מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת לשאת דברים. אבל כשחשבתי על המעמד הערב, ידעתי מראש שיש כמה דברים שארצה לומר.
יש לי זיכרון מגיל מאוד צעיר, מסוג הזכרונות שקשה לדעת מה בהם אמיתי ומה לא, שלי באירוע משפחתי כלשהו, רוקדת עם ההורים שלי. זיכרון פשוט שמחה ותנועה. קרוב.
לפני חודשים כבר (אי שם באוק') דיברנו על ימי ההולדת שלנו לקראת גיל 40 הגדול - וניצן אמרה שהיא חשבה שאולי אעשה משהו שקשור בתוכן של גופניות ומארג, כי אני עוסקת בזה. לא יודעת אם לזה היא התכוונה, אבל לי לא היה ספק שמדובר בשירה ובריקוד. כי מבחינתי, אלה המבעים הגופניים הכי כיפיים שיש. או לפחות, בטופ 5.
אז ערב של שירה ושמחה ותנועה וחיים, שקורה בתוך שנה וחצי קשות מאוד שעוברות עלינו. אחרי שנים מטלטלות ביותר, שנגעו ממש בבסיס הקיום שלנו בעולם, כבני אדם, כיצורים חיים, כיהודים וכישראלים.
תרשו לי להביא גדולים וטובים ממני; בהופעה הראשונה שלו לאחר הפציעה אמר עידן עמדי כך: "אני בוחר לומר לכם ככה: שהערב הזה ינוע בין תהומות, בין קצוות, בין צוקים, כי ככה בדיוק היא הארץ הזו. היא חשופה ויפה וכואבת. היא טהורה ופרוצה ודו קוטבית. ואם יש משהו אחד שלמדתי בשנה הזו, זה שצריך לקדש את הרגע, את עכשיו. כל השאר לא קיים, כל השאר זה אוויר. אז תודה לאל שאני כאן, ושאתם פה איתי".
אני מאמינה שאת מה שיש, צריך לחגוג. ועל מה שיש פה נאמר תודה, ואמן, ושוב - אמן. כי אף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי, בתחום הזה של התקווה, וליתר ביטחון – בואו רק נשפוך פנימה עוד ליטר של שאיפה לטוב, זה לא יזיק. מכיוון ששום דבר לא מובן מאליו בחיים האלה.
ואני רוצה לחגוג את מה שיש לי ואת כל הברכות שבורכתי בהן – וזה בין השאר גם אתם - כל מי שפה, וגם כמה שלא פה עכשיו, אבל הם שלי, והם איתי במסע הזה של החיים שלי. שהוא ייחודי, וחד פעמי, וחולף ומעניין ומפתיע (אבל הוא גם משותף, נרקם כמארג, ושזור ומהדהד).
אני רוצה לשיר, ואני רוצה לשמוח, וכשמגיע הכאב, והוא יבוא - זה בטוח - אז אני רוצה גם לצלול למערבולת הזו. ולצאת מהצד השני. ואני חושבת שאני משתפרת בזה :)
ובשנה וחצי האחרונות האלה, קשה מאוד לשמוח. לפעמים קשה פשוט לנשום. כל תנועה מסמנת את היש וגם הרבה מאוד את האין. או את האין עדיין, או את הכבר לא יהיה. האובדן גדול וגם העצב, ואי הוודאות מסמאת עיניים כמו ענן ערפל סמיך, ואנחנו - נותרנו עם החיים. אז אם חיים- אז עד הסוף. את הצער והכאב והגעגוע והשבר והרצון והתנועה, והשלם והחי, ושמחה. אני מבקשת הערב, כמו עמדי - להביא את הכל יחד לטנא גדול, ולשמוח בו, כי זה כוסף החיים.
אני רוצה לומר תודה לכל מי שעשה ושעוד יעשה ולו הדבר הקטן ביותר בשביל שנחייה כאן יחד, אנשים שונים כ"כ, בארץ קטנה ומאתגרת כ"כ, ומבקשת שנשאיר את העין שלנו צופיה עוד לתקווה.
היהדות היא דת של חיים, של עשייה, של יצירה, של מצוות ושל תיקון. דת שחוגגת את היש, וששואפת לטוב. חיים זה זרימה, וזרימה זו תנועה. בתקווה שנדע ימים טובים יותר, עם תנועה זורמת ונשימה מלאה.
נרים 3 כוסות לחיים, אבקש מכם לומר יחד איתי, ובכוונה:
כוס ראשונה – לעתיד: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן!"
כוס שניה לכם, לכאן ולעכשיו: "ברוך אתה ה אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
וכוס 3 - כי בכל זאת, האירוע דורש, לחיי. לחיים!
