|
|
|
ואין כל משמעות
לא לחלום ולא למציאות
והכאב הוא סתם פשוט
והמוות והרגש פשוט טעות
והתהיות כולן הן אמתלה
תירוץ ענק בשם סיבה
והתבונה היא רק פרוטה
והשנינות מין מסכה
והאושר חי לרגע כי
ככה הוא פשוט
ואולי בעצם הכל פעוט
כמו ביקור של רוח שטות
מסופקני
שוב סבוך
חזרתי לעצמי
ככה טוב
לאן נאלמת
ואז בא הרגע בו אתה צולל אל התוך
שם אתה ניצב והכל גלוי זך ונקי מזוקק
התהיות משילות מסיכות והפליאה מתאבדת
שם אתה עוצר למרות שהחיים החליפו לירוק
תלוי לרגע מרחף מבין ונעצב כי הנה
הבנת אין מסתורין ואין אולי והניחוש הוא שקר
והשכחה אותה טיפחת במלוא הדרה
מניעה אותך מעוררת והחיים מחליפים לכתום
תכף תנוע
ואז אתה שולף יריה אחת והתנקשת באמת
וכשהחיים הראו אדום משלב הילוך סוחט דוושה
בנסיעה אתה מבין שהייתה זו רוח רפאים
האמת, נשמות רבות לה והיא תפגוש אותך שוב
תגלה את המסך ותחשוף מבעד ליריעת הבד
את עצמה
כל כולה
את כאבה
כתבתי אותך בשתיים עשרה שורות
ואז מחקתי שתיים כדי לעגל
ופתאום החוף ואת בונה ארמון מלים
ברדיו גיטרה מישהו בלבן צובע רעשים
הים נסוג אל תוך עינייך ואני חולם שעון נוזל
מצייר אותך על בד ושוב נמנע ואז מוחק
ארגש אותך למוות מבטיח קול ומתיישב
ברדיו צרחות צרודות המישהו שר לעיר של קיץ
חום לוהט ואנחנו צוננים שבויים בינות גלים
ושם שקט ואין כל צליל ידיים פשוטות מרחפות
ושם אוחז אותך חזק מתחרה עם צבאות גלים
פורץ אותך מתוך המים גופך שבוי בין ידיי
ואת פרי עטי דמיוני עפרוניי ויצירתי
אותך כותב בין כל צמד מלים לוגם כמעט בכל כוסית
אותך מאזין
ועכשיו מחייך אותך לדעת
אולי אכתוב אותך למוות
אולי אתן לך שם ורוח
ואולי אפסל גם גוף
יודעת מה
פשוט
אחלום אותך למציאות
להתרחק ושוב לשוב לאבד
לאהוב לקנא ושוב לתת לרגש להתעוור
ותמיד לחשוב על שם כאילו לא כאן
תובנות על הכמעט ושאלות על האיך והלאן
להיות בין כולם ולנשום אוויר של לבד
לחוות להתנסות ואז להתגבר ולעבור
ואז לשוב לחפש אולי יש ותתרגש
להחיות חלום נוסף קצר ולקרוא לו בשם
להודות שלפעמים חושבים בקטן
ואז צדים את שלא ניתן וניצודים על ידי הזמן
לשוב ולכתוב משמעות ולהצמיד להכל
להביט לחקור ושוב להודות
כמעט על הכל
היא צוחקת אומרת מתגעגעת
געגועים למה שלעולם לא חוותה
בילדותה קיבלה מתנה מכחול
בבגרותה כבר הבינה ורכשה צבעים
את המוות והרוע צבעה בוורוד
את הנבזות והשפלות עטפה בתכול
ורק את עצמה לא צבעה נותרה חשופה
לעתים הציצה בארון לחזות בשלדים
והיא מחייכת נעה סובבת מתגעגעת
געגועים לכל הצופן לה אלוהי העתיד
והיא משכרת וכמעט את הנפש פורמת
מתייסרת רק קצת כי יש לה צבעים וכן גם מכחול
ועכשיו נעצבת דוממת נשארו רק שחור ולבן
ואיתם כל כך קשה ונוקשה הארון נפער לרווחה
מחול עם שלדים בלבן בוהקים כנגד אופל שחור
ועכשיו משתכרת המכחול יבש דומעת נושמת
פורעת שטר
של חיים
של אמת
המציאות מתרוקנת בי ומתאדה
והיא עטופה גלימת בד כה בהירה
ועליה תמיד הכתמים שכל כך בולטים
נטיל קצת צל נעמעם את הכתמים
תראו אותם זועקים בגלימת הבד הבהירה
תנו לי ואלביש אותה שחור אעטוף בעננים
בכך אחרוץ דין מוות לאותם הכתמים
כתם שקר וכתם קנאה כתם שנאה וכתם טינה
משחיתים הם את אותה יריעת בד בהירה
האם מלידתך הוטלה עלייך קללה
ושוב צופה בה מהצד רוקדת מוכתמת בגלימתה
נעמד דומם חושב תמה ותוהה על קנקנה
נדמה כי סוערת היא ולעתים בדממה אנוסה נאלמת
לעתים כל כך קטנה ובימים אחרים אינסופית ועצומה
אך לעולם לעולם לא צפיתי בה ללא כתמיה וגלימתה
הנדוש גם בי נוגע וגם בשבילי היא חזקה מכל דמיון
מכילה הכל ולעתים אף יותר ממנו אפילו את החלום
לעולם לא קידשה מאום ואף לא תרה אחר פשר
אזוקה למחול נצחי נוודה עוטה גלימה תמידית
מציאות מוכתמת
מחשבות כלואות בכלוב עתיק
מצטופפות אחוזות רעד ומחנק
סמיכות הבוץ רובצת משניקה
ומתחתיו דמיון רובץ נאנק בחוסר נשימה
משגל לבנים כבדות יוצר חומה
תעתוע מערפל אוחז רודה בהשראה
מלים צולעות כורעות מולידות טיוטה
בנפש גאות ושפל משחקים בקוביה
והיד את העט חונקת פרקיה מלבינים
הדיו משפט קוטע גוזר דין מילה סוררת
אצבעות כופות זקנה והנייר בקמטיו נלחם
קצוותיו פושט וכך קמוט מקועקע לעד נרדם
ההשראה באפסות כוחה בוהה רועדת
תרה אחר מנוחתה מתעלמת מסבלן
מחשבות כלואות גוועות מתחננות לישועה
צרור מפתחות נתון בידי ההשראה
והיא נרדמת קרובה אך מרוחקת
עוד תגיע שעתה
ויאפיר הרקיע ממעל
מקדיר תכלת פניו
ויזיל ראשוני דמעותיו
מרווה את אדמת העולם
ותנומה אפפה אשת אדמה
בקץ ירחים בם עלזה נשזפה
פושטת שמלה אורירית ירוקה
עוטפת גופה בגלימה חומה אדומה
ותטפס החשכה אוחזת בשרביטה
ותינוס החמה הקור אוחז בשדרתה
ויעלה הליל ויגבה ויקצר את היום
ויהום הים באפור גועש צובע גליו
ומכחול אפוף ארגמן מרקד בשקיעה
גוונים חמימים מתגוששים בזירת עונות השנה
והאדם מכווץ גבותיו שובבות הקיץ ננטשת מאחוריו
חמימות אהבה רוך עצבות ותקווה בנועם נמסים
מבעד לדמעות העונה אשר הקיצה משנתה
הזמן עצר מלכת מתיישב שעון אל עץ
מדליק סיגריה חיוך דקיק צופה בסבלו של האנוש
והאנוש פניו כבויות תחינה שולח אל הזמן
קום ורוץ לך הזמן קצר נא הסבל
והזמן צחוקו רועם סבלך אנוש הרי הוא מנוחתי
הבא נא את האושר ותווכח בריצתי קלת רגליים
וכי למה תמהר לך הזמן כשהאושר מנת חלקי
באשרך אנוש יקר אוחזת מושלת בי קנאתי
אעמיד פני כמאושר חשב לו האנוש
או אז ינוס ירוץ לו הזמן וכך יקצר סבלי
בסבלו עיטר שפתיו בחיוך מאיר עיניים
בשירה פצח מהלל גרמי שמיים
והזמן החיש הוא צעד חימתו בוערת
יקצר אשרו של האנוש תהא נפשו לנעצבת
וכך המשיכו הזמן והאנוש במחול אמת ושקר
מוהלים שמחה וצער מטשטשים האושר והסבל
