זה לא שאני לא רוצה להזדיין עם הרבה מכם. אני דווקא הייתי שמחה.
אני פשוט מנועה.
הטמטום שלכם זה המעקש שמונע ממני מלהזדיין (או לזיין, פור דאט מאטר) עם רבים מכם.
אז אם אנחנו לא מזדיינים כרגע, תשאל את עצמך: במה הטמטום שלי תוקע אותי (ובכך ומונע ממני מלהיתקע?) 🤔
*מוגש כשירות לציבור
*מה הטמטום שלי אתם שואלים? שאני כל פעם שוכחת לזוז לקצה המיטה. למה תמיד באמצעעעע? 🤦🏼♀️😔
**זרקו איזה מילה על הלק, מה 'כפת לכם?
מתאהבים בי מהר, מהר מדי.
אני מתאהבת לאט נורא, לאט להחריד. החיפזון מן השטן אמא שלי אמרה.
הם מתאהבים בי נזיל, לא לעומק כזה.
אני בחורה נזילה מאוד. קשה להכלה. אבל האהבה שלי היא מהיציבות בטבע.
אתה זיון שלא ברא אלוהים
החברים שלי עורכים מסיבות בריכה. על טפיהם.
ואני רק רוצה להזדיין עם גברים. ואותה.
איתה
זה נראה ככה:
חוץ.... מהפעם השניה בה היא באה, אז החלק השני (והשלם) של הסדין, נרטב לגמרי.
היא נזק אני אומרת לכם
אני זוכרת את הדמעה חוצבת לה שביל, חמה, במורד הלחי.
אני זוכרת אותו אומר לי: "זכיתי להיות עם צ'וצ'ה. לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה".
אני זוכרת את האיבחה בה נכנס המשפט הזה חודר לי ללב. כואבת עליו, כואבת עלי.
אני זוכרת את המוח משרטט את התשובה, שדווקא לא מעט, גם. אבל את הידיעה שלא. זה לא נכון. ובעיקר את הפה האילם, לא מצליח אפילו לשרטט מילים, נוכח הלב הפועם בכאב.
אני מרגישה את זה
הולך ונחשף
אני הולכת ונכספת
ואני, אינני תלויה בדבר
אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
מתערטלת
אתמול הייתי עוגיפלצת במיוחד.
זה לא אומר הרבה.
לא עשיתי הרבה.
לא, לא טרפתי.
אבל כן זללתי בתאווה ולא שעיתי לפירורים המותזים לכל עבר. מה זה פירורים? זה לא באמת רגשות. זה לא באמת אנשים.
הם דמויות בסיפור, לא? צלליות רוקדות.
אבל הם לא. הן ככ לא. הרי אם לא היו מוצאים דרכם ללב שלי (כוסעמק) לא היו מוצאים את עצמם מובלים. בשקיקה. שקטה. ואורבת.
הם בכל מקרה פירורים מותזים, ככה שזה באמת כבר לא ממש משנה.
בכל מקרה, הפלצת ניצחה. כמעט. היא כמעט ניצחה. נתנה פייט טוב, יפה.
גם היה כיף.
ככה, לפתות אותם לבור.
עם חיוך רחב ומזמין, ובחזה חשוף.
ככה, הם שיכורים מתשומת הלב. מהאהבה המורעפת? מהאור?
אבל זה לא ממש אור. לא ממש. הוא מוכתם. אני יודעת. זו פלצת מאחורי הקלעים הרי.
אחרת למה הן מובלים לבור?
כן, אני אשלשל להם גם חבל. בוודאי. אך ראוי, לא?
אבל לא לפני שאוודא שנכנסו להם. עמוק פנימה.
ושיתחנן גם. כן, למה לא. שיתחנן.
ואז אני כבר באמת שואלת?
זו פלצת? זו פיית האור?
בסוף הן ינצלו, אני יודעת.
מידת הטוב תגבר על מידת הפורענות, כן. גם הפעם.
אבל מי זו שם שדילגה בחדווה למראה השיכורים ההולכים מטה בלהט?
אני חכמה
מצחיקה
חדה
אמיתית
רגישה
אוהבת
יפה
פתוחה
משוחררת
מאפשרת
נעימה
טובת לב
סקס טוב
ועם פה של אללה יסתור
הם מביאים לי את הסודות שלהם
גברים שנותנים את הסודות שלהם זה דבר נפלא
זה קורה בשקט
בלי גינונים וקישוטים
הטווסות נשארת בצד ברגעים האלה
זה נאמר בפשטות, ברוגע
נקי
גבר בצורתו הנקייה
זה דבר יפה
הם הכי הם איתי
הכי אמיתיים
איזה יופי זה אמת
מה שיוצא מהם
מרגליות למעני (לא כפרה, אני לא מתכוונת רק לשפיך חומד. תחשוב עמוק יותר. אני יודעת שאתה מסוגל)
העולם שלי הוא בין הסדקים.
אני חיה בין הסדקים.
לפעמים אני מתגעגעת
שואלת מה איבדתי
אבל החופש
אווו החופש
הוא ממכר
ממכר
אין לי די
ממנו.
אני מודה, אני גרגרנית
ואומרים לי: "אסור"
"זה לא כדאי"
"את צריכה לבחור"
אבל אני (!) לא צריכה לבחור
הבעיה היא של מי שהגדיר את זה כבעיה.
אני חיה בין הסדקים.
טוב לי
יש לי מזה ומזה.
אני לא יודעת אם אפשר תמיד להיות
בסדק
זה הרי לא יציב
ויש אובדנים. בהחלט יש.
(תמיד יש אובדן, שלא תחשבו).
אבל אולי
בסדק יש אולי
ואולי
אני אמצא
ואולי
לא
ואני גם לא יודעת אם אני יודעת
להיות
לא בסדק
אם אי פעם ידעתי
או אם כבר שכחתי.
ואם ניתן ללמוד
אני רוצה?
