הזמן נזל לי בין האצבעות החודש, היו כמה הכרויות נחמדות אבל הלוז ההזוי שלי לא השאיר לי הרבה זמן לממש אותן. אם להיות כנה אני גם לא חושבת שהייתי פנויה רגשית ומנטלית להכיר מישהו חדש.
הבנתי החודש שיש לי קצב משלי, והוא לא תמיד תואם לציפיות שלי, אבל ככל שאני מנסה אני פשוט לא יכולה לדחוק בעצמי. ייקח לי זמן להתארגן מחדש בתוך השגרה, ייקח לי זמן להבין מה עושה לי טוב ומי.
***
אני קוראת חוויות של אנשים אחרים והכל מרגיש לי שטחי, מלאכותי. הריגוש של גילוי העולם הזה כבר מאחוריי, מה שילהיב אותי לא יהיה עוד ספנק, עוד השתחוות, עוד חדירה עם סטרפאון או עוד מילות הערצה.
***
מה שילהיב אותי באמת זו ההיווצרות של קשר אינטימי. האמון ההדדי שמאפשר להעמיק ולחקור לאן אפשר לקחת את הקשר הזה. קשר שבו אני באמת המרכז. שבו אני לא מרגישה צורך לרצות ולתת מעצמי כדי לשמר את תפקיד השולטת, קשר שסובל את כל מה שמשמח אותי והופך אותי למרוצה ומסופקת.
אני באמת תוהה אם מה שאני מדמיינת יכול להתקיים, אולי זו פנטזיה חולנית, ואני לא צינית כשאני שואלת את זה. בני אדם תמיד פועלים לשימור עצמי, ותמיד יגיע רגע שהרצונות שלי יהיו טוטאליים מדי. השאלה שבאמת נשאלת היא האם כדי להגיע לסיפוק שאני מחפשת חייבים למצות ולהגשים את כלל הרצונות האלו.
האם אני נשלטת בידי התשוקה שלי לטוטאליות?