|
|
|
Hay días que no puedo más con mi cerebro. Todo va demasiado rápido, duele y… la soledad cubre mi alma.
Hay días que no me importa. Que soy la mejor versión de mí, de mis sueños, de mis sentimientos, de lo que quiero.
Hoy… no sé por qué hago todo esto. Por qué intento tanto algo que no creo que vaya a pasar.
תמיד הייתי מבולגנת.
ההורים שלי היו צוחקים שאני "יורדת" למיטה מערימת הבגדים שעל הרצפה במקום לעלות.
אמא שלי הייתה אומרת לי שכשהראש בבלאגן אז הבלאגן בחדר חוגג ושזאת תקופה. לא הבנתי אותה.. יש תקופה שהראש לא בבלאגן? מתי? איפה נרשמים לתקופה כזו?
אחיי גם היו מבולגנים, בכנות גם אבא שלי, אם כי יש לו את הסדר שלו ונראה את השלט בסלון לא חוזר למקום המדויק ליד העכבר ושלט המזגן, ממש לצד משקפי הקריאה.
כשהייתי חוזרת מטיולים של הצופים, היה לוקח לי אולי כמה ימים טובים לפרוק את התיק, וכשהפסיקו ללחוץ עליי בגיל 14, לקח לי מפסח ועד מחנה הקיץ בסוף יולי כדי לפרוק את התיק.
זה קורה לי גם עכשיו עם ביקורים לארץ, מזוודה מפסח שעבר עוד עמדה לא מזמן עם כל הבגדים שלא היו צריכים כביסה בפנים.
אז ניסיתי את אמא שלי אחרי 32 שנים בהם לא הבנתי אותה וסידרתי את המזוודה מפסח, המזוודה מראש השנה, המוודה מהכריסמס וערימות הבגדים ברחבי החדר.
זה לא היה היום... אולי לפני חודש? אבל מה למדתי? סעמעמק איזה תרבות שפע הזויה. כמה בגדים בן אדם שבד"כ לובש פיג'מות במקרה הטוב צריך???
מוסר השכל טושי, בלאגן בחדר לא מעיד על רמת הבלאגן בראש. את סתם מאורגנת יופי עם הבלאגן של עצמך (טוב לא סתם 💋)
תמונות מהיום בבלאגן שלי, שבראש ובחדר.
Dear Disney plus,
לא עניתם לפניות שלי עד עכשיו אז נשאר לי להמשיך להתמרמר עם עצמי.
למה לעזאזל אין אפשרות לשנות סרט לדיבוב לעברית במינוי האירופי שלכם???!!! אני כבר לא מדברת על תרגום לעברית, זה מזמן ויתרתי בחיים בחו"ל.
יש אפשרות לסינית!!! אבל לא עברית?? יש את זה במינוי הישראלי שלכם אתם רק צריכים לפתוח את האופציה 😭
תנו לי למלמל את הסרט בעברית בלייב כמו פעםםםםםם
שבתות מושלמות
גיל 14 הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על לעשות קעקועים.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה - מפתח פה על כף יד שמאל ומפתח סול על כף יד ימין.
ציירתי בלורד בכל בוקר מחדש ותרגלתי התרגלות למראה הקבוע בכף ידי.
כששאלתי את ההורים שלי, אבא שלי אמר מיד במקום "בשום פנים ואופן לא. עד גיל 18 את באחריותי ולא אסכים לשום שינוי קבוע בגופך. בגיל 18 את תהיי אדון לעצמך ותעשי מה שאת רוצה."
אמא שלי אפילו לא הספיקה להגיב.
"אבל אבב-" אבא שלי לא נתן לי לסיים את המשפט - "אמרתי לא. שחררי מזה. לא יקרה." עם המבט הכי רציני בעיניו שאיי פעם פגשתי.
הסתכלתי על אמא שלי שאמרה בחצי חיוך - "אל תסתכלי עליי, אני מסכימה איתו"
פפפפפפ טווווובבבבבבבב
אם יש משהו שפחדתי ממנו זה להמרות את פיהם. הייתי כ"כ ילדה טובה והרגשתי שגם ככה אני מאכזבת אותם בתחום הלימודים והחברתי שלא רציתי לעשות עוד צרות. שעת עוצר זאת שעת עוצר בלי עוררין, אין דבר כזה שלא עונים לשיחת טלפון מהם - לא משנה איפה אני או מה אני עושה, אין דבר כזה לא ללכת לבית הספר אם לא עלה לי החום או כי השקעתי את כל הלילה בהכנת פעולות לצופים.
כשהגעתי לגיל 16 ביקשתי ליומולדת שיתנו לי לצבוע את השיער. ז"א לא ביקשתי את זה ספציפית ליומולדת אבל זה היה באותה תקופה. אמא שלי סרבה באותה מהירות שאבא שלי סירב בזמנו על הקעקוע. אבא שלי... הסתכל עליי אחרי תחנונים רבים מנשוא והבטחות חוזרות שלא אצבע לצבע הזוי ואני רק רוצה בלונד או ג'ינג'י או שחור לשם שינוי - ולקח את אמא שלי לשיחה. כשעה אחכ הם יצאו מחדר השינה ואישרו לי לצבוע את השיער לצבע טבעי שקונים בסופרפארם. יששששש
אבא שלי אמר לי אחכ שהוא חשב על זה, וזה לא שינוי קבוע בגוף ולכן הוא בסדר שאעשה את זה אם ארגיש יותר טוב עם עצמי.
יומיים אחכ כבר הייתי ג'ינג'ית, נכנסתי לכיתה עם צבע חדש ובוהק מהחום הבהיר שהיה לפני והרגשתי סוף סוף שינוי באוויר.
צבעתי אח"כ לשחור ואז שוב לג'ינג'י, את י"ב סיימתי עם אדום או בורדו. הייתי בלונדינית כמה פעמים ואפילו יומיים לפני השחרור הצבאי צבעתי לורוד בוהק. רציתי כחול אבל הספר המליץ שלא וזרמתי.
אחרי הורוד חזרתי תקופה לחום אבל תמיד אני נשברת ובסוף צובעת את השיער לאיזה צבע אחר.
היום אני באדום-דהוי-תצבעי-אותי-כבר ואני מתלבטת לי אם להמשיך באדום או לחזור לחום.. אולי שחור?
ולגבי הקעקועים? בגיל 18 ושלושה חודשים, בזמן הקלטות של מגמת המוזיקה בת"א וכשההורים שלי בשבועיים באיטליה קונים עצים לגיטרות של אבא שלי - הלכתי לקעקע את מפתח פה בכף יד שמאל ואת מפתח סול בכף יד ימין - מספרת להם בשיחת סקייפ מקרטעת 🤭
בסטודיו אמרו לי שממש לא מומלץ במיקום לו חלמתי במשך ארבעת השנים האלו ושקצת גדול יותר וליד יהיה עמיד לאורך זמן.
המקעקע שאל אותי במעבר בין מפתח הפה לסול אם סיימתי עם החוויה או שההתמכרות רק התחילה? גיחחתי בתשובה אבל בסתר ליבי, ידעתי שזו רק ההתחלה.
באתי להוסיף תמונות שלהם ואז נזכרתי בעוד permanent modification שנשארתי איתו, צלקת בגבה מתאונה בסשן שכלל חניקות. כתבתי על האירוע כבר בזמנו לא ארחיב יותר מידי.. האם באמת התגברתי על האירוע ההוא בו נאלצתי לתפוס פיקוד אחרי שכבר מסרתי שליטה ונפגעתי פיזית
ההצצה במנהרת התמונות, החלפת המבט בגבה מול המראה ביומיים האחרונים..
בלבולים של תוכניות משתנות, רצונות, שיחות ומחשבות לעצמי... יום בריא סה"כ ❤️
קעקועים, גבות מעוררות מחשבה נוספת והשיר שהעיר אותי הבוקר בבחירתו של ספוטיפיי
צילום מרגע האירוע כדי להבין את סדר גודל העניין אחרי השתלטות על הדימום
והפנס בגבה שנשאר קבוע עד היום...
שני צ'ייסרים של טובי, פחית בירה וכמה שירים טובים לנשמה ואני כבר במקום אחר. הבנו כבר שאני במוד חפירתי של פריקה לעצמי כן?
עדיין חופר אבל... אחרת, זה בשבילך טושה ליום שבו תחזרי לקלייר וסימה.
שלבים לביצוע קאבר מספק רגשית של טושי:
הקשיבי לשיר בין 5-8 פעמים, פעמיים ראשונות עם מילים כדי ללמוד את הכתיבה מול המלודיה, שאר הפעמים מוקדשים בכל פעם לכלי אחר - תופים, ללמוד את הקצב והמעברים השונים, גיטרות - לוודא מתי כל ליין ובאיזה סולם הוא, לפעמים גם ממש למצוא את המלודיה משמיעה. השירה - ללמוד מתי הם עוצרים לנשום ומתי הם עושים פלצץ, מתי הם שרים מהסרעפת ומתי הם עוד לא מעצימים כי השיר דורש את זה. ובסוף, החלק האהוב עליי שתמיד מושך אותי - הבס, מתי הוא מוסיף ומתי הוא מפחית, מתי הוא מסתכל על התופיסט ומרגיע את הקצב. להיות בסיסיט זה משהו שלא עובר, אמנם בקושי מרגישים אותו אלו שלא מבינים מספיק במוזיקה, אבל בלעדיו כל הקטע יקרוס לעצמו.
הבסיסט הוא זה ששומר על הקצב באמת. כמות הפעמים שהייתי צריכה להרגיע את המתופף הנלהב בעיניים ודרכי הוא קיבל את הזרמים המוזיקליים מכולם. הפסנתרן/החלילן/הזמר או הגיטריסט יכלו להיאבד במחשבות הזמן שאני מוודה שהתופים ובס מחזיקים אותם חזק.
אח"כ לשחזר עד שזה נשמע לך מדויק מספיק - גם אם זה יקח חודשים לאימון קולי.
יום יבוא טושי, אני יודעת שהוא יבוא. יהיה לך הצורך והאומץ לחזור לזה.
תמונה של אבא עם גיטרה קלאסית וארבעת ילדיו סוף סוף מנגנים יחד - דבר שלא קרה כ"כ לפני ולא יקרה עוד אחרי לצערי ומזלי.
ושיר אחד שטושי עבדה מאוד קשה לפני הקורונה כדי לנסות לשחזר לבד את כל הכלים ברמה של 1:1 ולא הספיקה מעולם להקליט ולערוך.
האם מין הוא פתרון להשקטת מחשבות?
התשובה הקצרה היא לא. גם הארוכה היא ממש אותו הדבר רק עם עבודה ביד במקרה הרע ו.. אשכרה מין במקרה הטוב.
נניח ואת מדמיינת, את הביזאר שבביזאר או הבדסמ הכי בדסמי בעולם או כמו בלתי נגמרת של משתתפים וחודרים או.. או או או
הרבה או
באופן כללי אני לא ממש אדם של פנטזיות.. הם אף פעם אינם מתקיימות במציאות ולכן, מה הטעם בלדמיין משהו שאינו יכול להתקיים? עדיף בעיניי לבצע משהו שאפשרי מאשר לדמיין משהו שלעולם לא יקרה.
אולי זה גם.. קצת "לנהל את האירוע" מבחינתי, איך אני יכולה להפוך פנטזיה למציאות ולהתאים את הגורמים לעולם האמיתי ולרצונות שלי בנושא.
ואז אני רק חושבת על להתארגן, להתלבש, לחןחן באיזה פאב/בר/מסעדה/מחצלת בשביל אולי הסיכוי שמא יש שם.. רגע טושי, מה הקשר?
מין אינו פתרון להשקטת המחשבות... אחרי האורגזמה הן חוזרות. בין לבין מתגנבות לשכמה ומזכירות שלא משנה כמה תתעלמי מהן, הן שם.
ומצד אחד, טוב אז מה את רוצה טושי? מה כבר עוד יש לחשוב עליו? את לא מזיזה את עצמך בקצב שאת מצפה ושואפת אליו זה מה אני רוצה. תפסיקי לבלבל את המוח ותתניעי כבר. את שוכבת במיטה כמו איזו פרינססה שעבדה קשה מידי היום (ואת לא.) ומתלוננת על כאב כשאת יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות כדי שהוא ירגע. דחיינית מתרצת לעצמך. יאללה.
טוב, סיימת? עוד קצת אולי? לא מספיק ירדת על עצמך? מה עוד לא מספק אותך שעדיין את מתמרמרת ככה על עצמך? תפסיקי את לבלבל לעצמך את המוח. שרדנו עם הדרך שלי עד עכשיו נשרוד עוד.
שרדנו?? אין לך אומץ להודות כמה לא שרדנו לפי הקריטריונים שלך. כמו שלא יהיה לך אומץ לפרסם את זה.
הADHD שלי צעק באמצע הראש cat fight!! סתומה🤦🏻♀️ וזהו, נגמר הריב..
בקיצור, בא לי לישון וזהו
נב
אני בטוב, מבטיחה. לא נראה לי שיש מישהו שלא רב עם עצמו לפעמים, אני פשוט עושה את זה בקול🤷🏻♀️
עדיין מאוהבת לי בתחת 😘
פוסט מורבידי
טושה אהובה, למה השבוע המחשבות שלך נדדו שוב ושוב לנושא המוות? בחלומות, במחשבות ערות, בדמיונות... למה?
הפוסט הזה נכתב לך כ"כ הרבה פעמים בראש שכבר נגמרו לך המילים.. על כאב שעוד לא באמת חווית, רק הכינו אותך כל חייך אליו..
עם אבא שחוקר זירות רצח למחייתו ואמא שהסמכתה מתבססת על סיעוד קרדיולוגי בטיפול נמרץ, הם דאגו שתמיד תהיי מוכנה.
יבוא יום והחיים ימשיכו בלי חלק מהאנשים. וזה יהיה עצוב, וזה יכאב, וזה ירגיש כמו חור בלב. והדמעות יצאו ויצאו ויצאו עד שכבר יכאב לך הראש מהתייבשות...
זה גם מתגנב בחלום.. תמונה כזאת קשה של רגע האמת ואנשים קרובים מנסים להרגיע את רמת ההיסטריה שאני לאט לאט נכנסת אליה כשאני מבינה מה קרה... קמתי בהיסטריה ו... כולם בסדר... חיים ונושמים ומחייכים...
לא קרה כלום השבוע... זה סתם עוד שבוע רגיל מתוך חודש רגיל ובשנה רגילה.. באמת שכלום..
אז למה אני חושבת מחשבות כאלו?
——————————————————————————
אולי בשביל עצמי, אכתוב חלק נוסף לפוסט הזה, כי גם המחשבות האלו עברו עליי הבוקר.
מאז המעבר לחו"ל, כל יום בסופ"ש יש לי מן טקס בראש של שירים. והוא מאוד פשטני ומילולי חחחח
יום שישי בד"כ יפתח בשיר הזה
ואם אני יוצאת באותו ערב אז גם
ביום שבת, על בסיס כמעט קבוע, כשאני מכינה את הקפה של הבוקר - וזה ככה מבערך חודש או חודשיים אחרי המעבר לכאן - אני מנגנת לי את השיר הזה
ויום ראשון, בעיקר בחורף.. מקבל את מארון 5
אני לא יוצאת היום, אבל נראה לי שבכל זאת אקשיב לצביקה💃🏻
עריכה
שכחתי את רבקההה
כשהייתי קטנה הייתי מתפללת להגיע ליום שאחרי. לוותר על החוויה ורק כבר לדעת איך ארגיש בסופה, והחזיק כבר בזיכרונות שעוד לא יצרתי ולעבור את המכשול שרק עומד בדרכי כרגע.
אני זוכרת שיחה עם אמא שלי.. לקראת טיול של הצופים או ועדה כל שהיא לאחד מהפרויקטים הקטנים שיצא לי לעשות, שהיא לא הבינה למה אני רוצה כ"כ לוותר על הדרך ולהגיע ישר לתוצאה
"נסי טושי להינות מהדרך, להיות בכאן ועכשיו. עכשיו יש לך את ההתרגשות שלפני, הציפייה והמחשבות לאן אפשר להתגלגל משם. אח"כ בזמן החוויה את תמצאי את עצמך באלף סיטואציות - תהיי שם בכל ליבך. ובסוף, תשבי שוב כאן במטבח, תפרקי כביסה מלוכלכת ותספרי סיפורים - ואנחנו נקבל אותך כמו תמיד באהבה וזרועות פתוחות"
לא הצלחתי להסביר לה שחוסר הוודאות הורג אותי. אהנה? אסבול? אהיה המוזרה הזו או שאבנה את החבורה הזו שבסוף אני תמיד בונה?
אבל ניסיתי להקשיב לה. ניסיתי בכל ליבי להיצמד רק לתחושות ההתרגשות וקצת לדמיין לעצמי מה יהיה. במהלך הימים שם התאמצתי עמוקות להיות רק ברגע והחוויה ובאמת תוך כמה רגעים בודדים כבר הייתה את אותה החבורה שאני תמיד מרכיבה לי. בסוף, ישבתי במטבח הישן עם אוכל של אמא וכביסה של אבא עמוסת חוויות.
בשבוע-שבועיים האחרונים מצאתי את עצמי שוב מתפללת להיות כבר ביום שאחרי. ואני מאוד מנסה להינות מהרגע, להתמלא בהתרגשות ולדמיין דמיונות.. אחח הלוואי וזה היה איזה טיול של הצופים 😅 🤦🏻♀️
אם הכוכבים יסתדרו בשורה, כבר בסופש הבא אוכל להתחיל לארוז את בגדי החורף שכבר לא אלבש. לצמצם את עצמי מ5-6 מעילים שונים לרק 2 או 3. לארוז מעט מהספרים ואולי גם את קלייר.. אולי השינוי הזה יחזיר אותי לנגן בה..? (לבדוק עם אבא אם יש לו את החמור x בשבילה) מה עוד כבר אפשר? מצעי חורף - פלנל ופליז. אולי גם הפוך? עד ליל הסדר יכול להיות שאפסיק להשתמש בו.
מה עוד טושי..? מה לגבי נעליים? יש כמה שאולי כבר תוכלי להעביר לא? האדומות והכחולות ואלו שאחיך צייר עליהן (שתיהן) כפכפי הבית - יש לך אחד או שניים? האדום וה..? סגול? כן נו עם העיניים👀
טוב נשמה, הפכת את הפוסט הזה לפתק בערימת הפתקים, שחררי אותו ואת הכאב שאת סוחבת על עצמך ❤️
נפרסם את זה? נראה..
אתמול ראיתי את הסרט השביעי בסדרה של מהיר ועצבני.
התחלנו השותף ואני לראות את כל הסרטים מההתחלה ואתמול היה תורו של מס' 6 ו7.
למי שלא זוכר, הסרט השביעי יצא רשמית בתחילת אפריל 2015 והסרט היה ידוע בעציבותו אחרי שפול ווקר נהרג בתאונת דרכים לקראת סוף הצילומים בסוף 2013.
ברור שהייתי מאלו שהיו דלוקות עליו, מקנאות באשתו ונהנות מכל חיוך שעלה ממנו על המסך. דום תמיד היה קצת יותר מידי בשבילי, מסתבך סתם ובעיקר מסכן את "המשפחה" שלו. בראיין לא היה כזה, בראיון היה ילד טוב שהחליט ללכת בדרכים קצת פחות טובות ועל הדרך להינות מאהבה גדולה של מיה.
למי שלא זוכר, הסרט השביעי נגמר בבראיין בוחר ללכת לדרך נפרדת עם מיה והילדים וכדי לתת להם חיים נורמאלים, בעוד דום נשאר בעולם הזה של המכונית, הכסף והעבריינות.
כשבתאכלס... פול נהרג. ואילו כל החלומות שהיו שם לגבי העתיד.
פרידות כאלו עצובות לי.. נוגעות לי במיתרי הרגש ומעלות גולה בגרון.. מורידות דמעות וכואבות את האהבה הזו לאדם שאיננו עוד..
אני זוכרת את אולמות הקולנוע בקטע ששודר הסוף של מהיר ועצבני 7. אני זוכרת עוד לפני, את ההלם שאנשים היו בו כששמעו שהנהג המהולל שבקושי משתמש בכפולים מקצוענים כי הוא מקצוען בעצמו - נהרג באיזו נסיעה מטומטמת כשהוא בכלל במושב הנוסע.
ועוד לפני עידן הAI, הצליחו להשתיל את פרצופו של ווקר לתוך צילומים של אחיו ואיזה כפיל כדי לסיים את 15 האחוז הנותרים שעוד לא הספיק לצלם ו.. טושי הרגישה בוכה. סעמק איזה עולם אכזר...
המוות של פול הגיע אליי קצת הפתעה.. עוד לא הבנתי לגמרי מה זה מוות של אדם צעיר ומפורסם אז אולי קצת עם איימי וואינהאוס וההבנה שלעולם לא אשמע אותה בלייב.. בדוגרי בעיקר שמעתי כל מיני סיפורים על ג'ון לנון ופרדי מרקורי ועפרה חזה ועל כל מיני מוזיקאים שמתו מסמים וחיים משוגעים..
ווקר היה איש סהכ טוב. אהוב על הקהל, אהוב על חבריו, תורם לקהילה ומתעסק באהבות שלו כמה שיותר.. והוא מת.
כנראה שהפוסט הזה יוסתר ויתגלה בפיד פה עוד שבוע.. אני לא מוצאת סיבה לשחרר את המילים האלו לאוויר העולם ולשמוע תגובות שלכם.. פול מת ואיתו מתו עוד אחרים.. אבל הרגישות שלי..? היא עוד שם דומעת וכואבת כאב של אחרים ❤️
**7/02, הוצג
אחת מדרכי הפעולות הידועות של הנפש שלי זה להכאיב במקומות שלא טוב לי.
זה היה ככה מגיל צעיר וכשחשבתי שלרגע זה נעלם, הרוקסטאר החזיר אותך לפינות שלא היה לך טוב בהן והגוף כאב.
הכאבים שלי לרוב מתרכזים בגב או בפרקים (ברכיים וכפות ידיים) בהתאם לסוג כאב נפש שאני עוברת (לפני העזיבה את הארץ ממש ידעתי ששכמה ימין זה העבודה, שכמה שמאל זה הזוגיות, כף יד ימין זה המשפחה בלה בלה בלה)
ברגע שהחלפתי עבודה, הפסיק לכאוב. ברגע שקיבלתי החלטה על ההוא הונילי, הגב חדש.
הנפש שלי השתכללה בפיזור הכאבים שלה ואני יודעת מה הסיבות.. אני רק צריכה לקבל החלטה ולהניע מנועים.
נב
תפסיקי להגיד לעצמך "אמרתי לך". זה לא מועיל במיוחד.
נב2
אני שמחה שהשיר הזה היום מדבר אחרת אלייך ואולי רק בגלל זה הוא נבחר❤️
