ספנקבלוג

להית עובד שכיר זה מדכא. 

העבודה משעממת ורוטינית. אתה תקוע באותו תפקיד לפעמים עשרות שנים ומוצא את עצמך מבצע בדיוק אותן משימות שוב ושוב עד שהן יוצאות לך מכל החורים- וגם אחרי שהן  יצאו לך מכל החורים אתה ממשיך לבצע את אותן משימות משעממות וטיפשיות. 

להיות עובד שכיר זה להיות משועבד לחברה. החברה היא הכוח העליון בחייך. היא זו שקובעת איך יראה היום שלך. היא זו שקובעת אילו משימות תבצע, מתי תבצע אותן, באיזה סדר תבצע אותן וכמה זמן תקדיש לכל משימה- לא טוב לך? אין בעיה אתה תמיד יכול לעזוב. אבל לאן בדיוק תלך? הרי רוב הסיכויים שבסופו של דבר תמצא את עצמך עושה פחות או יותר את אותו תפקיד שאתה עושה היום, בחברה שדומה פחות או יותר לחברה שבה אתה עובד היום. בינינו, מה ההבדל בין להיות עורך דין לדיני עבודה בחברה א' לבין להיות עורך דין לדיני עבודה בחברה ב' ? מה, בחברה א' פועלים לפי החוק השוודי, ובחברה ב' פועלים לפי החוק ההולנדי?.

בסופו של דבר,  לכל תפקיד יש חסרונות ויתרונות, ולכל מקום עבודה יש יתרונות וחסרונות. אתה תמיד תאלץ להתפשר על משהו. 

במקום א' התפקיד יהיה מעניין, אבל האנשים לא יהיו נחמדים, והמשכורת תהיה נמוכה.

במקום ב' האנשים יהיו נחמדים והמשכורת תהיה גבוהה אבל התפקיד יהיה משעמם.

ובמקום עבודה ג' האנשים יהיו נחמדים המשכורת תהיה גבוהה והתפקיד יהיה מעניין- אבל המשרדים יהיו רחוקים מהבית. 

תמיד יהיה לך על מה להתלונן. ובכל מקרה בסופו של דבר תגיע לגיל שבו אתה כבר מבוגר מדי לעשות שינוי בחיים- גיל שבו כבר קשה מאוד להתרגל למקום עבודה חדש.

ובכלל, כבר קשה לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים שאתה רגיל לתפקיד מסוים, קשה לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים שאתה רגיל לארגון מסוים.

..ואז מגיע לו גיל 45. ואתם יודעים מה קורה בגיל 45? הזיכרון ושאר היכולות הקוגניטיביות שלך מתחילות לרדת ואתה מתחיל להתקשות בעבודה  וכבר לא יכול לעשות את אותו תפקיד משעמם שעשית במשך 20 שנה. ואז המעסיק מעיף אותך ומחליף אותך בילד בן 25 שנמצא בשיא היכולת שלו. ילד שיכול לבצע את התפקיד הרבה יותר טוב ממך- לא מפני  שהוא יותר חכם ממך, לא מפני שהוא יותר מוכשר ממך, לא מפני  שהוא יותר מקצועי ממך.

ילד בן 25 שיכול לבצע את התפקיד הרבה יותר טוב ממך מסיבה אחת ויחידה- הוא פשוט יותר צעיר ממך.

כל אדם מגיל 13 ועד מותו נמצא בשלב הגניטלי. כלומר, מפיק הנאה ממין עם בני המין השני או מאוננות. 

ההנאה נגרמת כתוצאה מקונפליקט שמתרחש בנפשו של האדם. הרי אסור לאונן או לקיים יחסי מין במקומות ציבוריים, ולכן האדם נמצא בקונפליקט בין היצרים והצרכים המיניים והתוקפניים  שלו לבין דרישות החברה. זהו הקונפליקט המרכזי של האדם שמקורו הוא בדרמה המרכזית של החיים- תסביך אדיפוס, בו, באופן לא מודע,  הילד מתאהב באימו, מאונן ומפנטז עליה, ומפנטז להרוג את אביו ולהשיג לעצמו את האם.

אין דבר שגורם לאדם יותר עונג מהקונפליקט ואין דבר שמסב לאדם יותר סבל מהקונפליקט- אלה שני הצדדים של אותו מטבע, לפיכך ככל שהקונפליקט יותר עוצמתי- כך האדם ירגיש יותר חי וחיוני.

הקונפליקט הוא מה שגורם לריגוש בחיינו- הקונפליקט הוא הכוח שמניע אותנו בחיים.

הגורם העיקרי לקונפליקט הוא הליבידו. הליבידו הוא האנרגיה המינית שלנו, הוא הכוח העיקרי שמניע את הנפש והוא הגורם המשפיע ביותר על עיצוב האגו. 

הורמוני המין אשר אחראים להיווצרות הליבידו מגיעים  לשיאם בגיל 15-16 ולכן זהו הגיל שבו הקונפליקט נמצא בשיאו.

לכן,  אין בחיים גיל קשה יותר מגיל ההתבגרות, ואין בחיים גיל מענג יותר מגיל ההתבגרות. אין שום תקופה בחיים שניתן לחוות בה שיאים של עונג ושל סבל כמו בגיל ההתבגרות- זה הגיל הכי קשה בחיים, בו רמות התוקפנות והמיניות שלנו מגיעים לשיאים. סערת גיל ההתבגרות היא הסערה העוצמתית ביותר שהאדם חווה במהלך חייו. בגלל זה בגיל ההתבגרות בני הנוער רבים מגיעים לשיאים של אלימות והתנהגות עבריינית.

עם השנים הליבידו יורד ואיתו יורדת גם עוצמת הקונפליקט. הקונפליקט בו מצויים בני ה40 וה50 הרבה יותר קטן והרבה פחות דרמטי מהקונפליקט שמצויים בו בני ה15-16, ולכן ההתמודדות בחיים היא הרבה יותר קלה- אך גם רמות העונג שהם  מסוגלים לחוות יורדות בהתאמה. 

כאשר הקונפליקט בשיאו הוא יוצר את רמות הסבל הכי עוצמתיות בחיים, אך גם את רמות העונג הכי חזקות בחיים. 

ולכן, מצד אחד, אני מת לשכוח את גיל ההתבגרות- זאת התקופה הכי קשה בחיים. 

..ומצד שני- אני כל כך מתגעגע לגיל ההתבגרות- זאת התקופה הכי יפה ומענגת בחיים.

"אם לא אכפת לך לצאת ולתעות בדרך זה סימן שאתה צעיר"

שרו שלישיית גשר הירקון.

ואכן, בשנים האחרונות, אני כבר לא תועה (וגם לא טועה) בדרך. 

זאת בעיקר הודות לווייז שהתברר כידידו הטוב של האדם, ולא מאכזב לעולם.

תופעה נוספת שהייתה נפוצה מאוד בנעוריי ועם הגיל נעלמה כמעט כליל היא התופעה של אובדן ציוד. 

כשהייתי צעיר  הייתי מעמיס תרמיל על הגב ויוצא להרפתקאות ומסעות מחוץ לבית, והרבה פעמים הייתי מאבד  דברים. 

שקי שינה, בגדים, פנסים, כובעים.

גם בצבא איבדתי מלא ציוד. מימיות, תחבושות אישיות, כומתות. מקווה ששום דבר לא הגיע לחמאס, (:

היום אני כבר כמעט  ולא מאבד כלום, כבר אין לי מה לאבד בחיים.

למה נזכרתי בכל זה? 

כי היום איבדתי את המפתחות של הרכב. עשה לי פלאשבק לעבר. .

לא אשאיר אתכם במתח, בסוף המפתחות של הרכב נמצאו בג'ינס שלבשתי אתמול.

הנעורים לעומת זאת אבדו להם.

הנעורים אבדו להם, ולא ימצאו עוד לעולם.

החיילים המסכנים שנהרגים עכשיו במלחמה הם כבר לא בני גילי. אלה כבר לא האחים שלי שנופלים- אלה יותר הילדים שלי.

שכבת הגיל שלי כבר יותר מדיי מבוגרת בשביל לשאת במשימה הכואבת  של הגנת המולדת- המשימה הארורה שתמיד הייתה ולצערנו כנראה שתמיד תהיה חלק מהחיים במדינה הזאת.

יהי זכרם ברוך.

המון הרוגים יש במלחמה הזאת!

כבר 1319 פשוט כואב הלב.

ככל שאני מזדקן ככה צצות במוחי יותר מחשבות על המוות. אף אחד לא רוצה שהיום הזה יגיע- אבל הוא בטוח יגיע וכדאי שאני אהיה מוכן אליו ככל הניתן. יש לי המון שאלות על המוות. איך התחושה כשמתים? העולם הבא קיים? ולמה בכלל שיהיה עולם הבא? הרי אין עולם קודם, אז למה מאמינים שיש עולם הבא? 

והאם החלוקה לגן עדן וגיהינום היא באמת כל כך דיכוטומית? אולי יש מצב לעבור מהגיהנום לגן עדן בגין התנהגות טובה (וההפך) מה קורה למשל אם מישהו אוכל חזיר בגן עדן? מעבירים אותו לגיהינום או שזה מותר?

ואולי בכלל יש עולם הבא אחרי העולם הבא.. גן עדן משודרג שרק צדיקים בודדים זוכים להיכנס אליו. 

ובני כמה האנשים בעולם הבא? הם ממשיכים להזדקן? הם חוזרים להיות צעירים? אולי בגיהינום ממשיכים להזדקן לנצח ובגן עדן נשארים צעירים לנצח?..

בעוד חמישים שנה רוב בעלי הפרופילים בפייסבוק כבר לא יהיו בין החיים. 

פייסבוק יהפוך לבית קברות וירטואלי. 

פייסבוק יהפוך מרשת חברתית לאתר הנצחה, יד ושם וירטואלי.

בפייסבוק ישתמשו אולי רק ילדים קטנים שירצו להראות  לילדים אחרים  את התמונה של סבא שלהם ז"ל כשהוא היה צעיר.

אולי גם כמה היסטוריונים שיחקרו  את השפעת הטכנולוגיה על דור הY.

אתה אף פעם לא תשכח את הרכב הראשון שלך. כמה זכרונות יש לי מהמאזדה לאנטיס המיתולוגית. היום במקרה נתקלתי ברחוב בדגם זהה. אולי אפילו המאזדה שהייתה שלי (כבר לא זוכר את המספר) בזמנו היא עשתה רושם על לא מעט אנשים צעירים. היו לי בה לא מעט זיונים (:. 

בכל מקרה, המאזדה שנתקלתי בה היום נראית בדיוק כמו הצרות שלי- ישנה, מטונפת, מוזנחת.

23 שנה חלפו מאז שהוצאתי רישיון. קולטים איזה זקן אני?

בחזרה למאזדה שראיתי היום. בטח עוד מעט כבר תהפוך לרכב אספנות או שתמצא את מקומה באיזה משחטת רכב בשטחים.

יש מצב שהמאזדה שהייתה שלי כבר מזמן מפורקת לחלקים. (כמוני)

מזכיר לי, אני באמת צריך כבר להחליף רכב..

יפי נפש הם אנשים מסוכנים. הם תמיד מנסים למצוא את הטוב באדם, כאילו שחסרים בעולם אנשים רעים, כאילו שהחיים שלנו הם לא קצרים ומלאי כאב, כאילו שאין בעולם רוצחים, אנסים, גנבים, שקרנים, מחלות, מגפות וכולנו לבטח נחיה לנצח. יפי נפש לא מבינים שיש בחיים דברים שהם פשוט לא בשליטתנו. לא שמעתם על אשליית השליטה?

יפי הנפש לא מבינים שהחיים הם אכזריים. יש בעולם סטטיסטיקות איומות ואכזריות שלנו אין שום שליטה עליהן- כך, אנשים חושבים שהם ישארו תמיד בריאים למרות שאחד מכל שלושה אנשים יחלה במהלך חייו בסרטן, אף זוג לא חושב שהוא יתגרש למרות שבפועל אחד מכל ארבעה זוגות מתגרש, כי כולם הם המאהבים האולטימטיביים וההורים המושלמים.

בולשיט. יפי נפש הם אנשים מסוכנים. החיים רחוקים מלהיות אידיאל מתייפייף. אף אחד הוא לא ההורה המושלם, אף אחד הוא לא המאהב המושלם ואף אחד הוא לא העובד או המנהל המושלם. 

בדיוק ההפך- לכולנו יש חסרונות (בעיקר חסרונות) ולכולנו יש תחומים שאנחנו פחות טובים בהם ותחומים שאנחנו יותר טובים בהם. יש הורים גרועים, יש בני זוג גרועים ויש מנהלים איומים. ואין אדם שמשתבח עם הגיל. מגיל מסוים הזיכרון יורד, והשמיעה מתדרדרת והמראה החיצוני מתדרדר והכל נשחק. אני לא מבין אנשים שכל יום הולדת חוגגים עם בלונים ועוגה. את מה אתם חוגגים בדיוק? את זה שהתקרבתם בעוד שנה אל הקבר? את זה שהטסטוסטרון בורח לכם והנעורים מתרחקים מכם? בחיאת..

אין בעולם אדם ש"משתבח עם השנים", בדיוק ההפך, מהלך החיים הוא מהלך של התדרדרות מתמדת עד שמגיעים לסוף המר, ואין שום אפשרות לעצור את התהליך הזה.  

זאת המציאות. עדיף להביט לה בעיניים ולהתמודד מאשר לחיות בסרט שהעולם הזה הוא מושלם ואז להתאכזב ולהסתכן כל פעם מחדש. 

אתם חושבים שאי פעם חי אדם שהצליח למות רק אחרי שהוא פתר את כל הבעיות שיש לו בחיים?