אני לובש בגדים ארוכים בבית, לראשונה העונה, ומחייך בהתרגשות בעודי לובש את כפפות המדונה.
התעוררתי מוקדם, כי הלכתי לישון מוקדם, מפורק מהפמדום בשבת. תהום זיינה אותי חזק.
היו לי חלומות מוזרים, וכשקמתי לאוויר הקר מבעד לחלון הפתוח שאלתי את עצמי מדוע אני ישן כל כך הרבה לאחרונה, ומיד נזכרתי שזו התקופה הזו, של הדיכאון העונתי, ושאני בעצם מחכה לגשם שיבוא כבר ויתן השראה וחשק לחיות.
הבגדים הארוכים והצמריריים עוטפים אותי ברכות, ועושים לי חשק לחבק את עצמי.
הלאות הזו, כאדמת בצורת צחיחה ויבשה... היא תעבור בקרוב עם טיפות הגשם, ושתילים רעננים יעלו ויפרחו.
השעה הזו, הריח של הבגדים מהארון, והאור האפרפר מבחוץ מעלים בי זכרונות. שלוש שנים לפרידה מהאקסית. שנתיים לדייט הראשון עם תהום. 16 שנים מאז הנשיקה הראשונה שלי, או בעצם 17, נראה לי.
בשישי בערב היינו אצל אושה, בין ידידים, או למעשה ידידות. זה היה טוב שיכולתי להגיע במצברוח שהייתי, מבלי לפזר חיוכים מזוייפים ושזה יהיה בסדר, להיות שתקן, רציני, קשוח וסרקסטי, ובהדרגה לאורך השעות לתת לחיוכים אמיתיים, גם אם מרירים, לבצבץ. בסוף הגיעה משטרה להשקיט אותנו.
אלו הימים להתחבר מחדש, לגיטרה, לשירה, לפעלתנות, לאמונה. ליצר, ליצירה, לכאב, לאהבה, לזכרונות. לחדות, לאדג', לביט, לסחף, לקירבה.
בוקר טוב }{
לפני 17 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 4:17
