מתחת לפרווה

בוקר טוב.
קמתי קרבי ועכשיו אני יכול להמשיך.

אתמול נשברה לי עוד כוס. כבר לא נשארו כמעט כוסות, וזה טוב במובן שלא מצטברים הרבה כלים בכיור אבל מנגד יוצר תחושה עצובה של מחסור. השינה על הכרית החדשה היתה סבירה אך אני עוד צריך להתרגל. זו עבודה קשה להיות הכרית שלי, זו שעליה אני מניח את ראשי החורק והמפוצץ ממחשבות בלילה, זו שסופגת את דמעותיי, היחידה שבאמת מכילה אותי.

יש עונג קר וסיפוק בלהעיף אנשים שלא עושים טוב מהחיים, גם אם זה רק בלב ולא ישירות מולם בעימות. ניקיתי את רשימת הקשר ועכשיו היא ריקה מבנות חווה. אני קובע חוקים חדשים.

ראשית, הפון. לא משתמש בו מעבר לשיחת תיאום קצרה. כמו שאין לי מסנג'ר. הדרך היחידה לתקשר איתי היא פנים אל פנים. אני לא מתקשר, לא מתפנה לשיחות, וגם לא מתאמץ בשביל להציג נחמדות.

שנית, וירטואליה. לא מקיים קשרים וירטואלים בעלי אוריינטציה רומנטית שנמשכים ונסחבים בוירטואליה. או שזה מתקדם מאוד מהר למציאות סוחפת ומענגת, או שזה מושלך בקשת לפח הזבל של ההסטוריה.

הלאה.
לא מתאמץ בשביל אף אחת כשזה לא מאוד הדדי. בכלל, בהקשר ההדדיות, לא מקבל שום מצב בו אין הדדיות מוחלטת במשיכה, בנתינה, וברמת העניין. לא מגשר על פערים ומצניע הבדלים, לא "משלם" בשביל סקס בסבלנות, צומי, ספיגה, התרוצצות, ונחמדות. גופות תמורת גופות בלבד.

לא רוצה אף אחת עד שיוכח אחרת.
הטוהר שלי קדוש. אני הבנאדם הכי שפוי וסביר שאני מכיר. יש לי המון לתת ולהעניק, אני נראה בסדר, מוכשר, מרוויח לא רע בדרך כלל, ומאוד מיוחד. אני לא מבזבז את זה יותר. לא יורד לרמה של הבלתי ראויות רק כדי להפיג את הבדידות או לזכות בליטרת בשר. זה לא שווה את זה, זה לא כלכלי. לי זה עולה יותר.

לא מסבך את עצמי ברגשות אשם לא מוצדקים ולא פוחד לפגוע במילים ישירות וכנות.

לא עושה דברים שאי אפשר לכתוב עליהם, מתרחק מקנאיות, פחדניות, צבועות, דו ערכיות, קרות ולא מכילות, וכאלו שהדיסקרטיות היא ערך עליון ומקודש אצלן.

נותן אמון מלא ב"אף" שלי, באינטואיציה הנשית החזקה והנבונה. אם זה מריח בעייתי, זה אכן בעייתי. אין שום תועלת בלאסוף אופציות לא ראויות. זה כמו להחזיק בתיק מניות עבה שמלא במניות של חברות בקריסה.

והייתי אולי חושש שערימת סייגים שכזו תשאיר אותי לבד ובודד, אבל הרי גם עכשיו אני ככה כך שאין מה להפסיד.