הגעתי למיון במצוקת כאב, ועם ידיעה חדה וברורה שאם לא אהיה קולני ואסרטיבי ימשיך לכאוב לי עוד הרבה זמן. אז לא הרפיתי מתחנוני שיעזרו לי עד שאחות יפה לקחה לי בדיקת דם ונתנה לי כוס לבדיקת שתן, ואחר כך רופא חתיך בא ודחף לי אצבע לתחת (מעניין אם הוא הופתע מהקלות שבא התמסרתי לאקט) ולחץ לי על הבטן. קיבלתי IV עם חומרים מעניינים, סחבו אותי במיטה לצילומים, נהיה לי קר ומפחיד וביקשתי שמיכה. (בדמיוני רצו כל מיני פנטזיות מדיקל שטניות של סרטי אימה, ותהיתי אם במצבי אוכל להתנגד).
הכאבים דעכו בהדרגה עם השפעת האינפוזיה, ולמרות שמיטתי הונחה במסדרון מצאתי את עצמי שוקע לתוך שנת חלומות מתוקה, ומודה לאלוהים שזכרתי להביא איתי אטמי אוזניים. מדי פעם התעוררתי להמולת חדר המיון, ושקעתי שוב. לאחר כשלוש שעות שמעתי את האחות קוראת בשמי בכרוז ואומרת שיש לי פון, ושהאקסית בדרך.
הרופא אמר שהצילומים שלי תקינים, נתבקשתי לתת עוד דגימת שתן כי הקודמת אבדה, כבר הייתי במצברוח להתבדח עם רופאיי, ואז האקסית הגיעה והביאה לי לשתות. (שאלתי אותה בחיוך : "באת לסיים את העבודה? " )
בסיכומו של דבר כנראה שאכן היה זה וירוס או סוג של קלקול קיבה, ואני שמח שהלכתי כי אחרת עוד הייתי נאנק מכאבים עכשיו. מקווה להצליח לישון עכשיו כמו שצריך, ולהתעורר מחר בבוקר כמו חדש.
מילה טובה מגיעה לכל הצוות במיון באיכילוב, שהפתיע אותי לטובה באנושיות ובמקצועיות, חרף כל הבלאגן התמידי ששורר שם. ותודה גם לעין צופיה על הדירבון ללכת למיון, לאקסית על האיכפתיות, ולכולכם על הדאגה ואיחולי ההחלמה, כאן ובפרטי.
ונוס תמיד נופל, וקם (:
לפני 16 שנים. 21 במאי 2008 בשעה 23:15
