עוד לא שלוש ואני בבית. הערב לא היה כלבבי, לא המוסיקה, ולא איך שהרגשתי. ניסיתי לדבר עם הדיג'יי, אבל הוא פשוט הפטיר באוחצ'יות 'זה האוס'. לא קיבלתי את החיבוק המיוחל, מלבד המלאכית השחורה שהתחבקנו קצת, אבל אז השיחה גלשה לתיאום ציפיות לגבי סשן שהיא היתה צריכה לעשות על הבמה, ו, וול, טוב שיש תיאום ציפיות. הציפיות לא תאמו, ('אין מצב שאני מסשנת אותך, אתה קרבי מדי') והסתפקתי בסשן הצלפות קצר של רועי ואדריאן ועוד מישי עלי. ילדים, זה לא כיף כל כך כשלושה אנשים (יפים) מצליפים בך וכל מה שאתה מרגיש זה איבליואיישן (הערכה) של יכולות ההצלפה שלהם. רועי היחיד שיודע להצליף שם, למי שתוהה. אחר כך דום 34 עלה על הבמה וביקש את השוט שלי, בהתחלה סירבתי והצלפתי בו פעמיים, אחר כך נתתי לו להחזיר לי כדי שנהיה פיטים. אני יודע שהכבוד חשוב לו. בכל זאת צרחתי לו 'הומוווו' אחרי האינטראקציה.
המאפרת איפרה אותי בצבעי מלחמה, ובעוברי במכולת בדרך חזרה עפרה ויעל הרצינו את מבטן. אני לא נראה טוב. אני נראה רע. ממש רע. רילי באד. וכל זאת למרות שאני חתיך ושרירי, ומגולח גם. אני מניח שאני נראה כמו ליצן עצוב, וכידוע, אין דבר עצוב יותר מליצן עצוב.
50 פוסטים עפו לי בראש בעודי פוסע על סלמה הלוך ושוב אל המועדון ובחזרה. אני מניח שהמבט הזריז אל הדלת כל פעם שהיא נפתחה מעיד על זה שכן חיכיתי שאולי האקסית הטרייה תגיע. אני יודע ומזכיר לעצמי שלא רציתי להיפרד, רציתי לאהוב לנצח. רק שזה לא עבד.
ביציאה הדורמן ואני עמדנו ללכת מכות, ואז חיבקתי אותו. אני איש של אהבה.
ירח הסהר העוקצני הביט בי כל הדרך בעודי מדבר אל עצמי. אני מפתח סכיזופרניה. אני מדבר לעצמי, ועונה לעצמי, ורוקד ושר בעצמי גם. קישקשתא של הבדסם. ויש לי את המקום הענק הזה, הפנוי, את כל הנתינה הזו לתת, את כל האהבה הזו להעריף, ו, וול, אני נאלץ להעריף אותה על עצמי וזהו. הרבה יותר טוב לי בסירקולציה. אני אוהב אותך, ואת תאהבי אותי.
כשאני עושה ביד, שלוש ארבע חמש או שש פעמים ביום, אני לרוב חושב על האקסית הטרייה עם גבר אחר משפילים אותי, או משו כזה. אני גומר ללא חדווה, במין אקט של שחרור, כמו הפלצה במרפסת בארוחה משפחתית של בת הזוג. זה לא עושה לי טוב או מחזק, אבל זה מה שקורה. סביר להניח שהייתי משאיר את זה במאגר המחשבות הנסתרות, אלמלא הייתי שיכור עכשיו, ומאוד מאוד בודד, כאשר רק הכנות המוחלטת והאור שבתוכי נותנים לי את היכולת לשרוד גם לילה כזה. אה כן, והבגרות המקוללת הזו שאני לוקה בה.
אין לי מה להפסיד יותר.
אני האנדרדוג.
אני נתפס כמשוגע מתוסבך עם יותר מדי נסיון, אנשים מפחדים להסתכל לי בעיניים כי הן עמוקות מדי והם עשויים לטבוע. והחשש שלהם הוא מוצדק. יהיה לי קשה לייצר קשר אנושי. בעבר מיתנתי את עצמי, התחברתי לפרטנרית מתוך רצון להיות נאהב ונחשק, גם כשלא קיבלתי בעצמי שומדבר, מלבד אותו אישור ואותה קבלה. היום אני כבר לא מסוגל. מי שזו לא תהיה, חייבת לקבל אותי כמו שאני. מה שאומר שיש סיכוי יותר מסביר שאשאר לבד.
לא קיבלתי אפילו את החיבוק שרציתי. כנראה שאלוהים רצתה שאסתדר בלעדיו. אני מרגיש שלא נותר לי יותר מה להפסיד. שאני מתקרב אל הנקודה הנואשת הזו, שבה אי אפשר לנצח אותי, כי אני כבר לא מפחד מכלום. ושומדבר לא יעצור אותי עכשיו.
לפני 17 שנים. 15 בדצמבר 2006 בשעה 1:11
