עד אז גם יצא הסינגל של 'מתחתייך' לרדיו.
נשיקות }{
לפני 17 שנים. 1 בנובמבר 2007 בשעה 8:31
