אתמול הייתי עוגיפלצת במיוחד.
זה לא אומר הרבה.
לא עשיתי הרבה.
לא, לא טרפתי.
אבל כן זללתי בתאווה ולא שעיתי לפירורים המותזים לכל עבר. מה זה פירורים? זה לא באמת רגשות. זה לא באמת אנשים.
הם דמויות בסיפור, לא? צלליות רוקדות.
אבל הם לא. הן ככ לא. הרי אם לא היו מוצאים דרכם ללב שלי (כוסעמק) לא היו מוצאים את עצמם מובלים. בשקיקה. שקטה. ואורבת.
הם בכל מקרה פירורים מותזים, ככה שזה באמת כבר לא ממש משנה.
בכל מקרה, הפלצת ניצחה. כמעט. היא כמעט ניצחה. נתנה פייט טוב, יפה.
גם היה כיף.
ככה, לפתות אותם לבור.
עם חיוך רחב ומזמין, ובחזה חשוף.
ככה, הם שיכורים מתשומת הלב. מהאהבה המורעפת? מהאור?
אבל זה לא ממש אור. לא ממש. הוא מוכתם. אני יודעת. זו פלצת מאחורי הקלעים הרי.
אחרת למה הן מובלים לבור?
כן, אני אשלשל להם גם חבל. בוודאי. אך ראוי, לא?
אבל לא לפני שאוודא שנכנסו להם. עמוק פנימה.
ושיתחנן גם. כן, למה לא. שיתחנן.
ואז אני כבר באמת שואלת?
זו פלצת? זו פיית האור?
בסוף הן ינצלו, אני יודעת.
מידת הטוב תגבר על מידת הפורענות, כן. גם הפעם.
אבל מי זו שם שדילגה בחדווה למראה השיכורים ההולכים מטה בלהט?
