האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

*פוף ✨

ראו. עכשיו ניתן רק לקוות שגם יראו. 

אתמול נרשם, בעת שהשועל החמדן והגרגרן (סה מואה) זמם, ואף הצליח להוציא לפועל, ערב של השתרמטות חופשית. יאיי.

ערב של ניצחון הרוח (והו, גם החומר. בהחלט ניצחון החומר. לכל אחד נתפר ערב לפי יכולתו ולפי צרכיו. והעיקר - לסיפוק השועל התאוותן).

עוד זה מדבר וזה בא.

ערב של אימות דו-שלבי, כשכל שלב מאמת את חדוות השירמוט ושמחת החיים.

שלב א':

צעיר חתיך וחטוב, בעל עור רך וחיוך ממיס (אני מתה על החיוך הזה! והלשון שלפעמים קופצת לה החוצה מבין השיניים שלו! לאכול אותך) ורכות וחוזק ורגישות ושובבות (עוד דקה הכוס שלי שוב מתכווץ מעצמו למחשבה) - שעוזר לי מדי פעם לראות כוכבים. בעל זין מהחמודים שיצא לי לראות ולשחק. וריח גוף שעשה תיאבון. באמת מדובר בראש הרשימה. ממליצה לכל אחת, כזה דבר חמוד. היו רגעים שפשוט נמחקה לי אונה. בשאר הזמן סתם שיחקתי לי בזין מהמם וגמרתי בשפע, מסופקת ומושפרצת ושמחה לי. הייתי מפרטת פה לפרטי פרטים, רק שתבינו עד כמההה. אבל לא 😏. 

שלב א' עבר בהצלחה ולו רק בשביל להתקדם לשלב ב' (לא, באמת שלא): 

הניקיון.

בוא הגיע הלקקן. וליק ליק ליק-לק הכל. זרע, השפרצה, זיעה, אולי גם טיפ טיפת דם אחת חמודה. 

כי היגיינה זה חשוב בקידמת העמים שלנו. ושיתוף. כן, שיתוף זה חשוב. במשאבים. כמו... זרע, למשל. ואנחנו אומה שתפנית בגולאג העונג שלנו. בקיצור, עוד 2 גמירות חזקות חזקות, תוך חצי שעה, שהתווספו למניין חברותיהן שהחל כמה שעות קודם לכן.

ולמה זה היה כ"כ פרוגרסיבי כל הטרלול הזה, אתם שואלים? וול, בשביל זה צריך להבין את הנפשות הפועלות, ומי ניקה אחרי מי 😏

אבל, מה שקורה בגולאג נשאר בגולאג חברים. סורי. ככה חינכו אותנו, אי שם, בגולאג.

בקיצור, ערב נהדר. צ'ופר אמיתי. 10/10

המלצה כנה שלי, לנשות (ואנשי, אנחנו פה בפרוגרס) ישראל - מצאו לכן לפחות 2 כאלה, מומחים גדולים, כל אחד בתחומו. וא-מחייה.

ובאמת שלא התכוונתי לנשק ולרוץ לספר לחבר'ה... 🤭

אבל נראה שכך יצא 🫣😜

בברכת שבת שלום, ואחוות וחדוות עמים לכל

אני כותבת את זה ממש בשביל עצמי: 

בשביל לא לפחד מהרגשות שלי. 

לא מצפה ממך לשום דבר.

אתה לא חייב לי שום דבר ולא עשית לי שום דבר וזכותך המלאה לעשות כל ורק מה שאתה רוצה 😘. 

אז אל תרגיש רע, הכל בסדר. זה לא שלך, זה רק שלי. (אני יודעת שתרגיש רע. אבל באמת שאין על מה. אני שמחה להרגיש את הרגשות שלי):

 קצת כואב לי שאתה הולך, איתה (שוב, ממש לא מאשימה. ברור לגמרי שזכותך המלאה).

זה פשוט מאותת לי מה אני רוצה.

אני קצת מקנאה. הייתי רוצה גם כזה.

וגם, קצת אותך.

זהו :)

אמרתי ;)

אני חיה עם זה בשלום.

מקווה שגם אתה (כי אני רוצה להיות פתוחה, כמו שאתה מרגיש איתי) . 

ועדיין אני ממש שמחה בשבילך ובשבילכם שתסעו, ושיהיה לכם ממש כיף ומהמם וירוק ומדהים 🤩

זה לא סותר, זה פשוט משהו שאני גם רוצה.

###########

נכון איברי המין? 

לא, לא כוס. לא זין ולא ציצ. 

לא... גם לא מוח, איבר החישה הגדול ביותר. לא. 

הלב. 

אצלי זה הלב. 

הרחב והטיפש שלי. 

אני סקס טוב כי אני אדם טוב. 

ובמסגרת מה שהוא דורש ובמסגרת מה שהוא מאפשר. כי הכל נהיה בדברו. 

שם זה קורה. 

לא בלי אמון. לא בלי קרבה. לא בלי ביטחון. 

זה הכל בלב. קרביים ולב. 

קרביים. קרבה. קרב. קרוב. 

###############

יש לי בעיה עם מילים

הן תמיד ככ אמיתיות לי

והן ריירלי סו

הבעיה היא כמובן לא במילים

אלא רק באנשים

אלה שהן שליחותיהן 

שונאת אנשים שמצהירים

אוהבת רק שעושים

##############

וזו התורה כולה: 

גם זה יעבור

לא, לא כמו של הדג. 

כמו של בניהו. נו, יהוידע. 

ההוא שבנה וידע. 

המלך רצה תכשיט שיפתח לבבות (ושלי כבר רחב ורך עד מאוד). כי הוא (המלך. תעקבו) רצה לב שומע. 

כן. לא אוזן, ולא מוח. לב שומע. 

גם שלי שומע. שומע רחשי. 

מקריב מקרבו. 

אז הוא רצה תכשיט שפותח לבבות ושהופך היפוך, משמחה לעצב ומעצב לשמחה. 

כי אין אחד ללא השני. 

אז נתנה לו הזקנה טבעת עגולה ומושלמת מפרוטה ריקה. 

עגול. מושלם. תם. 

גם זה יעבור. 

עצב. שמחה. 

הכל חולף. ונשנה. 

#בשבילי#

נשיות זה כאב
ואני אומרת את זה בניכוס ולא בניכור
באהבה ובחמלה
ולא באובדן
יש לי תחבושת בד ובה ציפור ענוגה אותה אני מכתימה בדם
כי נשים זה יצור מדמם
לא כל הנשים
זועקים ארגוני הגברים
לנשים יש נטייה לדימום
אחת לחודש
או יותר
או פחות

########

Bark

המחזרים נובחים והשיירה עוברת
If you want to be with me you have to pick up, you have to keep up
המחזרים נובחים והשיירה עוברת
כי אני לא רעה
אבל אני לא טובה לכל אחד

############

רגע

חצי ישנים חצי מעולפים אחרי סיפוק עמוק ורחב שמותיר את הגוף מרוקן
מאנרגיה ומלא בשקט מוצק
גופים שואבים חום זה מזה
מתוך עילפון למחצה הוא שואל אותי: "את קמה מחר בבוקר?"
"אמורה. אלא אם הוא ☝🏼 ירצה לקחת אותי אליו"
😏

*כן, לשאלה שלא שאלתם: אני ככה מפגרת גם כשמעירים אותי באמצע הליל. 

הוא זרק עלי את הטלפון.

לא ממש עלי, לעברי. לכיווני.

הקירות הדקים והמצופי פוסטרים של הקרווילה היו גמישים למדי, ככה שהטלפון פגע בקיר ונחת ברצפה לידי.

ההשלכה, או ההטחה היתה כ"כ חדה, אני זוכרת שהבנתי רק בדיעבד מה שקרה שם.

(א) נשים יכולות להיות סתומות לפעמים.

יצאתי בזול כמובן. חברה אחרת חטפה אלבום תמונות ישר לתוך האף. דם, ואף שבור. אחרות חטפו מכות אחרות. אחרים- אף יותר מזה. 

לרוב לא אלימות גרידא. כמעט תמיד לא לגמרי תקין. תמיד על גבול השפוי. 

התשוקה שם היתה מאוד חשופה

מאוד נוכחת, בוערת.

כנה וברורה.

חקרנית, אמיצה. משותפת.

תענוג.

לזה אני מאוד מתגעגעת.

לא יודעת אם זו הראשוניות, או....

מעניין אם אי פעם.

הוא אבד בכרונוטיפ הזה של יהודי-ישראלי-בברלין.

קפל זמן-חלל כזה שאני לא חושבת שיש דרך לצאת ממנו ממש. אוסטרו-הונגרי.

תמיד היה אימפריאליסט למחצה. מלך. צייד. נמרוד. 

עם כל השיגעון וחוסר הביטחון שבאים עם זה. 

הוא כבש אותי. בכל מובן.

3 פעמים ניסה. 3 פעמים סורב. 

היו לי הרבה אידיאלים אז. הרבה השגות על העולם. 

אני לא חושבת שנשחקתי מאז, להיפך. אני חושבת שהתקרקעתי. התרחבתי. אבל זו סטייה למקום אחר. 

בפעם הרביעית הוא ידע לא לבקש. הבין שהבחרות שלי כנראה צעירה מדי בשביל זה. הוא עבר ישר לנשיקה. עמוקה, כנה, ממיסה. 

בזה כבר לא יכולתי לעמוד. 

לפעמים המילים משמשות אותנו ככסות. מזה כן (קצת) התבגרתי. 

זה לא היה קשר מתעלל. 

זה גם לא היה קשר בריא. 

הוא היה מאוד כולי. 

הפרידה היתה מזעזעת. עד אמות הסיפים. לא היה עלה או שורש בי שלא רעד , שרף, דאב עד העצם. 

זו היתה הצלה. 

המיניות היא לא באמת הבעיה.

זה שטויות.

הבעיה היא ההנגשה. ההגשה. ה... נגישות.

אבל אני לא פאקינג המוזיאון הלאומי, כן? 

מי שלא מצליח לעבור את הסף, כנראה שלא מתאים לחזות בממצאים. 

תמיד אותה הביקורת. היי יותר דשא. פחות סלע, פחות עץ.

אני חושבת שאני בכלל נחל. איתנה, אך זורמת. כן, זה דורש התאמה. סו וואט. מי שרוצה להיכנס לנחל שיהיה מוכן להירטב, לא?

עוד לא ראיתי נחל שהעמיד לעצמו רמפות. 

זו מסננת בעלת חורים צרים, כן (יש פה בדיחה, אני יודעת. But I'm not in the mood).

מעטים עוברים.

אני מתעקשת להעמיס על צלחתי עוד ועוד. 

אני לא חושבת שאני בורחת מ, אולי בורחת ל. 

יעד לא ידוע, שככל הנראה אינו קיים ואינו בר השגה בכלל. 

למה. 

זה נשמע כמו משבר אקזיסטנציאלי אבל אני ואלבר עדיין going strong 🤞

הוא מחשב מהלך שיביא לו את הניצחון 

מניף 3 אצבעות ארוכות לכיוון ראש הפיון 

על מנת להסיע אותו על פני הלוח

הוא לא יודע שמרגע שהונפה ידו באוויר לשחק, הוא כבר הפסיד (אותי). 

כל מבחן שתנסה להעביר אותי אתה תיכשל בו בייבי

#########

הראו לי אותך רק בשביל שאדע מה אני מפסידה

ולא כדי שאראה מה יכול להיות לי

תעתוע

##########

אני ואת אז/יצחק קלפטר

לילה, לילה מסביב

כוכבים זרועים בתוך שמיים בהירים

כאן אצלך על המרפסת

האור דולק למטה הרחוב שקט

שנינו יושבים על המזרון עם הקפיצים

עוד כוס קפה ועוד סיגריה מדליקים

ואז אני אומר שזה כל כך נחמד

ואת שואלת מה כל כך פה מיוחד

דו קרב בין גבר לאישה

תני לי את הים וקחי לך את היבשה

הנה הערב כבר עובר

לא יודע אם ללכת או להישאר

ואת יפה מאוד לך זה לא חשוב

צבע עורך עובד עלי כמו כישוף

ואת רכה מאוד ואני קצת גס

מי ינצח פה ומי יצא מובס

די לך די להתחמק

אם ליבך הוא ריק

אז תני לי להבין כעת

אל תמשיכי לשחק

פעם כן ופעם לא אני כבר מתמוטט

ואז אני שואל מתי יבוא שלום

ואת שואלת אם התחלתי לחלום

ואז אני אומר הבוקר כבר עלה

ואת צוחקת טוב נתחיל מהתחלה

#########

מאיפה הלוחמנות הזו

#########

פגשתי עכשיו את האדם שהכי אהבתי ושהכי גדל איתי, 

איזו פיסה בתצרף שחסרה שנים רבות מאוד (כבר יותר בלי, מעם. היסטורית. וכן, יש היסטוריה)-

ושהכי הרבה פעמים בחיי בגד בי

And It was nice *

Fool me twice

הדרך שלי להתאהב זה לבכות

אני מבכה אותם ואת חסרונם העתידי בעודי נקשרת אליהם
זו דרכי לעשות להם מקום בלב שלי
ולהתמודד עם החלל שלבטח יוותר
חלל שמפנה מקום, לעוד.
זה תהליך פיזי, ממש
צלעות נפרמות
אונות נפקעות
אוויר מנושל
הכל זז ומתרחב ונושם ונושף ורוטט וכואב

................ 

הוא מציע לי חצאי שקרים וגמירות
והוא מציע לי אמת כמעט מלאה וכאב
כולם פונים אלי
כולם חוזרים תמיד
על ארבע
בהצעות שונות, שאינן שוות בערכן:

............. 

זה לא הכל
זה חלקי

לא זוכרת אם הוא היה שם אחרי שנפרדנו והייתי באבל, 

או שעוד לפני, בשלבי ההחלטה הקשים והמייסרים. 

הוא היה חבר טוב, וקרוב, ואיש סוד, ומקום בטוח, ודאג להשאיר את עצמו קרוב אלי, תמיד בדרגת חיכוך מינימלית, שממש מגרדת את הרדאר מלמטה, אבל שמספיק נוכחת בשביל שלא ניתן יהיה להתעלם. קצת כמו אבן מיניאטורית בנעל. 

ומישהו להישען עליו. לגמרי. 

היינו ישנים יחד, מחובקים כל הלילה. 

שנינו ידענו כמה הוא רוצה. 

והוא רצה. 

מאוד. 

אבל הוא איכשהו היה חזק לשאת את הקרבה המשפשפת הזו, שנה. ככה. 

כל תחילת מפגש התחיל בחיבוק, ונשיקה מרפרפת אבל רטובה ושואבת, לא על הלחי. אפילו לא על הפה. על הצוואר. 

בדיוק במקום הזה שאפשר לחשוב שהוא תמים לכאורה, אפור, וחברי אילולא פיק הברכיים והרטיבות הגדולה שנזלתי אליהם אחרי כל נשיקה אגבית כזו מצידו (בנשלזונה). 

אני השתמשתי בו. 

החלטתי. 

אחרי שנה, כזו. 

ערב לפני שטסתי ל-20 יום (תקופה ארוכה מהגלות, בפרספקטיבה של אז), ישנו יחד (כרגיל). חבוקים, מדברים. שני חברים. 

הוא רצה, כרגיל. הכל היה ידוע. 

אני לא. 

עד שהחלטתי. שכן. התרוממתי מתוך הזרוע שלו שעזרה לי להישאר צמודה לתוך החזה שלו, שלחתי יד ללטף לחי, והורדתי שפתיים ישר, לתוך שלו. 

הזדיינו באותו ערב, לראשונה. 

לא, אני לא זוכרת איך היה. 

אבל אני זוכרת שידעתי שזהו. 

שאנחנו יחד. 

כי החלטתי. 

ושלמחרת אני נוסעת והוא לא יראה אותי לשלושה שבועות. ואת החיוך המרושע שהמחשבה הזו הביאה איתה. 

לא חושבת שידעתי שמה שאני עושה הוא בדסמי. 

אבל ידעתי מה אני עושה. 

הוא, אגב, היה מלך. 

כמו שהוא נשא את הרצון להיות, ולהישאר במצב הזה, זמן ככ ארוך. בשבילי. 

ככה הוא ידע. ללכת. 

בראש מורם. 

אבל זה לסיפור אחר.