האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

פגשתי עכשיו את האדם שהכי אהבתי ושהכי גדל איתי, 

איזו פיסה בתצרף שחסרה שנים רבות מאוד (כבר יותר בלי, מעם. היסטורית. וכן, יש היסטוריה)-

ושהכי הרבה פעמים בחיי בגד בי

And It was nice *

Fool me twice

הדרך שלי להתאהב זה לבכות

אני מבכה אותם ואת חסרונם העתידי בעודי נקשרת אליהם
זו דרכי לעשות להם מקום בלב שלי
ולהתמודד עם החלל שלבטח יוותר
חלל שמפנה מקום, לעוד.
זה תהליך פיזי, ממש
צלעות נפרמות
אונות נפקעות
אוויר מנושל
הכל זז ומתרחב ונושם ונושף ורוטט וכואב

................ 

הוא מציע לי חצאי שקרים וגמירות
והוא מציע לי אמת כמעט מלאה וכאב
כולם פונים אלי
כולם חוזרים תמיד
על ארבע
בהצעות שונות, שאינן שוות בערכן:

............. 

זה לא הכל
זה חלקי

לא זוכרת אם הוא היה שם אחרי שנפרדנו והייתי באבל, 

או שעוד לפני, בשלבי ההחלטה הקשים והמייסרים. 

הוא היה חבר טוב, וקרוב, ואיש סוד, ומקום בטוח, ודאג להשאיר את עצמו קרוב אלי, תמיד בדרגת חיכוך מינימלית, שממש מגרדת את הרדאר מלמטה, אבל שמספיק נוכחת בשביל שלא ניתן יהיה להתעלם. קצת כמו אבן מיניאטורית בנעל. 

ומישהו להישען עליו. לגמרי. 

היינו ישנים יחד, מחובקים כל הלילה. 

שנינו ידענו כמה הוא רוצה. 

והוא רצה. 

מאוד. 

אבל הוא איכשהו היה חזק לשאת את הקרבה המשפשפת הזו, שנה. ככה. 

כל תחילת מפגש התחיל בחיבוק, ונשיקה מרפרפת אבל רטובה ושואבת, לא על הלחי. אפילו לא על הפה. על הצוואר. 

בדיוק במקום הזה שאפשר לחשוב שהוא תמים לכאורה, אפור, וחברי אילולא פיק הברכיים והרטיבות הגדולה שנזלתי אליהם אחרי כל נשיקה אגבית כזו מצידו (בנשלזונה). 

אני השתמשתי בו. 

החלטתי. 

אחרי שנה, כזו. 

ערב לפני שטסתי ל-20 יום (תקופה ארוכה מהגלות, בפרספקטיבה של אז), ישנו יחד (כרגיל). חבוקים, מדברים. שני חברים. 

הוא רצה, כרגיל. הכל היה ידוע. 

אני לא. 

עד שהחלטתי. שכן. התרוממתי מתוך הזרוע שלו שעזרה לי להישאר צמודה לתוך החזה שלו, שלחתי יד ללטף לחי, והורדתי שפתיים ישר, לתוך שלו. 

הזדיינו באותו ערב, לראשונה. 

לא, אני לא זוכרת איך היה. 

אבל אני זוכרת שידעתי שזהו. 

שאנחנו יחד. 

כי החלטתי. 

ושלמחרת אני נוסעת והוא לא יראה אותי לשלושה שבועות. ואת החיוך המרושע שהמחשבה הזו הביאה איתה. 

לא חושבת שידעתי שמה שאני עושה הוא בדסמי. 

אבל ידעתי מה אני עושה. 

הוא, אגב, היה מלך. 

כמו שהוא נשא את הרצון להיות, ולהישאר במצב הזה, זמן ככ ארוך. בשבילי. 

ככה הוא ידע. ללכת. 

בראש מורם. 

אבל זה לסיפור אחר. 

אין לי עניין לגרום לאנשים לעשות מה שהם לא רוצים

יש לי עניין לגרום להם לעשות את מה שכן

ולפעמים, זה הרבה יותר קשה

##########

הייתי צריכה משהו שיישאר שלי

את הכל לקחו

הדמעות הן רק שלי

שלי ובשבילי

מנקות אותי

#########

הוא נוגע בי במקומות מאוד ילדיים, של פעם, 

הוא מסביר לי משהו עלי

עלי, ועלינו, שלושתינו

על רוך ועל רצון להיראות

ולהיות

שלם

###########

הם חדים

אני עגולה, כמו שהוא ציין יפה פעם

אפורה מאוד

אני באפורים

האפור היום אפור מאוד

מאז שהרגו את האב שבשמים אי אפשר להיות 

שחורים כל כך יותר.

או לבנים, זה לא ממש משנה.

אני מחפשת את האפור, 

מתפלשת, 

 - זה נותן לי את הביטחון הכי גדול - 

כי הוא גמיש

ולא פריך כמו לוח הדמקה שחור-לבן חד שלכם. 

ואיפה שאין אפור- אני יודעת שלא חיפשתי מספיק

שלא שאלתי

שאני מתפשרת

ורואה רק חלק

מתעוורת

שיש עוד, הלאה

אני משתדלת לשמור על עגילות

עובדת בזה

אני עגולה 

הכי אחראית שאני מכירה,
מעט כלאים שיכולים לכלוא אותי, להחזיק אותי,

פצעים וכיתות

מבחוץ החופש נראה לפעמים כמו הוללות

לימדו אותנו לחשוב שזה סותר;

או שאת מותרת, או שאת שמורה.

לא, נהפוכו 

את בכלל לא צריכה התרה

ואת לבד בכל מקרה

אלא, מבחירה

##############

גבר שאומר לי בשיחה הראשונה: "את שלי כבר" (גם אם בצחוק)

איבד אותי לנצח 

##############

חלקם ממש רואים אותי.
באמת שכן.
אבל אז הם רוצים להחזיק אותי בכף ידם
קישוט נאה, מסתובב סביב צירו
תלוי בחסדם
זוהר את זוהרו, בשבילם.
לא.
אתה לא תחנוק אותי.

###############

עליתי שלב. זה מורגש. הוא יודע.

#################

בזמן האחרון אני משאירה אחרי שובל גופות גברים חרוכות
רוב הזמן אני מדלגת מעליהם בשעשוע

מעל לחבורה הנערמת

אבל, חלק (גדול) מהזמן, הלב שלי נשרט ונסדק,

הרבה יותר מהמכה הקלה שהם מקבלים לאגו הפורח

אני מתחילה לצעוד הלאה ונתקלת ברגלי בפגרים

וזה לא נעים לי 

################

אני תמיד עושה מה שאני יכולה להחזיר אותם במצב טוב יותר משקיבלתי אותם. זו תרומתי למאבק האקלים.

#################

שאלת הפוטנציאל רודה בי.
אני לא אוהבת שרודים בי.

אלא אם בחרתי בזה. שאלה ארורה. 

#################

כל בוקר אני קמה עם שיר בלב
היום זה זה

* עכשיו רק צריך לראות איך התחת שלי מגיב לזה

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לזין*. וזה אשכרה צובט, בלב. 

כוסאומו העולם.

שימושיות היא ערך רבותי. 

*לא כל זין, ימטומטמים. אחד ספציפי. אין צורך לשלוח הצעות ו/או תמונות. הן יפסלו במקום ולא יעשה בהן שום שימוש ממשי או אחר. 

אין זמן לאישי, לאישיות או ליחסי אישות

#########

זה די אכזרי שדווקא בימים בהם אני הכי זקוקה לעוגת שמרים טובה - אלו בדיוק הימים בהם אין סיכוי שאכין כזו, זו משימה קשה מדי 

#########

אין דבר גברי מלרצות לזיין אנאלי, וליהנות מלזיין אנאלי- בזמן שיש לך אפס ניסיון בחוויה הנחדרת. הרי מה זה דורש מהזיין החודר? ביטחון עצמי, חירטוט אמין ומספיק כוח רצון.

גבריות נוטפת. 💦

##########

במקום למות עלי ככ, אולי תבוא לחיות איתי.

או לחלות איתי.

יא גבר 🐓

##########

אני תמיד אוהבת אותם קצת יותר משהם אוהבים אותי. 

חוץ מאלה שבזוגיות איתי-

ואז, זה הפוך. 

###########

אישה יכולה שיהיה לה מאהב, נשלט ומחזר.

ועדיין, איכשהו להיות הכי רווקה שיש.

##########

הבטחתי וקיימתי. 

אחד הממורמרים. 

חברה הזמינה אותי מעכשיו לעכשיו, בואי עוד 30 דק להופעה. שלום חנוך. 

בנא לגעת . כלומר, חושך מוחלט.

אני מצידי התייחסתי לזה כאל מסיבה בדסמית. ונילית

אז חולצה שחורה שקופה וג'קט.

מי שרואה שיבוא ויתן כיף. 

המשך חפירות בהמשך

ישבנו לנו מעוכים בסלון, מאוחר, אחרי יין ומזונות ערבים והוא אמר. והעלה. והאמת, פתח וצדק.

אחד משני הקליפים האלה מאוד חורג ומשמעותי ומוערך בעיני. 

אשאיר לכם לנחש איזה מהשניים: 

######

פאק ד'אם אול, ביג אנד סמול

דמות מוערכת

זה בטח כבר עלה פה

ואם לא זו בושה ולא ברור איך

#######

* זה בטח נושא ששווה לפתוח עליו שיח מעמיק, נכון?

########

אבל איפה אתם? 

אם לשפוט לפי כמות המשיכות בשיער-
לא ברור לי אם הייתי עכשיו במספרה או שהזדיינתי. 🤷🏼‍♀️