בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Welcome to my Dark side

לפני 4 שנים. 17 ביוני 2020 בשעה 19:23

 

כל סשן הוא בעצם כמו מחזה שאפשר לחלק לפרקים, להלן:

אקספוזיציה

אדוני מתחיל את הסשן ע"י יצירת אווירה. זה יכול להתחיל כבר בהכנות של החוקן או החדרת הפלאג כמה שעות לפני כן כהכנה פיזית ומנטאלית וזה יכול להיות עדין כמו להוריד אותי למטה במילה. אדוני בדר"כ יבחר להתחיל עם הפלוגר כחימום, הצלפות מהירות ורצופות (אני קוראת לזה הליקופטר) כדי להזרים דם וליצור ציפייה. גיליתי שהפחד הרבה יותר מכאיב ומרתק מהכאב עצמו. מה יותר מרטיב מלחכות למכה הבאה? לדמיין היכן תנחת? באיזו עוצמה? כמה מהר תגיע הבאה בתור?...

הסתבכות

הדרך למטה מלווה בכאב השפלה והחפצה, בדיוק במינון הנכון כדי לשבור את חומות האגו אבל בלי לפגוע בו באמת, בלי להשאיר שריטות. הכאב הפיזי שמשחרר את כל הכאב הפנימי שלא ניתן לראות מבחוץ, שלא ניתן לתאר במילים מה כואב, למה, איפה, ממה... זה פשוט שם כמו איזה תיבת פנדורה רגשית, זה מצטבר ונבנה עד שלפעמים בא לי לקרוע את עורי מעליי ולאפשר לכאב הזה לצאת.

נקודת שיא

בכי; הבכי כשאני מגיעה לסף כאב מסוים, לפעמים מספיקות אפילו כמה סתירות טובות שמשחררות את הפקק... זה פשוט בכי טהור, משחרר. אני לא בוכה כי אדוני העליב אותי או הכאיב לי, אני פשוט משחררת.

פתרון והשלמה

הספייס. הרגע הזה שהכל מטושטש, הכאב לא מורגש... הוא נוחת כמו טיפוף גשם חם והעולם עמום. ספייס כזה שהרגליים חלשות ולא מחזיקות ואני רק מחכה לרגע שאדוני יהיה מספיק קרוב כדי שיוכל לתפוס ולתמוך בי. אני חושבת שזה רגע כל כך מספק; לשחרר, ליפול ולהגיע לרשת הביטחון שלי... להרגיש את אדוני תופס ומערסל אותי.

סיום

ומשם לרוב מתחיל האפטר קייר... כמה שאדוני לא יחשוב שאני מקבלת מספיק צומי ונשיקות וחיבוקים, זה אף פעם לא מספיק ובאפטר קייר זה מתעצם. אדוני מקלח אותי, מלטף, מערסל ומנשק. בגדול מתייחס אליי כמו בת שתיים. בדוק יש פה איזה תסביך פרויד שהחלק האהוב עליי הוא כשאדוני דואג לי בעצם כמו לילדה אבל אין מה לעשות, זה פשוט להרגיש הכי אהובה ומוגנת בעולם.

 

לפני 4 שנים. 11 ביוני 2020 בשעה 17:23

פעם לא אהבתי זין. נשמע מצחיק נכון? נשלטת שלא רועדת ומטפטפת ריר ומיצי כוס מהמחשבה על זין... זה לא שלא אהבתי סקס, זין בכוס זה לגמרי מחרמן, אבל למצוץ זין – לא.

לא ממש הייתי מודעת לעובדה הזו שלא אהבתי זין... הייתי רואה חברות שמתלהבות מדיק פיקס או חברות מאוננות על זין ענק ופשוט לא הבנתי, הייתי נתקפת תחושת סלידה. למצוץ זין בשבילי היה "מטלה", משהו שצריך לעשות ולגמור עם זה, לסמן וי ולהמשיך הלאה לזיון.

באחד המפגשים הראשונים שלי ושל אדוני אפילו אמרתי מילת בטחון על מציצה. פשוט לא הרגשתי בנוח, לא רציתי.

אדוני ישר קלט את העניין ואהב להגיד לי שבסוף הדבר האהוב עליי יהיה למצוץ לו את הזין – משפט שגרם לי לגלגל עיניים מרוב חוסר האמונה שדבר כזה אפשרי (עונשים מתאימים לגלגול עיניים לא איחרו לבוא).

זה לקח כמה חודשים טובים עד שמשהו השתנה בגישה שלי כלפי מציצת הזין של אדוני ואפשר לסכם את התהליך בכמה שלבים:

1. הצעד הראשון היה להפנים את העובדה שאני סופר ונילית במציצת זין, כאילו על גבול הגרועה ועוד חייתי בסרט שאני מטורפת בזה (מצד שני כנראה שמצצתי לגברים צעירים שלא חוו נשים עם מספיק ניסיון אז אולי עוד הייתי בסדר).

2. לשם את האגו בצד ולהקשיב כשאדוני מלמד אותי מה הוא אוהב. לפעמים זה לא פשוט לשם את האגו בצד ולהבין שאני לא יודעת הכל ושאין מצב שאני יודעת מה נעים לבעל הזין יותר מבעל הזין.

3. לראות פורנו. זה לא עזר הרבה אבל כן מצאתי כמה רעיונות נחמדים לגיוון...

4. להתאהב ולאהוב. כשאוהבים רוצים את ה-הכי טוב לבן זוג וכשזה קרה - רציתי שלאדון האהוב שלי יהיה הכי נעים ושהוא יהיה הגבר הכי מסופק עלי אדמות, עם הזונה עם הפה הכי מלוכלך ורטוב ונעים שיש.

5. בהמשך ל-4, להתחבר לעצמי. לא לפחד להיות מלוכלכת ולהתפלש ברוק של עצמי, לא לפחד להקיא, לא לחשוב כל כך הרבה על איך אני נראית תוך כדי והאם זה נעים לו ומה עכשיו ואיך לשלב פה וידיים ושיווי משקל ועדיין להראות סקסית – פשוט לזרום עם עצמי. כשאני שוכחת מעצמי ומתרכזת רק באדוני, אני מתחילה לראות ולשמוע כמה שאדוני נהנה ואז כבר אין זונה יותר אוכלת זין ונוטפת רוק ומיצי כוס ממני...

 

לפני 4 שנים. 8 ביוני 2020 בשעה 20:53

אני זוכרת את סיוט הילדות הראשון שלי.

הייתי בערך בת ארבע-חמש וחלמתי שאיזה מדען מטורף חטף את המשפחה שלי, כבל את כולם בידיים וברגליים באיקס ללוחות מתכת, חשמל ועינה אותנו. התעוררתי בשעה שעדיין היה חושף בחוץ, מתייפחת בבכי עם לחיים רטובות. חלום די קיצוני לגיל כזה, לא?

עשור אחר כך בערך חזר לי שוב החלום הזה (שאף פעם לא שכחתי), אבל הפעם זה הייתה רק אני, בלי המשפחה, ומכשירי העינויים חודרים אליי במקומות המוצנעים ובבוקר... במקום לחיים רטובות אני מתעוררת עם תחתון רטוב ודגדוג נעים...

בהמשך התפתחות סקרנותי המינית, הפורנו שראיתי היה בעיקר פורנו יפני מצוייר כזה של מפלצות לא אנושיות ועלמות חן חטופות נוטפות ונחדרות באכזריות. אח"כ גם פורנו חטיפות אבל זה כבר די מיינסטרים...

אבל הנקודה בפוסט היא... האם ייתכן שנולדתי בדס"מית? האם מלידה זה נתבע בנו אם נתחרמן מכאב או שזה משהו באופי ובחוויות שנרכשות ומעצבות אותנו במשך השנים? ומה בכלל מעצב צורך בדס"מי?

בכלל, קראתי הרבה על כך שמרכז העונג במוח הוא אותו מרכז של כאב, אז האם ייתכן שכולם במידה כזו או אחרת מתחרמנים מכאב ופשוט מכחישים זאת? כמובן שאני מבינה שהתשובה ההגיונית והאימפולסיבית היא – לא, אבל אולי זה בכלל עניין פיזיולוגי? אולי אצל נשלטים ומאזוכיסטים, אותו מקום שאחראי על כאב ועונג אחר קצת?

נקודות למחשבות...

לפני 4 שנים. 8 ביוני 2020 בשעה 11:04

אדוני אוהב את הספייס שלו. לפעמים הוא נותן לי להימרח עליו כי הוא יודע שאני אוהבת וצריכה את הצומי הזה אבל בגדול ברירת המחדל שלו היא שאני בטווח הראייה שלו ולא עליו. טוב, אולי בעצם ברירת המחדל היא שהפה שלי מחובר לזין שלו אבל שאר הזמן זו האופציה השנייה.

יש רגע מיוחד ביום... באזור השעון המעורר הראשון בבוקר (לוקח לנו שעה לקום פיזית)... יש רגע קסום... שבו אדוני מסובב, מושך אותי אליו, ומכרבל אותי צמוד צמוד.

מעט דברים במהלך היום יכולים להתעלות על הרגע הזה... מה שבטוח זה שאם היו כאלה, אדוני היה נמצא בכולם.

 

לפני 4 שנים. 6 ביוני 2020 בשעה 21:02

סימנים שהתבגרתי: אני חולמת על מתנות של גדולים –

מיקסר, שואב אבק ידני, מכונת תפירה חדשה, סאטיספייר, ביצת רטט בשלט רחוק, קולר חדש....

לפני 4 שנים. 3 ביוני 2020 בשעה 9:32

לנקות את הראש, נשמע פשוט, לא? קצת הממ הממ של מדיטציה ואנחנו מרחפים בעננים מלטפים. אז ביג סורפרייז – זה לא כזה פשוט. ולוותר על השליטה? למה זה טוב בכלל? איך זה אמור להיות יותר מרגיע מאשר לדעת מה יקרה בכל רגע נתון?

הייתי מצפה שבזמן שאדוני מזיין את הכוס שלו (כלומר, החור פיזית עליי אבל הוא שלו) אז הראש שלי יצליח להתנער ממחשבות, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי מרגישה כאילו המוח שלי טס על 200 קמ"ש – האם כבר עבר הרבה זמן? האם יש לי הפרשות? (למה המציאו לזה מילה כזאת דוחה?) איך אני מריחה? איך הטעם? איך המרקם? זה נעים לו בכלל? הוא התעייף בגללי? איך אני נראית? הפה שלי פתוח... לסגור? אני נשמעת כמו פרחה? אולי אני בכלל לא צועקת מספיק....רגע מה אני אמורה לעשות עם הידיים?

אחרי הרבה גוגלים שעשיתי, מסתבר שלא להצליח לנקות את הראש זו בעיה ידועה בקרב נשים ומחסום אורגזמה  מוצק ורציני. ובכל זאת העובדה שאני מודעת לכך שאני חושבת יותר מידי לא עוזרת לי לרוקן את הראש ולענות על השאלות שחוזרות וצצות לי כל פעם מחדש.

כאן גם התקשורת וגם הוויתור על השליטה באו לידי ביטוי כדי לפתור את הבעיה, כשאדוני לימד אותי על עצמי ועל הגוף שלי יותר מכל השיחות עם אמא והאחיות שלי וגוגל ביחד.

הוא לימד אותי את הטעם והריח שלי, הוא לימד אותי שזה לא משנה איך אני נראית תוך כדי אקט, שבכלל הוא הכי אוהב אותי מלוכלכת ומרוחה במיצי הכוס שלי, ברוק שלו וכל מה שיכול להפוך אותי לאומללה ומסכנה ורטובה יותר.

הוא לימד אותי להתרכז בתחושות שלי, ליהנות מהרגעים שבהם "אני במרכז" בכך שהסביר לי שוב ושוב (אחרי שהוא זיין את הכוס שלו עם האצבעות במשך זמן שנראה לי ארוך מידי מבלי לגמור והתחלתי לבכות מתסכול לא פעמיים ולא חמש) שאני צריכה להפסיק לחשוב כל כך הרבה וברגע שהוא ירצה להפסיק הוא יפסיק כי הוא מחליט מה קורה ולא אני.

ולנקות את הראש בסקס זה לא רק מתי שהוא עושה לי נעים, זה גם בסקס עצמו ובזמן שאני מוצצת לו תזין – הראש שלי יריץ תסריט של "נעים לו? מה עכשיו? איך אני נראית? להמשיך עם זה? אני עוד שניה מקיאה, שיט הקאתי, להמשיך? אני שקטה מידי? איך השיער שלי נראה?". מלא. מלא. מחשבות. כל כולי חושבת על האקט – אבל לא באמת נוכחת בו.

וכאן בא הנושא של "ויתור על השליטה" (לפחות בסקס/סשן) – אני בובה, אני זונה, אני חור, אני עושה רק מה שאדוני אומר. הוא אומר לי איך לעשות ומה נעים (תקשורת שלוקה בחסר כבר בעולם הונילי), אני לא צריכה יותר לחשוב ולנתח מה אני צריכה לעשות ואיך אני נראית תוך כדי והאם זה טוב מספיק. הוא פשוט שולט בכל כולי ואם משהו לא כמו שצריך, כך או אחרת, הוא מתקן אותי.

וכל מה שקורה בנינו לא בא ככה סתם בילט אין, הדומיננטים/טופים/שולטים וואטאבר הם לא קוראי מחשבות. אני סומכת על אדוני שיעשה את הבחירות הנכונות בשבילי כי הוא מכיר אותי הכי טוב שיש, כי הדבר הכי חשוב שלמדתי לעשות במערכת היחסים הזאת, זה תקשורת. זה לא סרט של חמישים גוונים עם חוזה של רשימת גבולות שאני מסמנת בה מה אני מוכנה לנסות ומה יגרום לי להתאשפז. זה שעות של שיחות, של התכתבויות, אלפי שאלות שמחזירות אותי להרבה פינות בחיים, חלקן חשוכות יותר מאחרות. זה גם הרבה סבלנות, ועיקשות ובכי, להוציא ממני מילים, כי בהתחלה לא באמת ידעתי לתקשר, לתרגם את הרגש למילים ואז להוציא אותן החוצה. לא כל השיחות הן על סקס או נושאים מיניים. כדי לותר על שליטה אדוני לא שאל רק על "איזו תנוחה אני הכי אוהבת" אלא על מניעים, חוויות, מחשבות, הוא למד להכיר את כל כולי. לא שזה כפתור שאפשר ללחוץ עליו וזהו נעלם לי המוח ואני הופכת לרובוט בטריפ, יש דברים שעדיין קשה לי לעשות (אהמ לצאת מחדר המלון ולעשות סיבוב במסדרון על שש כשאני עירומה עם קולר אהמ) אבל דווקא אלה המשוכות שבסוף עוזרות לי להשתחרר, ברגע שאני שוברת אותן, את המאתגרות שבהן, אני באמת "נכנעת".

למה או למי אני נכנעת בעצם?

האמת אני כמה דקות כבר בוהה בשאלה, מנסחת אותה מחדש, ולא לגמרי בטוחה מה התשובה.

דבר ראשון לאדוני. אני נכנעת לכל מה שיציב בדרכי. כשאני נכנעת אני פשוט מבצעת. הוא אומר, אני עושה. אני מפסיקה לחשוב, אני מפסיקה להיות עצמי, עצמי עם פחדים ובושות ושריטות ושדים. זה לא שאני מפסיקה באמת להיות אני, אבל זה סוג של מפשיט אותי מכל מה שמונע ממני. לעשות, להיות, לציית. פשוט to be.

ואיך אני נכנעת לעצמי? אני מקבלת את עצמי. כבובה, כשולחן, כמאפרה, כחור, כזונה, ככלבלב. אני כולם. ואין בזה בושה. יש בזה שקט. אני לא מריצה מה יחשבו ומה אתה תחשוב, אין לי מצפון או כבוד עצמי שימענו ממני להתחכך לו ברגל וליילל כמו כלבה ולטפטף מיצי כוס על המכנס שלו. אין לי פחדים להיות אני כי אדוני שומר עליי.

***

אני חושבת שהדברים האלה מאפיינים את רוב הנשלטים והנשלטות והסאבים למיניהם, שנמאס לנו לדאוג ולתכנן ולהיות המבוגר האחראי ונמאס לנו שהראש שלנו טס ב200 קמ"ש מבלי שזה עוזר לנו במשהו בחיים ואיך בא לנו פשוט מישהו שיגיד לנו מה לעשות כדי שנוכל לפעול על אוטומט.

אנחנו בחרנו להעניק את השליטה בנו למישהו אחר, כי מעבר לזה שאנחנו רוצים מישהו לסמוך עליו ולהי שען עליו, אנחנו רוצים לנקות את הראש, לא לחשוב, לא לדאוג, לא לתכנן....לוותר על השליטה, לא לאבד אותה. השליטה אף פעם לא הולכת לאיבוד. אני חושבת שזה סוג של א.א. בבדס"מ ובעשרת הדיברות של אלו שקוראים לעצמם שולטים. יש להם כל כך הרבה כוח ואחריות ביד, אסור להם לאבד שליטה, אסור להם לתת עונש, להכאיב או להשפיל ממקום של כעס או אכזבה או כל אי יציבות רגשית כזו או אחרת. אני מוותרת על השליטה בי כדי שמישהו אחר, שאני סומכת עליו, יוכל לשאת בעול האחריות שבה.

לפני 5 שנים. 8 בספטמבר 2019 בשעה 21:19

"זה הכל בראש".
הכאב, האורגזמות, הסרטים שאני אוכלת. זה הכל הראש שלי מייצר. זה מה שהאדון שלי אומר.
אני גם מאמינה בזה, לפעמים.
*
הרבה זמן שאני רוצה להתחיל לתרגל מדיטציה...אבל מדיטציה זה קשה, בעיקר כי זה פשוט משעמם. לשבת ככה ולנסות להתרכז במחשבה אחת, בנשימה, בנקודה בחלל, לתפוס מחשבה זה כמו לתפוס דג בנהר, ואני גם ככה מגושמת אני בטח אמעד ואטבע ביחד עם כל שאר המחשבות שלי.

אבל כאב...
מה שיפה בכאב, זה שהוא ממקד. הוא חד.
מתעלה על כל השאר.
לא קיימים דברים אחרים כשכואב. בעיקר כשממש כואב.
כל הגוף עובד ביחד במאמץ לווסת אותו, להשתלט עליו; הראש, הנשימה, הדם, ההורמונים.
אין מקום, אין שנייה, לחשוב על דברים אחרים.

זה גם מה שיפה בחבלים,
כאב אינטנסיבי, מתמשך... לא כמו כשאני צריכה לספור הצלפות, שאז יש לי נצח (קצר מידי) עד להצלפה הבאה, שם אני מספיקה להריץ מיליון דפ''אות של איך למרוח את הזמן ובמקביל איך לא לזוז ולספוג את המכה הבאה.
לעומת זאת בחבלים, מהרגע שאני באוויר, צריך להישאר בפוקוס, כל הזמן.

תקופה ממושכת לא הייתי מצליחה. הייתי נכנסת לפאניקה, מרגישה את האוויר אוזל, החבלים חונקים והכאב היה בלתי נסבל. הייתי מסתכלת סביבי ומרגישה שאני כישלון. כולם תלויים סביבי, סובלים את הכאב בחן כמעט פוטוגני, ורק אני, מקטרת ומייללת בדמעות, עם סיבולת אפסית לכאב שאני כל כך רוצה שיערסל אותי.

יום אחד הצלחתי.
אני לא ממש יודעת איך... הרי כל פעם אני באה עם מוטיבציה ורצון להצליח...אולי כי הפעם המוטיבציה באה לא לשם ההצלחה של עצמי, אלא מהפחד של להיכשל ולאכזב את האדון שלי. החלטתי לדחוף את עצמי לקצה, לצלוח את הזמן באוויר שניה אחר שניה. לקחתי איתי את כל התסכול, את כל הכאבים והפחדים של התקופה האחרונה, את כל שיחות המוטיבציה של אדוני ושקעתי לתוך החבלים, לתוך המגע של האדון שלי, נאחזת במילות העידוד ובנגיעות שלו כמו בחמצן. אף על פי שכשבאתי הבאתי איתי מטען חורג, ברגע שעליתי לאוויר הוא פשוט התפוגג. פתאום שמתי לב כמה המוח שלי נח מהמירוץ הזה של המחשבות שרודפות אחת אחרי השניה.
זה מה שיפה בחבלים...
הכאב משמש כחומר בידוד
אין שצף מחשבות, אין מודעות עצמית, אין עולם חיצון.
בתוכו, רק הכאב, אדוני ואני קיימים.

לפני 5 שנים. 24 ביוני 2019 בשעה 20:08

דברים שעשיתי בפעם הראשונה מאז שהכרתי את אדוני:

 

גמרתי יותר מפעם אחת

גמרתי בשרשרת

השפרצתי

השתינו עליי

הצליפו בי (שוט, קיין, פלוגר, חגורה...)

שמו לי גאג

טפטפו עליי שעווה

רציתי סימנים כחולים על הגוף

גיליתי שהכוס שלי מטפטף כשכואב לי

הייתי בסאב ספייס

עברתי בדיקה פיזית מקיפה כמו סוס למכירה

הורדתי למישהו אחר נעליים

קראתי לבן זוגי אדוני

הלכתי עם הברכיים על אורז(פאקינג כואב!)

זיינו לי פתחו לי ת'תחת

רציתי למצוץ

התחננתי שיזיינו אותי

הלכתי על 6, כמו כלבה

נענשתי

הרגשתי חוסר אונים

חנקו אותי

הקאתי תוך כדי מציצה

גרון עמוק

קנו לי/ השתמשתי דילדו

קנו לי/ השתמשתי בבאט-פלאג

קשרו אותי באזיקים למיניהם

קשרו אותי בחבלים

תלו אותי בסספנשן

הרימו אותי למיטה כמו ילדה בת 4 (:

אמרתי "אני אוהבת אותך" ראשונה

אוננתי בזמן שמישהו אחר מסתכל

אסרו עליי לגעת בעצמי ללא אישור

אסרו עליי לגמור

ירקו עליי

רציתי שתירק עליי, שתלכלך אותי

הייתי רטובה עוד לפני הסקס

אהבתי זין

עשיתי פיפי בסיר ילדים (כשאני כבר לא ילדה...)

עשיתי חוקן

רציתי לספק יותר מאשר רציתי שיספקו אותי

הייתי צעצוע

הייתי מאפרה

הייתי זונה

הייתי כלבה (מיוחמת (; )

קיבלתי סטירה (יותר נכון, סטירות)

ביקשתי סטירה

בלעתי זרע

ליקקתי כפות רגליים

עיסיתי כפות רגליים

עישנתי ג'וינט לבד (טוב...חצי)

למדתי תנוחות גוריאניות

רציתי לשבת לרגלי מישהו, ולא לידו

יצאתי מחוץ לדלת הביתה עירומה, על 6 (אפילו שזה היה לחצי דקה)

ענדתי קולר

צילמתי את עצמי מאוננת

קראו לי גורה

כתבתי מכתב (ים)

 

לפני 5 שנים. 13 ביוני 2019 בשעה 22:36

בחיי, בחיים לא האמנתי שתצליח לעשות את זה...לא יודעת אפילו איך זה קרה, נתת לי לשקוע לזה מבלי שאפילו שמתי לב לכך. זה מדהים אותי כל פעם מחדש הדרך שלך להכניס אותי למוד של סשן בלי שאבחין בזה, בלי שתהיה לי הזדמנות לחשוב ולמחות על כך, אפילו לא בפני עצמי.

אותו יום היה שיא חדש בשבילי, זה קרה עוד לפני שהסשן התחיל בכלל. בחיים לא הייתי כ"כ פאתטית, בקטע של כלבה זונה חרמנית שצריכה זין. ואיבדתי את עצמי...כאילו כל המהות, האופי, הדימוי העצמי הלכו לנוח באיזו מגירה נידחת, וכל מה שהרגשתי זה צורך חייתי בסיסי לסיפוק... סיפוק שלי, סיפוק שלך, סיפוק שלי שנובע מהסיפוק שלך...ובכמה הפעמים הבודדות שהמודעות העצמית שלי הגיחה להציץ דאגתי לדחוף אותה חזרה למגירה, שחס וחלילה לא תפריע לי לא לחשוב, רק להיות.

וכמה שהייתי מופתעת מעצמי, הייתי מופתעת יותר מכמה זה חירמן אותי, להזדקק, להתחנן לזין שלך, להתחנן שתזיין אותי אבל באמת, מהקרביים שלי, מפנים הכוס הרטוב והנצרך שלי להתחנן שתתן לי להתחכך בזין החם והקשה שלי (אהמ כלומר שלך), וככל שהייתי יותר יצרית, בסיסית, ככה הייתי יותר רטובה, יותר מטפטפת, יותר שלך...

לא סתם כלבה, כלבה מיוחמת. בדיוק כמו שאתה אוהב אדוני 3>

לפני 5 שנים. 22 במאי 2019 בשעה 12:55

 

אני עושה מלא טעויות...לרוב אלה טעויות קטנות, של חוסר תשומת לב שיכולות להתפרש כזלזול, ולפעמים אלה טעויות שנובעות מדרך מחשבה שהיא יותר...ונילית ופחות מתאימה לדינמיקה של מערכת יחסים בדס"מית. כל פעם שאני נופלת אני נמלאת חרטה. השתיקות מתפרצות ואוטמות אותי, אני מחפשת אחר סיבה להסביר ותירוץ להצדיק את המעשה אבל אני נאטמת בשתיקה שלי, נותרת חסרת מילים אל מול הכאב והאכזבה שהסבתי לך.

אתה מוכיח אותי מול הטעויות שלי, מול השתיקות שלי, הבכי לא מרתיע אותך ואתה גורם לי לחפש את הסיבה לצעדים שעשיתי, אתה עוזר לי להתעורר ולמצוא חזרה את הדרך שבחרתי בה, שאני שואפת להגיע אליה כדי להיות ראויה. ואף לא פעם אחת עזבת לי את היד, לא משנה מה עשיתי.

***

לפניך הייתה לי אהבה אחת בחיים, אבל גם תוך כדי אותה מערכת יחסים ידעתי שאם היא תיגמר יהיה מחליף, יהיה בסדר...ואולי זה כי אני קצת ילדה מאוהבת, אבל מרגיש לי שלך אין מחליף. אתה לא רק אוהב אותי, מכאיב דואג מלטף מאכיל מלמד שומר מענג מחבק  מנשק... הדברים האלה עם רגעיים, אתה נותן לי משהו חשוב הרבה יותר - כלים, כלים להיות בריאה יותר, טובה יותר כאדם וכנשלטת. אתה לא רק מראה לי את הדרך, אתה גם סולל לי אותה והולך איתי יד ביד. אני באמת מאמינה שהדרך הזו, הדרך שלך, היא הנכונה.

***

מה שקשה במערכת היחסים הזאת זה לא הכאב, לא הפרוטוקולים, לא דרכי החשיבה השונים....מה שקשה במערכת היחסים הזאת היא שאתה גורם לי לעבוד על עצמי. לחפור עמוק, להתעמת עם הקשיים, התשוקות שאני מסתירה ועם הפחדים שאני קוברת.

בשונה ממערכות יחסים אחרות שבהן קיבלו אותי איך שאני, במערכת היחסים הזאת אתה מקבל אותי כמו שאני, אבל אתה דורש ממני להיות יותר טובה מזה, להשתפר ולהיות יותר מוצלחת, יותר מדויקת, לא רק בשביל עצמך. בעיקר בשביל עצמי.

אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא לחפור בעצמי, לקלף את השכבות ולהבין שאני לא אוהבת מה שבפנים, שבפנים אני רקובה, פגומה, סתם בינונית ומשעממת. ועם הפחד הזה אתה גורם לי להתמודד עם המכתבים השבועיים, שבהם אני צריכה להיות אמיתית, לתת לך לקרוא אותי כמו שאני, בלי השכבות. וזה לא נהיה יותר קל לקלף אותן אבל עם כל שכבה שיורדת אתה עדיין כאן, איתי, מעודד אותי להמשיך ואוהב אותי בין כל השכבות וגם את מה שמציץ מתחתיהן.

הקושי הכי גדול שלי במערכת יחסים הוא תקשורת. כל פעם שיש איזה ויכוח, אי הסכמה, אני ישר מתקפלת. יש לי חרדת נטישה קשה, שריטה שהייתה בי הרבה לפניך. כל פעם שאני נופלת אני נתקפת חרדה ופאניקה שתעזוב אותי, שחציתי את הגבול, שטעיתי פעם אחת יותר מידי. כל פעם שיש עימות או כשטעיתי ואתה מוכיח אותי אני ישר מתנצלת, לא משנה מה עשיתי ולמה ואם אני מרגישה שאני צודקת, "סליחה אדוני, אתה צודק אדוני, אני לא אחזור על זה שוב אדוני" ושותקת. אני שונאת עימותים, הראש שלי נהיה דייסה ואני לא יודעת כיצד לתרגם את הרגשות למילים, לא מצליחה לחשוב מספיק מהר כיצד להגיב ולבנות את הטיעונים שלי... אבל אתה מיוחד, אתה לא נותן לי להתחמק עם השתיקות, אתה לא שלם איתן. אתה מכריח אותי לדבר, להבין מה לא טוב לי ולמה הגבתי ופעלתי ככה.

במקומות שבהם הייתי מוותרת לעצמי, עכשיו אני לא יכולה, כי מעצמי קל לי להעלים עין אבל אותך כואב לי לאכזב.

עשינו דרך מאד ארוכה, בה למדתי כיצד לאהוב ולספוג ולתת בחזרה. למדתי משמעת עצמית, תקשורת נכונה, למדתי שאפשר לבנות מערכת יחסים בלי שקרים, גם לא לבנים. למדתי שאפשר ליפול ולטעות כל עוד אני לומדת מהטעויות שלי וממשיכה להשתפר. למדתי כיצד להיות שם רק בשבילך, לא להיות אנוכית, לתת גם בלי לקבל חזרה. למדתי על עצמי, מה מרכיב אותי, מי אני ומה אני רוצה.

ואני רוצה להיות שלך.