מתחת לפרווה

החתלתולה היפה מחמיאה לי על הפוסט על הפוסיקט, מחבקת ולוחשת ש"כל הבחורות בקהילה רוצות אותך" ושוב אני פורץ בבכי שלא נגמר. אני לא יודע אם נמאס לי או לא לבכות בסופה של כל מסיבה לאחרונה. אולי זה דווקא דיל טוב. אני בא, מנסה לפלרטט, מתייאש, רוקד, ואז בוכה. אולי זה כמו פסיכולוג, רק זול יותר.

ענת הדיג'יי מנגנת מוסיקה שלפעמים לטעמי ולפעמים לא, אבל אי אפשר להתכחש לזה שהיא עובדת ברצינות. ואחרים נהנים, והרוב קובע גם אם הוא לא תמיד צודק. אבל כשהיא מנגנת את "כשיונים בוכות" של פרינס אני שועט לרחבה אפילו שהיא מתרוקנת. שמעתי את הפסקול של גשם סגול אולי שלוש פעמים לפני שיצאתי. החיבור הוא הכי עמוק שאפשר.

"איך את יכולה פשוט להשאיר אותי
לבד בעולם כל כך קר
אולי אני פשוט תובעני מדי
אולי אני בדיוק כמו אבא שלי, בולט מדי
אולי את בדיוק כמו אמא שלי
היא אף פעם לא מרוצה
למה אנחנו צורחים זה על זה
ככה זה נשמע
כשיונים בוכות"

ואני רוקד, והבכי מתבטא דרך התנועות, ולא איכפת לי מה רואים ומה חושבים. בתקופה הקצרה שנהיה לי חשוב מה אומרים ומה חושבים, זה רק עשה לי רע.

האקסית באה אתמול בבוקר לקחת את מעט הדברים שנשארו. אני לא רוצה לפרט. זה ביני לבינה. היא אישרה שהזין שלי גדל, כפי שחשדתי. נחמה פורתא. הכל אצלי גדול, קצת גדול מדי, כנראה, בעיקר הרגש.