Growing pains coda

לראות זה קצת יותר מדי בשבילי.

לדעת בדיוק מה קורה בחדרי חדרים גומר עליי כל פעם מחדש.

מפחיד אותי לדעת וקשה לי להתמודד עם המציאות או עם חוסר ידיעה.

בכל תחום בחיים

אני מנסה להרוג את הסקרנות לפני שהיא תהרוג את החתול

אבל אני רוצה להסתכל

לפתוח את הפצע ולשחק איתו

להראות לעצמי שהנה אני לא

שווה את זה

ככה זה מרגיש כל הזמן

זה נגמר כשהוא אמר שהוא לא יכול ביחד

והוא צריך לבד

זו לא הייתה אמת, וזה בסדר

פשוט כל כך כואב לי כל הזמן להרגיש שאני לא מספיקה

כי לקח לי זמן והוא היה השולט הראשון שלי ופחדתי מהכל ולא הייתי מסוגלת להגיד כן לכל דבר וגם אם אמרתי זה לא כי רציתי אפילו טיפה זה היה רק כדי שיהיה לו כיף וטוב כי אהבתי אותו

לא מתוך מקום חלש

מתוך רצון כנה לרצות, עד כמה שאפשר היה

ואני מייסרת את עצמי סתם על זה שלקח לי זמן וברגע שהצלחתי להתמסר באמת נשארתי לבד במערכה ולא הספקתי להוכיח

לא הספקתי להוכיח שאני כן מספיקה.

פעם אחת ברכב שלו הוא אמר שכשנגיע הבייתה אכנס לקופסת פלסטיק בינונית בגודלה, זו שבמושב האחורי, והוא ימלא אותה במים ויסגור אותי בפנים. 

ניסיתי כל תירוץ אפשרי, אבל נראה לי שהיה ברור שאם הוא באמת מתכוון לזה ופסיכופת, אני איתו.

מן הסתם, הוא צחק. 

הייתי שלו. אני עדיין שלו למרות שהוא לא. זה לא פייר. 

הייתי רוצה להיות של מישהו אחר. שלי, למשל.

הייתי רוצה להיות מסוגלת לגמור מבלי לדמיין אותו אומר לי לגמור על הזין של אבא ואז להיות עצובה שבוע אחרי זה.

אני רוצה להפסיק להכנס לפה אבל אני רוצה מקום לבדסמ בחיים שלי

אני תוהה אם זו פשוט צורה עמוקה יותר של קשר או עניין מיני

אני עדיין מתגעגעת ללהיות קטנה ואני לא רואה איך זה קורה עם מישהו אחר

אני עדיין דואגת ומתגעגעת

אני עדיין שמחה שטוב לו

הלב שלי עדיין שבור

אז קשה לי שאני לא יכולה לחזור לעוד חיבוק

כי אני ממש ממש צריכה

וזה מעפן ואני חופרת

אבל אלה כאבי גדילה

I hope

מתישהו אני אפסיק לקום בבוקר לפאניקה

כל פעם איכשהו אני נעלבת מחדש.

נעלבת שאני כל כך עלובה שאין איך להעליב אותי יותר.

לראות אותו, מאושר, ולחשוב שלא משנה מה אני לא הייתי יכולה לתת לו את האושר הזה.

אני מרגישה מקולקלת ומקוללת כל בוקר מחדש

אני מרגישה מחוללת כל בוקר מחדש

כי דחפו לי יד לבית החזה

לא הכל צריך לדעת

המילים העצובות מעציבות 

ג'אז של שנות ה30 והקול של היילי ריינהרט מרגיעים

פעם כשהייתי בת 16, יצאתי עם בחור מרתק שהיה בן 23 באותה התקופה. אני שיקרתי שאני בת 17(לא שזה באמת משנה?) כדי שההבדל לא יהיה כזה מורגש.

הוא היה מהשכונה שלי, האמת היא שכשהייתי קטנה אפילו למדתי בחוג אצל אמא שלו.

את זה הבנתי בשלב מאוחר יותר, כשהגענו לבית שלו שם עשיתי קייטנת הארי פוטר בגיל 9.

זה היה מטורף. כל החוג הזה והבית שלה היו מהולים במאגיה כזו ואני כילדה השתגעתי מהרעיון.

גם כבוגרת. החרבות בחדר שלו, המיטה, השידה והארון שהיו מעשה ידיו, כל החפצים המגניבים והמוזרים שהוא אסף בתחרויות גו מוזרות בעולם.

הפנטזייה שבתה אותי

מעבר לעובדה שהוא היה בוגר ומסתורי וגרם לי להרגיש כמו בוטן שלא מבין כלום מהחיים שלו.

הוא גם ניגן יותר טוב ממני הבן זונה. הוא היה הכי טוב בלהיות הכי טוב בהכל. זה היה הקטע שלו.

ואני כותבת את זה מכמה סיבות

אחת מהן היא כי הוא היה בדיעבד חווית השליטה המנטלית הראשונה שלי. לא הבנתי מה עובר עליי, לא ידעתי מה זה הסוויץ' הזה בראש שיורד כשהוא מחליף טון, לא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שאני מוצאת את עצמי מצייתת לו גם לא ברמה המינית. גם ברמה היום יומית. היום אני מבינה הרבה יותר טוב.

זה נגמר כשהבנתי שהוא במערכת יחסים פתוחה, עם בחורה מקסימה שפגשתי כמה פעמים והוא הציג כידידה שלו. היא לעומתי ידעה על טיב הקשר בנינו. אני לא יודעת איך היא עמדה בזה. בודאי שאני לא הייתי הראשונה ולא האחרונה.

היא נראתה קצת מאוהבת בו אבל הייתי בטוחה שזה כי הוא הורס וכולן מגיבות אליו ככה, כנראה גם אם הן חברות שלו מהיסודי.

הוא גרם לי לעשות דברים. 

הוא גרם לי לצאת מגדרי, ולהיות שפוטה רצח.

בכל פעם שהייתי מציעה לו להיפגש בעת מסוימת, באותה העת הוא לא היה פנוי. לעומת זאת, תמיד, יום למחרת אותה שעה ואותו מקום היו פנויים לו והתאימו בדיוק.

הוא שם לי את זה בפנים; בתנאים שלי, תמיד.

הוא היה מוזר.

לפעמים הוא היה מחזיק אותי ערבים שלמים בציפייה. מתי הוא ידחוף אותי לשירותים במסיבה המוזרה הזאת של החברים המוזרים שלו?

זה יהיה כשנגיע למתחת לבית שלי? שיחים זה הקטע הפעם? הוא שוב רוצה לזיין אותי ביסודי שלמדתי בו על המזרקה? הוא סתם הולך לתת לי ללכת הבייתה ולהתחרפן עם עצמי שאני לא שווה מספיק ואז לזיין אותי למחרת בצהריים?

למה הוא הזמין אותי? כי אני יפה אז זה כמו בובה לחברים שלך? כדי להראות שאתה מביא סתומה אחרי סתומה אחרי סתומה וכולן נופלות ברשת?

היה לי כיף ליפול ברשת. הוא היה הרבה יותר מתוחכם ממני, לצערי אני לא מכירה הרבה אנשים כאלו יותר.

אולי אף לא אחד.

וזה מתסכל.

הוא צילק אותי אנאלית אם להיות פואטית. זה היה מוגזם וכואב

ומאז זה היה פחד גדול

שחררתי את הפחד בנסיבות מקלות והיה לי כיף לאללה

אני לא חושבת שאעשה את זה שוב עד שאהיה ממש מאוהבת. או מסמורטטת. או חרמנית מספיק. אבל בעיקר מאוהבת, כי סמכתי עליו שזה לא יהיה כמו עם ההוא.

בקיצור, השטן הקטן פתח גן עדן אי שם באסיה על איזה אי 

ונתן לו שם מקסים שמסביר לי את כל תוכו 

וואלק נופת צופים תוכו

הוא אדם מרגש

וריגש אותי לראות היום שהבנזומניאק מספר אחת שהכרתי בחיים שלי והיה יורד עליי שאני טבעונית כי המתאים שורד ולימד אותי איך להמנע מדקירה קטלנית נהיה היפי של טיול אחרי צבא.

היה ניחוח של קסם מסביב לכל הדבר.

אולי זה כי הייתי נערה

אולי זה כי הייתי שיכורה,

ומסוממת.

וכל כך כל כך מרוגשת מהסיטואציה.

היה קסם, בחוג של האמא שלו כשהייתי קטנה

ויש קסם באיך שהמקום הזה נראה

שגורם לי פשוט לרצות לארוז מזוודה ולנסוע לראות איך העולם האוטופי שלו מרגיש.

סתם, חשבתי על האיש

ריגושים זה חשוב.

ריגושים זה הכל. הבסיס של הקונספציה שעליה מתבסס המקצוע שלי הוא מתח ופתרון,

כאילו, היחס בין מתח לפתרון והחלל שבניהם

ובכן כמו דתיה אדוקה לאלוהים שלי או היפית מפגרת אני נוטה להאמין שמכך גם התנועה שלי במרחב התודעתי מוזנת

מלא מתח

והפוגה מהממת שמזכירה לך כמה הרגעים הנעימים נעימים

ושהם רק רגעים.

דחיית סיפוקים זה לא קשה ולא קל.

תלוי סיפוקים של מי.

סמים זה אחלה
קוק זה בסדר
אפרים בכללי לא עושים לי את זה אבל
הייתי הוקד על ריטלין רוב שנות התיכון כי מהאף היה כאילו מגניב יותר ממהפה
ולא היה כסף או אכפת, וכולם היו ככה
והיה לי מרשם 
והייתי תלמידה מצוינת, ומצטיינת

עם ובלי

לימודים זה מרגש. זו תחרות ואני אוהבת לנצח

אבל ריח של במה גדולה מנצח מציאויות מנטליות חלופיות
אדרנלין של 400 איש ביחד
אי אפשר לתאר את זה במילים

זה נדמה לי כמעט כקדמוני, ההתרגשות מהביחדנס העצום הזה. 

לפעמים אני נזכרת שאני שווה הכל.
לפעמים אני אוהבת חלקים בעצמי כל כך חזק,
שכואב לי על הילדה שלא מרגישה את זה בכל רגע אפשרי.
כי הם תמיד שם 

אני שיכורה מסריחה ויצור פצוע ויפה
שמריחים ממנו דם, אבל זה בסדר, כי אני לא באמת שיכורה
יום שני מוצלח
אני אמשיך לקום מזה גם אם לא יהיה יום שלישי

וגם

אני אוכל את העולם בלי להשמין לפני שהוא יאכל אותי

Tohavu ze mishtalem💜

אי אפשר לשכוח מישהו,

לגמול את עצמך ממנו

בלי להתעסק במה שהיה רע? בקשיים? 

בכל מה שזרקו עליי לגביו שממש ניסיתי להעלים מהמחשבה 

התעסקתי הרבה במה שהיה טוב

זה השאיר אותי במקום הרבה זמן

העניין הוא שאני עדיין לא לגמרי יכולה לא להתעסק בזה. 

אני עדיין כועסת ועצובה ומתגעגעת ומקנאה נורא.

לפעמים אני כבר לא יודעת מה הייתה המציאות ואני כבר לא יכולה להתקשר לחבר שלי שאני אוהבת כדי שיזכיר לי אותה, גם אם אני ממש רוצה.

אני חייבת להפסיק לאהוב אותך כל כך כדי להפסיק לאהוב אותך. 

אני צריכה שיהיה לי במה להיאחז.

אני צריכה לזכור אותך חרא עכשיו

כי אם אתה לא חרא

אז אני מפסידה משהו טוב מאוד.

ונמאס לי להתמודד עם האכזבה

כשאני נזכרת שאהבה מחליפים באהבה אחרת

ואני לא אשכח איך החבר שלי מ2016 אמר פעם "אבל את אמנית, והראש לא עובד לך כמו שאת רוצה, ויום אחד תמצאי את עצמך מתקלחת עם סבון ידיים בשירותים של תחנת דלק"

אמנם כבר קצת פחות אימפולסיבית מאז אז יש מצב שזה ימשיך לדעוך עד שהסיכוי למקלחת בתחנת דלק ירד לאפס אבל הראש עדיין לא עובד לי כמו שאני רוצה.

אתמול חבר טוב העלה בפניי את העובדה שאני "מוחקת" (להגדרתו) אנשים מחיי מהר מדי. עברנו כמה שלבים של התנגדות עד שאמרתי לו שזה לא מנגנון הגנה, זה סאב דוויז'ן של מנגנון הגנה. זו השלכה של מנגנון הגנה.כי זה לא שמאוד אכפת לי ואני עושה כאילו לא

פשוט באמת לא אכפת לי

הם הלכו כפי שבאו, ואנשים עוד יבואו וילכו

הסוד הוא שאסור להיקשר, ואולי כבר יותר מאשר אסור, קשה מאוד.

אם אני נקשרת זה לא נפרם.

הלב שלי תמיד שומר חסד. הוא לא משחרר אף אחד, אז אני צריכה להיות קפדנית מאוד לגבי הבחירות שלי.כאילו, הן לא באמת הבחירות שלי אבל כשאני אוהבת זה כל כך חזק שאין לי כלים להתמודד עם הfeels עדיין. אולי כשאגדל.

אני משוגעת מאהבה כשאני אוהבת. זה משתפך ואני מפסיקה להיות אני ומתחילה להיות לב גדול ופועם ובא לי רק לחבק ולנשק את כולם ולהגיד להם כמה הם חשובים.

זה לא עניין של אהבה זוגית בכלל.

מי שהיה חשוב לי פעם יהיה חשוב לי תמיד אז בשביל שלא יכאב לפעמים אני צריכה להלביש עליהם קרניים של שטן וקלשון אחרת אני זוכרת שאיבדתי ושאני לא יכולה להתמודד ושאני חייבת בחזרה אחרת אני אמות משברון לב וזה כבד עליי לפעמים לזכור את הדברים הטובים

זה מזכיר לי את כל מה שאני לא

סליחי:(

פעם, ממש חודשיים או פחות אחרי שהתחלנו לצאת, ביקשת תמונה של מפרק כף היד שלי.

אני הייתי בטוחה שאתה רוצה להסתכל אם פגעתי בעצמי או משהו. שלחתי, וכמה ימים אחר כך קיבלתי כמה צמידים. חמישה ליתר דיוק, שאתה הכנת בידיים שלך במיוחד לי. 

ואת האמת, ידעתי שתביא לי כשעשית את זה כי בכל זאת.

על אחד מהם היה כוכב, והוא נפל ואני כל הזמן התבכיינתי שתתקן לי. לא רציתי שיקרה בדיוק מה שקרה עכשיו,

שהצמיד הרוס ואין למי לקחת לתקן

ידעתי.

באמת חשבתי שזה לא עניין רגיל כמו שאמרת

ושבדרך כלל אתה לא עושה את זה

ואם יכולתי לדבר עם עצמי בת ה20 הייתי מלטפת לה את הראש ומסבירה לה בצרחות למה ועד כמה היא מטומטמת.

לא הייתי מאמינה שאני מיוחדת. 

הייתי יודעת שזה מפעל. שכולן מקבלות את אותו הדבר. הבטחת לי שזה מיוחד בשבילי.

אני מרגישה כמו אחרי אונס, וסלחו לי על המילה אבל אני בוחרת להשתמש בה.

לעוסה ומשומשת ומחוללת ונגעלת מעצמי ומהגוף שלי ומהלב שלי ולא מבינה איך נתתי למישהו לעשות לי את זה

פיזית ונפשית

וכואב, ואני מפחדת ומרגישה אשמה

איך נתתי למישהו לשקר לי ככה

איך קניתי בחייאת אמא שלי

ולמה אני לא יכולה להפסיק לענוד את הצמידים

זה כמו אזיק אהבה בשבילך כנראה

ואני רק אוהבת, ומתרוקנת ונשאר בי אוויר בקושי

הם גם ככה כבר ככ גדולים עליי שעוד שניה הם ייפלו לבד

אבל עד שהתרגלתי אליהם.

אני לא מסוגלת שגבר יניח עליי ידיים.

אני לא מסוגלת לחשוב על מיניות.

זה מה שהייתי כנראה

ומה הטעם בלהיות כוסית אם רק משתמשים בך

גם כשאת כבר מסכימה לאהוב 

אחרי מסכת שכנועים ארוכה?

אני אהיה רבנית.

או שלא כמו בכמורה מותר להם לעשות סקס?

אני לא רוצה לזכור שאני יצור מיני בכלל

אני רוצה שהציצים יעלמו לגמרי

ושכולם יעזבו אותי ויפסיקו להסתכל עליי

ואם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי כמה אני יפה

או איך אני בוכה עליו כשאני כזאת יפה 

אני פשוט אירק להם בפנים.

איך???? כי אין שום קשר בין איך שהפרצוף והגוף שלי נראים לבפנוכו

הגוף הגשמי שלי אולי עונה על חוקי האסתטיקה בראי המאה ב21

אבל הנשמה שחורה עכשיו

כי לפני רגע הכל היה כל כך ורוד

ואם יש לכם קטנה, תדמיינו פשוט להשאיר אותה לבד בחדר מלא זכוכית מנופצת אחרי שריפדתם את הרצפה חודשים ארוכים כדי שכשתלמד ללכת לא תיפול.

או שאל תדמיינו. זה בטח לא נעים.

I gave u ride or die and u gave me games, .Love

Figures, i'm the one crying cause u just won't change.

Iv'e got a lineup of grlz

And a lineup of guys

Begging for me to just give it a try

Well, figures

I'm willing to stay cause i'm sick for your love.

Wish i could hurt u back.

Love, what would u do if u couldn't get me back?

עדיין קשה לי 

סוף סוף הצלחתי לכתוב עליו שיר אחרי חודשים של ניסיונות. בגלל שאף פעם לא יצא לי הייתי בטוחה שברגע שיצא זה יסתדר. ברגע שאני אצליח להרחיק את זה ממני מספיק כדי לכתוב על זה משהו מעניין זה כבר אומר שזה לא נוגע בי כמו פעם. ואז כשלא הרגשתי את הסיפוק שציפיתי להרגיש, חשבתי שכשאנשים ינגנו את זה אני אצא טיפה מהלופ כי אחרי הכל אתה שיר נכתב. אתה שיר שלי. את זה באמת שכמה שהעולם ירצה אי אפשר לקחת לי. כשזה לא קרה, אתמול בעצם, התחלתי לקוות שכשתשמע אותו אני סוף סוף אשתחרר.

אחרי הכל הוא שיר. לא עוד בשר ודם. לא עוד גבר חי, אבל הוא שיר קיים. 

אז אני יכולה לשבת איתו קצת לפעמים, והוא בדיוק מה שאני רוצה. אני לא חייבת להגיד את המילים אפילו. אני יכולה לשבת על יד הפסנתר ולנגן את ליבי החוצה ולבכות עד שהקלידים נרטבים באישון לילה כשנשבר לי הזין מלהזדיין עם אחרים ולרצות לברוח לחיבוק שלך אחרי.

פעם היית מבקש ממני לנגן לך.

לא רציתי לבצע מולך יותר מדי. באמת שלא הצלחתי. מאז גיל 6 כבר אין לי תחושה של פחד קהל בגוף וכשניסיתי לשיר או לנגן לך הייתי נתקפת רעד בלתי נשלט והגוף היה בוגד בי.

היה לי חשוב להרשים אותך, אבל לדעתי לא הצלחתי לנגן אפילו חצי יצירה או לשיר שיר מלא.

הרעד היה מתגבר עליי ושנאתי להרגיש כמו כשהייתי קטנה ברסיטלים של הקונסרבטוריון.

פעם לפני כמעט ארבע שנים היה לי מורה להלחנה

באחד הימים כשהבאתי קטע, במקום לתת לי ביקורת עניינית הוא שאל " הבן אדם שזה נכתב עליו, שמע את זה?" הוא עשה כבר את הקטע הזה לאחרים בעבר אז ידעתי שאני צריכה להפנות את גבי לכיתה כדי שהוא יוכל להגיד להם את התשובה שלו(לא) כי הוא מרגיש מלך שהוא יודע להבדיל.

והסתובבתי חזרה ואמרתי שלא

והוא אמר ששומעים, ואני תהיתי לעצמי מה שומעים.

הייתי רק בת 18. 

היום אני מבינה ששמעו את כמות הרגש שאצורה שם, כי הבן אדם שהשיר נכתב עליו לא ידע את תוכנו. לא ידע את תוכני. כשאני אוהבת אני רק מסתירה

לקח לי כל כך הרבה זמן להראות

ולפעמים אני תוהה אם פתחת לי את הלב סתם בשביל לקחת אותו

ולפעמים ברגעים כמו עכשיו אני פשוט מקווה שזה היה שיעור ממש ממש ממש חשוב

אבל לא למדתי יותר מדי

רק שאני עדיין יכולה לאהוב

ושכשאני מתרסקת זה עדיין הכי כואב שיכול לכאוב

אם זה שווה את זה?

כלום לא שווה את זה. אבל הייתי עושה את זה שוב. הייתי עושה את זה יותר טוב.

יכל להיות טוב יותר. יכל להיות רע מאוד.

לא חשבתי שיגיע הרגע שבו אני רוצה להתקשר אליו ואין למי 

ואני רוצה לחבק אותו ואין את מי

ואני שוב לבד במערכה.

אנסה לכתוב עוד שיר

אולי יצא ממני משהו יפה

אני מקווה שהכל יהיה בסדר.

גם רק חלק יספיק.

מאז שנפרדנו לא העזתי לקרוא את השיחות, כי יש גבול למזוכיזם.

ובחיי, עשיתי בשכל. לא הייתה לי התחלה של מושג על מה מחכה שם בכלל.

קיבלתי התראה בלוח שנה מהפלאפון בשעה 12 בלילה שהתאריך של היום הולדת שלו הוא בעוד X זמן.

הלב שלי קפץ ראש לבריכה ריקה באותה שנייה.

משום מה לא האמנתי ללוח השנה והחלטתי שאני הולכת בערך שנה אחורה בשיחות שלנו, וזה הרבה שיחות, כדי לוודא שזה באמת התאריך כדי שאני לא אשכח בטעות לשלוח לו מזל טוב. 

אני לא רוצה לשכוח להגיד לו מזל טוב.

אסור לי לשכוח להגיד לו מזל טוב.

זה כל מה שאנחנו עכשיו. אנשים שאומרים אחד לשני מזל טוב,

לא באמת מדברים ולא באמת יודעים מה קורה אחד בחיי השנייה אבל לפחות אומרים פאקינג מזל טוב מזדיין, כי אני לא מאחלת שבת שלום או חג שמח כי אין לי אלוהים

ואני לא מוכנה להפסיד גם את זה.

השתדלתי לא לקרוא כלום אבל העיניים שלי רפרפו על מילים שחצבו לי בקרביים.

על כמה אתה מתגעגע אפילו לקול שלי, על כמה אתה מרשמלו. המילה מרשמלו גומרת אותי.

היא מזכירה לי בבירור שלפניו הייתי אבן.

היא מזכירה לי בבירור שגם הוא התרכך עבורי.

איזו חמודה הייתי כששחררתי את ההגנות והרעפתי עליך אהבה. לא זכרתי את כל זה.

זכרתי שאני יודעת שהייתי מאושרת כמו ביום שלקחת אותי למשחקייה בקניון, ואז הייתי מאושרת כמו ילד שלקחו אותו למשחקייה בקניון, אז היה שמח.

לא יכולתי להתאפק והקשבתי רק להודעה קולית אחת. כוס אמא שלי נפלתי על האחת הכי גרועה בעולם.

את יכולה ללכת לישון ילדה שלי, אני גם ככה אגיע רק בשבע וחצי.

עוד מעט אני אבוא ותשבי עליי ואני אחבק אותך ואנשק אותך ויהיה לנו כיף.

זה בערך מילה במילה מה שנאמר, ואני די בטוחה שאפילו קיבלתי גם שוקו כי הייתי חמודה באותו זמן ובטוח הגיע לי.

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה שזה היה כל כך טריוויאלי פעם שתכף הוא מגיע לתת לי להתרפק עליו ולנוח ביחד, לתת לבועה של הנצנצים שלי והריח שלו להחביא אותנו, זה הקוץ שלא יוצא.

והעיניים שלי רפרפו על זה שבכיתי שיביא אופטלגין, ועל פעם ששאל אם להביא לי לאכול ועניתי כן(חח?????) ועל פעמים שהייתי חייייייבת מנת דאדי דחוף ועל פעמים שהוא נתן לי אומץ.

זה נשמע נורא מרוכז בעצמו אבל זה הבלוג שלי אז אני מדברת על הצד שלי.

בקיצור, פתאום זה נראה והרגיש כאילו זה היה כל כך אמיתי

באיזה טבעיות הדברים קרו פעם. למה הלב שלי מרגיש את מה שהוא מרגיש

שהכל באמת היה. ששמעתי שוב את הקול שלך מדבר אליי כמו שאתה מדבר אליי.

כבר הייתי בטוחה שהזיתי אותנו.

מרחק הזמן גורם להכל להיות מטושטש

לטוב ולרע

את הרע הזכרנו הרבה

אבל פתאום נזכרתי, שהטוב היה כל כך טוב

שאני יכולה להבין את זיכרון השריר שלי בלב.

נזכרתי שכשזה עמוק זה עמוק

ושאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל היה סתם

וזה עוד שלב בדרך לאנשהו

אבל זה לא

לא הספקתי להגיע לתאריך של יום ההולדת כדי לוודא

הדמעות לקחו אותי

וגם הסיפור

ואולי אני עושה רומנטיזצייה לדברים

ואולי זה הניסיון להישאר סחית שהופך אותי לככ סחית שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהיות סנטימטר בכתיבה מריאליזם מאגי.

אולי זאת אני ואולי אלה החיים.

אני מניחה שאחיה ואראה

סליחה אם זו אני,

זה כנראה כי אני ממש ממש רוצה לשמוע שהכל בסדר, ואפשר ללכת לישון

If a poet falls in love with you,

You will live forever.

Even if they died falling.