Growing pains coda

עוד פעם לא הספקתי לאכול לפני שנרדמתי

רק שמתי חולצה ארוכה וטרנינג כדי לא לקפוא מקור, וחם.

כבר כמעט ארבעה ימים שלא הכנסתי כלום לפה חוץ מאצבע ומים מבקבוק ספציפי ולא אכפת לי

אני רק קצת מסוחררת

הלוואי שהשנים יעברו כמו שנת לילה עמוקה

למה הפסקתי ג'יזס גוינט ובירה וכמה כדורים היו שולחים אותי עד מחר ב12 והייתי מרגישה כמו בן אדם נורמלי עד שהייתי מתעוררת למציאות

אבל לא, החלטתי "להתמודד".

לבד.

מטומטמת.

אני עייפה נורא

ומפחדת 

ומתגעגעת

וחוזרת על עצמי.

נמאס לי ממציאות שבה אסור שתרגיע אותי

ואם היו בדירה המזדיינת הזאת בגדים ארוכים שהם לא שלך הייתי לובשת אותם וסובלת פחות

אבל עדיין לא הייתי ישנה טוב

ועדיין לא הייתי מספיקה לאכול

ועדיין לא הייתי מוכנה לכבות את האור.

אני רוצה לחבק.

לגדול זה זוועה, תודה שנתת לי להיות קטנה,

שנתת לי להיות אני.

שהשמחה תחזור כבר ללב שלי

אפילו רק לקצת

מלחמה. כל הזמן אני במלחמה.

קמה בבוקר ותוקעת לעצמי סכין בבטן כי זה יותר מפתיע מבגב.

אני מפחדת, אני מרגישה את רוח הזמן נושקת לי בעורף, ואותך הולך ומתרחק.

אני מפחדת. אני לא יודעת אם לוותר זה הדבר הכי טוב או הכי נורא שאני יכולה לעשות לעצמי.

לוותר זה אומר שקט. לוותר אומר להתחיל להלחם בדחף של לראות איך הוחלפתי וגם פשוט, להחליף.

קשה לי להחליף דברים מיוחדים.

להלחם אומר רעש. להלחם אומר להחזיק את האהבה באיזשהי פינה בלב שתשתולל כדי שיום אחד במקרה הצורך אני אוכל לשלוף אותה מהמגירה.

הפחד הכי גדול הוא לפספס באמת. כי אולי עוד לא פספסנו לגמרי? אולי זה שעדיין זה לא יצא החוצה לגמרי אומר שזה לא סיים להתפספס?

אולי אני אמורה לעשות משהו?

אז אני פסיבית לגמרי בתוך לא להיות מוכנה לוותר.

"לא רציתי להפריע".

מיקה בן שאול/

לרצות משהו ובו זמנית לא להאמין בו

זה כמו למשוך אותו אליך ולדחוף אותו ממך במקביל

אין תנועה כשאין אמונה.°•○●°•○●°•○●°•○●°•○●°•○●°•○●°•°

אני מאמינה בהזדמנויות.

אני מאמינה שהמילים בסוף יגיעו לאוזניים הנכונות ויגעו.

כמעט

כולכם אותו אחד
כמעט

כולכם אותו כאב

כמעט
אותו פספוס

כמעט
אותו מקום שווה בלב

זה כי אני כמעט ולא מפלה
בין אהבה שהתנדפה
לאהבה שנפלה

כמעט.

וזה נכון שהקרבה עושה הכל כואב יותר
רק חלומות מנופצים
וחלומות נפיצים

על אש
על חם
על עור ועור
על מסוכן אבל נוגעים
אסור לי לגעת
אסור לי לבקש לשים את היד במדורה

למרות שזה כבר לא נראה לי מפחיד

ואני רוצה נורא.
ואני כבר לא שורטת.
ואני מתחרטת
ואני שונה.
אבל גם המקום, והזמן

לילה שני פה.

היה בסך הכל בסדר

לא האמנתי לעצמי שאשאר

חברה טובה שלי במקרה מבקרת לא רחוק מכרים

אז בילינו יחד את היום ובערב חזרתי לפסטיבל ממנו באתי

יש לי ריח של לימון באף

"לעזוב אותי? אני אומר, בשביל טיפות? למה?

אני הרי אוהב אותה, אוהב אותה כמו מטורף.

תלכי אם את רוצה, אני אומר לה, אבל שתדעי ששום טיפות אוזניים מסריחות לא יאהבו אותך כמו שאני אהבתי"

עד כאן הספקתי להגיע באחד הספרים מהרגע בו חזרתי לחדר עד לעכשיו

עמ 83

אני קוראת מהר

אני בורחת מהר. אנשים מתרשמים מבחורה בת 20ו שקוראת בכריכה קשה. שיודעת, באופן כללי. יש לי כמות ידע כללי שיכולה להשמיד כל שתיקה בשיחה אי פעם

ואנשים חושבים שאם אני שוקעת להרצאות ולספרים ולא לנטפליקס אז יופי טופי כי אני חכמה כזו ומנצלת את הזמן שלי כראוי. זיבי. יש לי כל כך הרבה קשב וריכוז שאני לא מצליחה לצפות דקה בטלוויזיה. ואין לי כח להתנסח כראוי במשפט הזה. עם ספר יש כל כך מיליון מקום לפעולה. אני יכולה לזוז.

גם בהרצאה. כל מה שלוקה בחסר בחזית החזות(חה).

בטלוויזיה לפחות יש משהו אנושי כזה

אנשים ורגשות וקול.

הלוואי שאצליח לאכול משהו לפני שאיעלם

רק הרעיון נשמע מגעיל

היו הופעות מוזרות

זה היה מדויק עבורי

הכל כל כך מוזר בעולם

כאילו נולדתי אתמול או משהו

זר לי ורחוק כאילו מעולם לא התראינו

עצים? שמיים?

אני רק רוצה משהו מוכר ולא נראה לי שאמצא אותו במשהו

אולי בצליל אולי בריח אולי בתחושה בגוף

אולי במישהו, מוכר.

שיעשה לי את עצמי מוכרת חזרה.

או לפחות בהכרה

אני לא רוצה להיות חכמה,

אני רוצה נישוק ומוצץ

ואם יש הליך רפואי המאפשר את הסרת שק הדמעות לצמיתות אז גם אותו אני רוצה.

אותו אני הכי רוצה מכל הדברים.

האינסטגרם שלי מלא באהבה של שבורים.

לגדול בתל אביב זה לא פשוט וגם לא מצחיק

כל המכרים שלי שבורים. חברים שלי סבבה.

יש את ההיא שהריחה כמו גופה ולא הייתה חופפת את השיער וכן הייתה עושה קטמין עד שהיא נמחקה לגמרי

והיא עשתה רסטות כי היא הבינה שאין לה כח להסתרק

וחזרה להתקלח כי היא אוהבת ריח של מנתה מתוקה

והפסיקה עם הקטמין ועם להזדיין עם כל מה שזז כי היא בטח לא

ויש את ההיא

שהיו לה שתי חברות טובות

אחת התאבדה או מתה ממנת יתר, זה לא ברור לאף אחד

והשנייה על קו כל תצוגת אופנה בעולם תל אביב פעם בעשור

אז היא נשארה בהרגשה בודדה מאוד והתחילה להשתמש במה שהחברה שלה מתה ממנו.

ואצלינו אין את הקטע הזה שמעלים רק את הטוב

אני רואה איך כולן בוכות כי הן טורחות לצלם את זה בלי חולצה או באמבטיה כי זה מה שהולך

אני רואה כשלמישהו משעמם כי הוא מציע לאנשים להיפגש דרך הסטורי

אני רואה שלכולם נגמר הוויד ושחצי מהאנשים שאני מכירה בגילי, בדיוק כמוני, יודעים להכין רק פסטה ופתיתים

וזה עצוב.

אבל זה שמח כשאת רואה איך הרסטות שלה מתערבבות עם השיער שלו והידיים שלובות ואי אפשר להבין איפה הוא מתחיל והיא נגמרת

זה שמח כשאת רואה שהן התאפרו והתלבשו יפה ועדיין רואים את החורים דרך העגילים, רואים את סימני החתכים הישנים מבעד לקעקועים

רואים שהם מחבקים אחד את השני חזק

לא כמו הזוגות באינסטגרם.

שפצע מצא פצע 

ואולי הם מחלימים ואולי לא

אבל אהבה כזו היא הדבר הכי יפה ויזואלית שראיתי.

כמו תמונה מונפשת, רואים איך היא נרגעה

איך הוא רגוע

ואז אני שמחה גם בשבילי לרגע

כי אני אמנם מקולחת, אבל גם עליי רואים

ומתישהו אני אהיה כל כך רגילה

שגם אני אסכים לעשות את זה.  

עם הילד המוזר עם השיער הפרוע שבטח יעמוד ליידי 

ויהיה רגוע

והתמונה לא תהיה כזו של ראווה או רברבנות או שיעמום.

זו תהיה תמונה של ניצחון.

שני השבורים האלה הצליחו לאהוב את עצמם מספיק בשביל לחפש מה שמתאים להם

בשביל בלב להמתין לחיוך בזמן שאת מצנזרת פטמות בתמונה שלך בוכה באינסטגרם

בשביל להפסיק להעלות תמונות של מכשירים וערק 70 אחוז או משהו כזה פעם ביומיים כי קצת פחות כבד ככה

בשביל להפסיק להרגיש כאלו מקולקלים.

אנחנו לא.

עכשיו מהמרחק של חיפה תל אביב נראית לי יפה כל כך

ובני דורי עצובים כל כך

המקצוע שלי מאתגר ולא ממוקם, לכן אני צריכה להיות ניידת.

להדחף לכל חור, להיראות בכל מקום, להישמע.

זאת העבודה.

כל הנסיעה הייתה גדולה עליי 

נתנו בראש היה בסדר

אבל כשזה נגמר הלב שלי חזר להפסיק לפעום

והייתי שם עם אנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם

ובן יפה וחמוד שאכפת לו ממני

והתחרפנתי

כי כל דבר קטן נוגע בי עכשיו. 

ריח של רמיזה לאי שייכות והראש שלי כבר לא שם. נעלבתי נורא ממשהו שהוא בכלל לא מעליב

והבן היפה הלך אחריי במעלה הרחוב.

הוא הצליח לעודד אותי למשך פרק זמן קצר, 

כי תשומת לב מהאדם שאתה מחבב היא מעודדת

ומהר מאוד זה עבר

חלוקת ההסעות חזור נועדה למקסם יעילות.

במצב יעיל אני לא הייתי באוטו שלו, אלא באוטו אחר, ואז הדבר שמרגיע אותי לא איתי.

אני מבינה באותו הרגע שאני לא חוזרת,

ומחליטה לספר שכבר החלטתי שאני אשאר לטייל קצת כי אני חופשייה עכשיו.

הוא הסביר לי שאנחנו באזור לא טוב של עיר שאני לא מכירה ושהוא לא מתכוון לתת לי להשאר לבד

וחייכתי עם השרירים שליד העפעפיים שיראה אמין

והטיתי את הראש כלפי מטה כדי שהדמעות פשוט ייפלו על הרצפה בלי זכר על הפנים שלי

והוא לא היה מוכן ללכת עד שאני אבוא איתו.

השדים שלי יצאו החוצה והחליטו לעשות בלגאן.

החלטתי שאני ילדה גדולה ועצמאית ושאני נשארת כאן

וזרקתי את הבירה לפח וקמתי מהמדרכה והתחלתי ללכת עד שבסוף הפסקתי לשמוע אותו קורא לי.

מצחיק, השורה האחרונה מתארת היטב את כל מערכות היחסים שלי.

עכשיו אני יושבת לכתוב את זה בתוך המקום שעשינו בו את העבודה הנדרשת עם הפלאפון במטען

ואני אשן באיזו אכסניה שהבחורה הנחמדה שארגנה את הערב מכירה, לבד

ואני אהיה בסדר

ואולי אני בכלל לא אחזור למרכז.

שום דבר לא באמת קושר אותי לשום מקום.

שום דבר לא באמת קושר אותי לאף אחד

ככה זה מרגיש עכשיו

שאני בלי שורשים

אז למה לא פשוט להשאר כאן

אני אקרא המון ספרים

קודם כל בפעם ה800 את געגועיי לקיסינג'ר ואת פתאום דפיקה בדלת של אתגר קרת שקיבלתי מתנה. אחר כך את האדם מחפש משמעות שמונח לי לצד המיטה כבר נצח.

המון ספרי תיאוריה של מוזיקה

אחר כך אני אתחיל להשתגע ואקרא פרטיטורות במיטה ואשמע אותן מתנגנות בראש שלי

כשאני אסיים גם עם זה אני לא יודעת מה אעשה

יש שיר נהדר שנקרא look what they've done to my song

שם כתוב שאם אמצא ספר טוב מספיק

לא אצטרך לצאת ולהסתכל על מה שעשו מהשיר שלי. מהנשמה שלי.

אולי אני אשתול גינה, אולי אני אחיה בסקווט

אולי אני אמצא קומונה

אולי אני אמלא את התיק שלי באבנים ואכנס לאט לים

אולי אני אמצא אדם חשוד למראה ואכנס מהר לאוטו שלו

אולי אני אשכב על הכביש בחוץ ואבכה עד שמשהו ישתיק אותי

אולי אני אתקשר לבן היפה, שיחזור.

אולי אני אגיד לו שאני בכלל לא מסתדרת ושאני לא רוצה לישון לבד באכסנייה המגעילה הזו

מצד שני שום דבר לא לא קושר אותי לשום מקום

כאב לי לראות את השלט של העיר של מי שפעם היה בית ללב

כואב שאני לא יכולה לבקש עזרה

ואני באמת לא יכולה

אני אבן עד שאני רכיכה

אני לא אומרת כלום עד שאני לא יכולה להפסיק לדבר

אני לא אני עד שאני אני

ועכשיו אני לבד

ואולי אני צריכה שישמעו אותי

כמו שבאתי לעשות בעבודה

אז אני כותבת

שתשמעו

כי אם לא אין טעם בסבל

גם ככה אין בו טעם

רק ריח של קפה וסיגריות, ומלח מדמעות שיבשו

אני נוסעת במונית שזזה בקצב מינימלי במרכז העיר ומוחה את הדמעות מבעד למשקפי השמש כדי שהנהג לא ישים לב.

אני מרגישה כמו הצל של עצמי

לבשתי שחור

לא משנה איזה שק אני לובשת כל הגברים בהמות

ואני שונאת אתכם ואת המבטים הדוחים שננעצים בי עוד יותר כשאני מכוסה

כאילו אני לא שלי

כאילו לי אין בחירה

כמו שלא הייתה לי הרבה זמן

לא יכולתי לבחור לדעת את האמת

לא יכולתי לבחור לא לקחת חלק

כי לא נתנו לי הזדמנות

חשבתי שכשאצא החוצה ארגיש טוב יותר

יש לי שלולית דמעות על השמלה

אגיד שנשפכו מים

הלוואי שהייתי יכולה להרגיש פחות

ולאכול יותר

שיהיה לי כח להחזיר לכולם,

כי באמת שנמאס לי מהמבטים האלו.

עדיין נוסעת, מספר לא מבוטל של דקות לאחר תחילת הכתיבה

האנשים עדיין הולכים, המכוניות עדיין נוסעות,

השמש עדיין זורחת, אני עדיין מתגעגעת

ובעיקר עצובה.

רציתי לספר כל כך הרבה דברים.

אין זמן, ככה נראים האנשים

ככה אומרים

וגם אתה

לי נדמה שאין דבר בעולם הזה פרט לזמן

והרבה יותר מדי ממנו.

שוב הבעתה בבוקר והבור בבטן שנפער

שוב ההבנה שמתנפלת עם שיניים וציפורניים ובלי רחמים

ואני מנסה, כל כך מנסה לצאת מהמיטה

אבל הדמעות שוטפות

ורצות לי בראש התמונות הכי מכאיבות בעולם

שלו

נוגע

ננגע

נאהב

ואני מסתכלת.

עם הלב הפתוח והנגוס והמבולגן שלי.

הקרביים בוערים

כמו סכין בבטן

שאני מסובבת ומסובבת בעצמי

לא מסוגלת 

לא מצליחה

להפסיק, או לשאת את זה

הבטחתי שלא אכתוב יותר

אני רואה את המילים שחורות על מרקע לבן

והבור הולך ומתרחב ומעמיק

כל אחד חי את החיים שלו עכשיו

אבל אני נפרדת כל בוקר מחדש

איך אפשר שלא לקרוא?

ולא להדליק את הגוינט

שכיביתי לתקופה קצרה, אבל הפסקתי

נזכרתי מיד למה לא כדאי להמשיך להפסיק

באיזו קלות הכאב מתגבר עליי

ואין תחושה שפלה מזו.

הלך לי כל הצבע הכתום על הכאבים של אתמול בלילה.

חבל שנרשמתי לאתר הזה?

חבל שהכרנו?

הלוואי שיכולתי להתקשר אליו.

אני רק רוצה להפסיק לבכות

לפחות בקול רם כל כך

ואיך יהיה לו אכפת

איך יהיה לו זמן, בו יהיה לו זמן לשיהיה לו אכפת

שאני מתגעגעת לאבא?

ושזה באמת באמת כואב כמו בגיל חמש באמת

ואני לא מבינה איך הוא עוד מחזיק כשהידיים שלי רועדות

אני שונאת קניונים.

מרגיש כאילו עזבו אותי לבד כי שחררת לי את היד באמצע הקניון

והלכתי לאיבוד והכל גבוה וגדול וכולם יודעים לאן הם צריכים ללכת ומה לעשות

ואני לא.

נכון הכינוי שלי הוא ניימלס מס?

זה בעיקר כי אני לא מצליחה למצוא מילים כדי לתאר אותי. אני שקופה למי שיודע לראות, אני בערפל לי. הבלגן גדול, ואני לא ממש.

יש לי שם שאני שונאת. תמיד שנאתי. היו אמורים לקרוא לי בשם אחר שנשמע לי הרבה יותר הולם ובסוף הלכו על מה שיש עכשיו, אבל הוא השם היחיד שיש ברשותי לתאר אותי.

היום מישהו שאני מכירה קרא לי בשם של מישהי אחרת

ולמען האמת

מעולם לא הרגשתי כל כך מיותרת

כבר מזמן לא הרגשתי כל כך לא יפה

בלי חן קורן כזה של אישה, עדין

מזמן לא הרגשתי כמו ביום ההוא שכתבתי את הטקסט על הפרחים שכל החברים שלי אוהבים.

הטקסט על הפעם ששמתי פרחים בשיער לפני בצפר, וגם היא. ושלה היו יותר גדולים ויותר סגולים ולא נבלו עד סוף היום. שלי כן. 

והוא אהב אותה, ואותי לא.

ולא יכולתי שלא להרגיש שהיא יותר יפה ממני, 

זה הפאנצ'.

פה, הבוקס הוא שונה

נעצבתי מאוד,

כי אני לא היא, ובאותה השניה

בכלל רציתי להיות לא אני.

להיות מותרת.

לא יכולתי שלא להרגיש שהיא יותר טובה ממני

שוב כמו אי אז הרגשתי כל כך מיותרת

ברת החלפה.

פונקציונליות

טעות במשבצת,

בסך הכל טעות בזיהוי

והפכתי לבלתי נראית

הבטתי במראה מאז

רואים.