Hasta que salga el sol

אני מניחה שזה יתפרסם מתישהו.. לא בקרוב.

אבא שלי הוא הכי בעולם. ואבא שלי הוא הכי מכולם.

קראתי פה פוסט לא מזמן על כמה מדליק זה אבות שקולעים שצמות ויודעים דבר או שניים על המחזור (לא מזמן ביחס לכתיבת מילים אלו), ואבא שלי היה בדיוק כזה.

כשנולדתי אבא שלי כבר היה בן 41 ועם רקורד של שלושה בנים, קריירה בעליה ולא מעט תחביבים. אבל עדיין בשנותיי הראשונות הוא ניסה להיות נוכח כמה שיכול. לקח אותי לטיולים בדיונות, הרים אותי על הכתפיים בג'אז בים האדום באילת, חוזר תשוש מהעבודה ומלמד אותי שחמט, בימי שישי אוסף אותי מהגן ותמיד תמיד זה שמכין את הסנדוויצ'ים בבוקר.

אני זוכרת שבת אחת, אולי הייתי בת 8, הוא עשה בילדאפ רציני על נסיעה לגבעה מיוחדת ששנינו ממש נהנה. אני זוכרת נסיעה ארוכה, מתישה, משעממת ממש - עד שהגענו לגבעה קטנה ליד הרי ירושלים, הפולו המשטרתית הקטנטנה החזיקה את כל העליות והירידות האפשריות. חנינו, עלינו, הסתכלנו - "יאללה טושי בואי הביתה". הסתכלתי עליו בבלבול.. אתה רוצה להגיד לי שנסענו את כל הנסיעה המשעממת הזו בשביל 5 דקות??? "כן, מה עוד יש לך לראות פה? הינה עץ, זה ממול הר, כל השאר פה זה שדה, מאחורייך יש כביש" וחזרנו הביתה. 

עכשיו כשאני חושבת על זה, יש מצב שאמא שלי רצתה פשוט זמן של שקט 😂

טיולים עם אבא שלי תמיד היו מעשירים ומלמדים, הידע שלו במשך שנים היה כמו אנציקלופדיה בלתי נגמרת שכולנו היינו בהלם ממנה. אבא שלי ניצח מהספה את "מי רוצה להיות מיליונר" אולי 7 פעמים, אפילו כעסנו קצת שהוא לא נרשם וחוזר עם הכסף. "תגידו לי מה יש לכם? מה יש לי לעשות שם? מה רע לכם עם מה שיש עכשיו?"

אני הייתי אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו של אבא שלי לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא תמיד אומר שאם היה ממשיך אז כנראה שהיה מפספס אותי והוא לא רצה. אז בפנסיה הוא למד לקלוע צמות, למד את ההבדל בין טמפון נורמאל לסופר (לא באמת, צריך להגיד לו מה הציור/צבע וזה עוזר). אבא שלי היה מחכה עם ארוחות צהריים (עד שהתחלתי לקחת ריטלין ונגמר התיאבון) ולוקח כל בוקר לבית הספר - ברוב המקרים גם חזרה. המורה לאנגלית בכיתה ח' תמיד חשבה שאני מעשנת בגללו, הסיגריה חייבת להיות ביד ימין כי הוא מאפר למאפרה ולא לבחוץ - זה לא חוקי. אז התמלאתי ריח של סיגריות עוד לפני שהריטלין התחיל להשפיע. 

 

לאבא שלי יש גישה מעניינת ובריאה לחיים. כשהייתי צעירה הייתי שואלת אותו המון שאלות "מה אם?" מה אם סבא וסבתא היו מחליטים לעבור לארהב ולא לעלות לארץ? מה אם הוא היה נשאר נשוי לאשתו הראשונה? מה אם הייתי נולדת נוירוטיפיקלית? מה אם רבין לא היה נרצח? המון המון מה אם? תמיד הייתה לו את אותה תשובה "טושי, אם לסבתא היו גלגלים אז לסבא היה מנוע. מה זה משנה מה אם? למה להתעסק בכלל בזה? אני לא שם אז למה אני צריך בכלל להעסיק את עצמי במה אם?" והייתי מסבירה שזה מעניין להבין עם עצמך מה היית עושה באיזו סיטואציה - "אבל זה לא רלוונטי! את יודעת בוודאות להגיד שתפעלי ככה? שלא תחליטי אחרת? שלא תרגישי אחרת? אין מה להתעסק במה שלא קיים."

אבל אבא, מה אם אכשל? "שוב את מתעסקת במה אם? ואם לא תכשלי? למה את תמיד מסתכל על ההכי גרוע שיכול לקרות? דיי שתחררי מזה" הוא אף פעם לא מצפה לתשובה, זה לא משנה מבחינתו, ואולי הוא צודק.. הוא כנראה צודק...

 

במאי 20 אבא שלי עבר הסרת גידול סרטני בריאות. הוא אובחן כמה חודשים לפני כן ובמאי ההוא חתכו לו חצי ריאה בערך. ממש חודש בערך לפני שעזבתי את הארץ. לא ידעתי להסביר בזמנו את האפתיות שחשתי כלפי האירוע.. "עבדתי על אוטומט" אבל.. גם לא.. פשוט לא פחדתי.. נראה לי.. ביוני 24 הוא שוב עבר ניתוח כזה, הפעם הריאה השניה. שוב כחודש לפני שאני עוזבת את הארץ. גם אז הייתי באותן תחושות של.. מה שיהיה, יהיה. ברור שאני לא רוצה שיקרה משהו אבל אין לי כ"כ שליטה על זה.. הוא ילד גדול, בוחר להמשיך לעשן גם עם שלושת רבעי ריאה (אולי פחות) ומה אני כבר יכולה לעשות? מעדיפה להעביר את הזמן איתו בכיף ולא כעס... לחיות בכאן ועכשיו כשהוא עוד כאן וצלול. 

שבוע לפני המעבר הראשון שלי לכאן תפסתי אותו מעשן. את הניתוח הוא עבר בסוף מאי, אני עברתי לאתונה בתחילת יולי -והוא, תפסתי אותו בחדר העבודה שלו מתחבא כמו ילד בן 16 עם הסיגריה😂

הוא גם קפץ כמו ילד בן 16 כשקלט אותי 😂😂 באמת זה היה מצחיק... מי היה מאמין שככה היוצרות יתחלפו 😂

במקום אמרתי לו שהכל טוב, שהוא ילד גדול, שאני לא הולכת לריב איתו על זה כי אני מבינה אותו. אמא שלי ואחי יריבו איתו מספיק כשיגלו ולא ממני. (לקח להם שנה פלוס עד שעלו עליו. הייתי תופסת אותו בשיחות וואטסאפ נעלם לחדר העבודה וחוזר אחרי 7 דקות 😂) 

 

אבא שלי טפו טפו עדיין חיי ובועט ומנגן ומתקן. נעשה טרח פולני זקן ומתלונן אבל עדיין מצחיק וחכם ובעיקר אוהב. 

אבא שלי עדיין מתעקש לאסוף אותי מהשדה בכל טיסה ולהקפיץ אותי בחזור, גם אם זה ב3 לפנות בוקר. הוא עוקב אחרי הטיסות שלי מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה. לא רק שלי, של כולנו.

"מאמאל'ה כל עוד אני מסוגל, באהבה."

 

יש לי עוד הרבה זכרונות ממנו, גם לא מעט ביקורת.. אבל נראה לי שבתחום ההורים, קיבלתי את ההכי הכי הכי.

 

 

נ. ב.

שני קעקועים מוקדשים להוריי, בכנות הם לא בוצעו עם הקדשה כמו שהסיפור מאחוריהם, שזור בהם. 

באופן מאוד מאוד מאוד לא מתוכנן, אקראי ואולי קוסמי, הם ממוקמים בדיוק באותה הרגל, אחד מעל השני כשהם בוצעו במרחק כמה שנים טובות אחד מהשני.

הקעקוע החדש יותר.. הוא לא קעקוע מתוכנן, אלא סקיצה שנדלקתי עליה. נדלקתי בלי להבין מה כ"כ מדליק אותי בה אבל עם תחושה עצומה שזה שלי. ורק כשבועיים אחרי שעשיתי את הקעקוע, שיר עלה בפלייליסט שלי שחיבר את הכל. 

מה עושות האיילות בלילות?

בשנים הראשונות של חיי היה לאבא שלי חשוב שאלך לישון עם מוזיקה ושלא אהיה רגישה לרעש בשינה. הקלטת שמע הקבועה הייתה.. כמו גדולים של אריק איינשטיין. והשיר מה עושות האיילות, היה קבוע כדרך הירדמות ועד היום מזכיר לי את הרגעים שהיה מנשק במצח, מאחל לילה טוב וברקע האיילות בלילות. 

 

ילדה, מה הסרט שלך? 

I feel like everytime I open up, it's for the wrong reasons.

נו ו..? 

מה נו ו..? מה את מצפה לניתוח עמוק?

את לא בוחרת מילים סתם. תחשבי שניה.

It's not for the wrong reasons... It's to people that doesn't want the same as you. 

אוקיי, חידוד.. ו..? 

מה ו יבולסת מוחות. כמה עוד את רוצה?

עד שזה יצליח לך. עד שתביני מה את ממחזרת שוב ושוב ושוב. 

חפרנו בעבר. נגענו בערך ברוב הפעמים בהם לא הרגשת שווה, מוצלחת, חכמה או.. רגילה. את יודעת במה לא חפרנו? 

הצופיפניקיות. 

נגענו אבל לא חפרנו לעומק מעבר לפוסטים פזורים. 

 

הניסיון הנואש שוב ושוב ושוב שיראו אותי, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כפי שאני. 

האוטיסטית, המפגרת, הסתומה. זאת שצריכה כדורים כדי להתנהג, זאת שמוציאה את הציונים הכי נמוכים בחבורה. 

זאת שתמיד יבחרו בין האחרונות.

הן שלא משנה מה, לא הייתי מספיק טובה בשבילן... 

האנשים הראשונים בחיי שהעבירו אותי בגידה אמיתית. דחפו אותי החוצה בצורה ברוטלית, מגעילה ומזלזלת אחרי שסירבתי להמשיך להוריד מהרצונות שלי. 

לא משנה כמה השקעתי כל השנים, בדקה האחרונה הן זרקו אותי כמו כלבה. 

רעות, חברות, אהבת הארץ וחמלה.. כלום לא היה שם. מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר. 

 

הן כמעט כולן במקום שאת חולמת לעצמך.. מצליחות ומקסימות ואנשים טובים ו.. זה למה אני לא סומכת על אנשים שיהיו קרובים מספיק. תמיד הם יבחרו ללכת כשמשהו יותר מידי להם.

לפעמים זה מעוטר באופטימיות מיותרת - את תסתדרי, את מסוגלת.

Yes honey, I know.

לפעמים זה מלווה במלודיה מרגשת שאני צריכה לעשות את זה בדרך שלי ולא יעשו את זה בשבילי.

Sweety, I've been doing me forever, I don't need you to help me, I want you - and that is a huge difference. If you don't want to, don't expect me to come back again when I'm like this.

לפעמים חוזרת רק מילה בודדה שמעידה כמה אני יכולה להעמיק משהו - באסה. 

Yup, that is a באסה. 

 

ולפעמים זאת רק סירה קטנה.. שמסתירה תנוף ⛵

 

סגרי את היום ❤️ תאהבי את עצמך, את כולך - הטעויות, העומסים, הכאבים, ההתרגשויות, המועקה והתאווה. הם כולך את ומה שעושה אותך את. In English, español o עברית. C'est la même chose. וגם קצת מיוחד 😉

גיל 14 הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על לעשות קעקועים.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה - מפתח פה על כף יד שמאל ומפתח סול על כף יד ימין.

ציירתי בלורד בכל בוקר מחדש ותרגלתי התרגלות למראה הקבוע בכף ידי.

 

כששאלתי את ההורים שלי, אבא שלי אמר מיד במקום "בשום פנים ואופן לא. עד גיל 18 את באחריותי ולא אסכים לשום שינוי קבוע בגופך. בגיל 18 את תהיי אדון לעצמך ותעשי מה שאת רוצה."
אמא שלי אפילו לא הספיקה להגיב.
"אבל אבב-" אבא שלי לא נתן לי לסיים את המשפט - "אמרתי לא. שחררי מזה. לא יקרה." עם המבט הכי רציני בעיניו שאיי פעם פגשתי.
הסתכלתי על אמא שלי שאמרה בחצי חיוך - "אל תסתכלי עליי, אני מסכימה איתו"

פפפפפפ טווווובבבבבבבב

אם יש משהו שפחדתי ממנו זה להמרות את פיהם. הייתי כ"כ ילדה טובה והרגשתי שגם ככה אני מאכזבת אותם בתחום הלימודים והחברתי שלא רציתי לעשות עוד צרות. שעת עוצר זאת שעת עוצר בלי עוררין, אין דבר כזה שלא עונים לשיחת טלפון מהם - לא משנה איפה אני או מה אני עושה, אין דבר כזה לא ללכת לבית הספר אם לא עלה לי החום או כי השקעתי את כל הלילה בהכנת פעולות לצופים.

כשהגעתי לגיל 16 ביקשתי ליומולדת שיתנו לי לצבוע את השיער. ז"א לא ביקשתי את זה ספציפית ליומולדת אבל זה היה באותה תקופה. אמא שלי סרבה באותה מהירות שאבא שלי סירב בזמנו על הקעקוע. אבא שלי... הסתכל עליי אחרי תחנונים רבים מנשוא והבטחות חוזרות שלא אצבע לצבע הזוי ואני רק רוצה בלונד או ג'ינג'י או שחור לשם שינוי - ולקח את אמא שלי לשיחה. כשעה אחכ הם יצאו מחדר השינה ואישרו לי לצבוע את השיער לצבע טבעי שקונים בסופרפארם. יששששש
אבא שלי אמר לי אחכ שהוא חשב על זה, וזה לא שינוי קבוע בגוף ולכן הוא בסדר שאעשה את זה אם ארגיש יותר טוב עם עצמי.

יומיים אחכ כבר הייתי ג'ינג'ית, נכנסתי לכיתה עם צבע חדש ובוהק מהחום הבהיר שהיה לפני והרגשתי סוף סוף שינוי באוויר.

צבעתי אח"כ לשחור ואז שוב לג'ינג'י, את י"ב סיימתי עם אדום או בורדו. הייתי בלונדינית כמה פעמים ואפילו יומיים לפני השחרור הצבאי צבעתי לורוד בוהק. רציתי כחול אבל הספר המליץ שלא וזרמתי.

אחרי הורוד חזרתי תקופה לחום אבל תמיד אני נשברת ובסוף צובעת את השיער לאיזה צבע אחר.

היום אני באדום-דהוי-תצבעי-אותי-כבר ואני מתלבטת לי אם להמשיך באדום או לחזור לחום.. אולי שחור? 

 

ולגבי הקעקועים? בגיל 18 ושלושה חודשים, בזמן הקלטות של מגמת המוזיקה בת"א וכשההורים שלי בשבועיים באיטליה קונים עצים לגיטרות של אבא שלי - הלכתי לקעקע את מפתח פה בכף יד שמאל ואת מפתח סול בכף יד ימין - מספרת להם בשיחת סקייפ מקרטעת 🤭
בסטודיו אמרו לי שממש לא מומלץ במיקום לו חלמתי במשך ארבעת השנים האלו ושקצת גדול יותר וליד יהיה עמיד לאורך זמן.
המקעקע שאל אותי במעבר בין מפתח הפה לסול אם סיימתי עם החוויה או שההתמכרות רק התחילה? גיחחתי בתשובה אבל בסתר ליבי, ידעתי שזו רק ההתחלה.

באתי להוסיף תמונות שלהם ואז נזכרתי בעוד permanent modification שנשארתי איתו, צלקת בגבה מתאונה בסשן שכלל חניקות. כתבתי על האירוע כבר בזמנו לא ארחיב יותר מידי.. האם באמת התגברתי על האירוע ההוא בו נאלצתי לתפוס פיקוד אחרי שכבר מסרתי שליטה ונפגעתי פיזית
ההצצה במנהרת התמונות, החלפת המבט בגבה מול המראה ביומיים האחרונים.. 

בלבולים של תוכניות משתנות, רצונות, שיחות ומחשבות לעצמי... יום בריא סה"כ ❤️

קעקועים, גבות מעוררות מחשבה נוספת והשיר שהעיר אותי הבוקר בבחירתו של ספוטיפיי

צילום מרגע האירוע כדי להבין את סדר גודל העניין אחרי השתלטות על הדימום

והפנס בגבה שנשאר קבוע עד היום... 

 

תכתבי, תפלטי, תהרהרי. 

עמוד האינסטגרם של ערוץ הילדים התחפש לנוסטלגיה למילניאלים. נראה שזה איזה טרנד עולמי לשחזר למילניאלים את הילדות בשנים האחרונות וגם ערוץ הילדים בחרו להחזיר אותנו לרגעים התמימים.

ב2005 הכיתה שלי הגיעה לששטוס. הפסדנו אמנם ברבע הגמר אחרי שהזורע או מגדל העמק גנבו לנו חתיכה מהפאזל ואז פשוט נפל לנו הרוח ונכשלנו בהכל. 

שנה לפניכן עברתי חרם חברתי בכיתה. לא משהו ארוך במיוחד, אולי כמה ימים עד שהמורה גערה בכולם על נידוי שלוש בנות - האחת שמנה, השניה בכיינית והשלישית סתם מוזרה.

אני אגב הייתי הבכיינית. 

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאיבדתי שליטה עליהם. שלא הצלחתי לוסת את הרגשות שלי עד כדי כך שבכיתי בכל דבר. שלא הבנתי למה לא מבינים אותי. אף אחד לא הבין אותי, גם לא אותה פסיכולוגית עם האבחנה על שתלטנות שחזרתי אליה לטיפול ממוקד. מה שכן אחרי הטיפול הממוקד אכן היו לי חברים, כבר לא ממש בכיתי (טוב עדיין בכיתי אבל זה כבר היה חמוד יותר) והתחילו צרות אחרות שקשורות לadhd - לימודים.

באותה שנה של לששטוס התחלתי לפגר בחומר בחשבון ומתמטיקה. אני זוכרת ממש את הרגע בו ישבתי בשיעור ולא הבנתי מה המורה רוצה ממני ועל מה לעזאזל היא מדברת?

בחטיבת הביניים שוב צצו תחושות של חוסר השליטה. שוב הלכתי מכות עם ערסים כי התגרתי בהם ושוב נשלחתי לאותה הפסיכולוגית לדיבור צפוף על עיכול שינויים והבנה שהשטן לא גדול כמו שאני מרגישה. אחרי הסיבוב הזה כבר לא חזרתי אליה יותר... הרגשתי ששיטת הטיפול שלה לא מועילה לי במיוחד כי היא לא אומרת פאקינג כלום ולהתבחבש עם עצמי אני כבר עושה מצוין.

מתמטיקה היה ממש כישלון. נכשלים על גבול ה60 בהקבצה בינונית. ההורים שלי כבר לא ידעו מה לעשות אז לקחו אותי לאבחון ספציפי דיסקלקוליה, דיסגרפיה, דיסוואטאבר. 8 שעות של מבחנים שכל מה שאני זוכרת מהם זה הצורות, הסלט פסטה שאכלתי בצהריים והמעליות של הבניין מעבר לחלון. כמות הפעמים שהמאבחנת הוציאה אותי מזון של הסתכלות על מעליות שקופות עולות ויורדות. אם אני זוכרת נכון היה שלב שהיא הורידה את הוילון ודיי מהר הרימה חזרה. בסוף האבחנה שלה הייתה המלצה חמה חמה חמה לבדוק עם נירולוג על הadhd. 

ענת הייתה המורה למתמטיקה בכיתה ח' ומחנכת בשכבה. לא כ"כ ברור לי איך, הייתי עם ציונים סבירים פלוס בהקבצה ב', אבל היא החליטה שאני צריכה לעבור להקבצה א' שלה ולשבת צמוד לתחת שלה כל שיעור. בכיתה שלה היו על הקירות מלא טקסטים צבעוניים שלא קשורים בשום עולם למתמטיקה. היה גם נוף מהחלון לכלום ושום דבר של חולות עליהם הוקמו הצריפים שלמדנו בהם.. בתחילת השנה עוד שמתי לב לפרטים, אבל בסביבות נובמבר קיבלתי את האבחנה על הadhd והתחלתי גם לנסות ריטלין.

יחד עם הריטלין וענת התחלתי לקבל 90 בהקבצה א'. זה לא קרה ברגע אחד אבל פתאום לא הייתי הסתומה הזו. לא הייתי מטומטמת. לא הייתי מגיעה למצב באמצע שיעור שאין לי שמץ של מושג על מה המורה דיברה כי הייתי עסוקה בלצייר. עדיין ציירתי או כתבתי שירים, אבל הצלחתי גם להקשיב למורה (רוב הזמן).

לצערי בכיתה ט' ענת יצאה לחופש לידה והמורה שקיבלנו didn't give a fuck about my adhd. קיבלתי אצלו את הציונים הכי נמוכים בעולם, מספרים כמו 6 ו7 מתוך 100.

היו עוד עניינים ברקע אבל הם לא ממש רלוונטי פה ולא ממש.. מה כן רלוונטי טושי? מה הפואנטה של הטקסט הזה וadhd וחוסר שליטה..? מה את...?

 

התעוררה בי הנוסטלגיה בעקבות ערוץ הילדים. הילדה התמימה והשנים בהם איבדתי את. התמימות..בין היתר הסתכלות בתמונות עבר על ילדה שהיא.. 

 

Fuck it Tushi. Be fucking honest. את האיום הכי גדול שלך. את מפחדת להצליח כי לא תדעי להתמודד עם זה. וזה ב ד י ו ק מה שהילדה ההיא פחדה ממנו. ובעוד שמאוד היית רוצה להגיד יאללה כוסעומו ולהתגבר על עצמך - את bitchening about yourself day and night. וזה רק כי את יודעת שאת יכולה יותר.

 

אגב מתמטיקה, את הבגרויות צלחתי בקושי רב מאוד אבל בסוף גם עם ציונים טובים וכשנה אחרי השחרור שלי גם הגעתי למצב שאני מעבירה שיעורים כהכנה לבגרות במתמטיקה.

I guess I'm not that stupid ha?

 

ועכשיו גברת טושי, להרמת מצב הרוח - יש לך 30-40 דק להמשיך לשקוע (מעדיפה שפחות אבל יאללה פורגנת) ונא בבקשה לשלוף בירה מהמקרר ולהפעיל את ספוטיפיי על shuffle - מרסייי🙏🏻 (בזבזת את 40 הדקות האלו לעשות ריפיין לפוסט הזה, תתמודדי) 

 

 

 

 

טושי מה עם תמונה מההה? יש מנויי!! 😂 פומואית קטנה.

תמונה מול מראה שמולה קיבלתי החלטה תמיד לאהוב את עצמי אחרי ערב דומה עמוס מחשבות על עצמי והמון bitchening. את ההחלטה קיבלתי, לא התמונה-

כן, זה לא עירום מעלה לייקים, וזו אפילו לא תמונה עדכנית לימינו אנו. סתם אישה שאוהבת את עצמה מול ראי. מזל שאני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל מישהו מלבד עצמי 😘

לקראת סוף השירות הצבאי שלי התחלתי לקרוא המון ספרים. כל יום או יומיים הייתי מתחילה ספר ובולעת אותו לשכרון. את מרבית הכסף שלי הוצאתי על מבצעי 3 או 4 במאה והייתי קונה סדרות שלמות של ספרים. גומעת אותם כמו בבינג' של סדרת טלוויזיה.

היה קשה להזיז אותי מספר, אם החלטתי שאני מתחילה אחד כנראה שאין מה לדבר איתי היום עד שהספר יגמר. אני עוד זוכרת את השותפה בב"ש מתלוננת שהבטחתי רק עוד 10 דקות ואני יושבת איתה אבל בעצם נכנסתי לעוד פרק בסיפור😅

עם השנים ומעברי הדירות הספרים הלכו איתי. תמיד היה תיק אחד ענק וכבד של הספרים שלי שנסחב לכל מקום. 

אפילו בנתניה כבר הייתה להם כוננית צהובה כמו הסמלון שלי והם כולם עמדו יפים על מדפים נקיים מסביב לדמויות לגו שבניתי, הדובי מכיתה ד' וספר "מר שמח" שאני בוחרת תמיד להחזיק.

ליוון לא התכוונתי להעביר אותם כי רק במחשבה על כמות המשקל והכסף שהולך רק על מעבר של זה.. לקחתי כמה איתי. יש כמה שהסיפור שלהם נצרב לי בזיכרון. מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב את הסיפורים. ושוב. מתרגשת מאותם הרגעים, נבהלת מאותם השיגעונות, מתחרמנת מאותם התיאורים. 

גאולה יפיפיה הוא ספר רביעי בסדרה של אסון יפיפיה - ליס ותומי תמיד יהיו זוג בדיוני שמלווה אותי במחשבותיי. תומי שמוריד מעצמו למען אושרם של משפחתו תוך ניהול והשתלטות עצמית המעוררת הערצה מול ליס שלא מתביישת בכלום ופשוט עושה את מה שהיא טובה בו, בלי חשש או פחד. והיא לא באד אס ביצ', היא פשוט טובה במה שהיא עושה ועושה את העבודה ב300 אחוז. 

אחת הסצנות הראשונות בספר זה כשהם הולכים אליה הביתה שיכורים אחרי מלא אלכוהול בבר למטה. הוא מוריד לה את המכנסיים ומגלה שהיא בלי תחתונים - היא מגלה לו שאין לה, היא לא הולכת איתם. אח"כ הנושא חוזר בספר בצורה מחרמנת למדיי כשאיש המערות יוצא ממנו והוא נטרף מהמחשבה שהיא מסתובבת במשרד בחצאית.

יום או יומיים אח"כ החלטתי לנסות את ליס. מה תהיה התחושה אם אתחיל לזנוח את התחתונים? מאז קניתי לעצמי אולי פעם אחת תחתונים שבסוף לא לבשתי מעולם ועבר עשור מאז לפחות.

ניסיתי תקופה לחזור לתחתונים, זה היה הדבר הכי לא נוח בעולם. החזקתי חצי שעה באוטו והורדתי. אני זוכרת שעצרתי אמצע הכביש להוריד אותם כי לא יכולתי יותר. 

 

אז תודה ליס על הכוח להיצמד לעצמי regardless מה אחרים יגידו. תודה גם לבריידן וג'וס על סצנה משגעת של אדם קדמון לוקח את מה ששלו, תחתונים קרועים על רצפת משרד המנהלומועדון לילה בשמלה סקסי להחריד.

הספרים האלו... גם לימדו במידה מסוימת בדסמ. אם זאת קיילי שדווקא הרכות של ג'נסן ויכולת הריסון שלו מולה מרוב הפחדים, או סברינה ודיימון, שאולי היו הכי בדסמיים והיו אלו שהכי השפיעו עליי. השינה שלה על רצפת משרדו בערום מול האח, ההצלפות בה על התגרות בדרישותיו. ההאכלה שלו אליה כשהיא על ברכיה לצד שולחן האוכל. 

 

יכול להיות שאני טועה קצת בשמות.. היו ספרים שלא רכשתי כי לא היה לי באמת כסף ונכנעתי לספרייה העירוני, "אהה גברתי? מותר לקחת עד שני ספרים" את מחייבת אותי לחזור לפה עוד יומיים כי יגמרו הספרים וארצה עוד? פפפ לפעמים פשוט ישבתי ליד הספרייה וקראתי.. חחחחח ספר עם אפרסק וכותרת של כניעה מתוקה באמצע העולם..

 

הפוסט היה אמור להיות על תחתונים, בסוף יצא לי קצת ספרים... לקחתי איתי לפה כמה וחלק גם כמובן שוב קראתי ועוד מעט.. נתאחד כולנו לאיזו כוננית חדשה ואיזה מבצרון תחת סיר לחץ.

 

תשמרו על עצמכם... כנראה שהייתי מעבירה את הזמן בממד עם ספר או סימס❤️

קראתי את עצמי היום, מתחילת התקופה שלי כאן באתונה ועד... החזרה לאתונה חחחח

גיליתי שאני ממחזרת סיפורים. דברים שכתבתי כאן הפוסטים האחרונים אמנם נכתבו בפירוט נוסף או נקודה נוספת שהאירוע הביא איתו לחיי, אבל הרוב כבר נכתב.

גם גליתי משהו שידעתי אותו כבר קודם. יש פה אנשים מדהימים. באמת. אני כ"כ לא מבינה את אלו שמרגישים שאין פה איכות. כ"כ הרבה כינויים ופרופילים, גם כאלו שכבר לא קיימים - ובאמת רוב האנשים שנשארו איתי כאן, הם הקרם דלה קרם. בגלל זה אני עדיין כאן גם כשאני לא בארץ.

אם לא השגתם את האיכות כאן, לא בטוח שזה מה שאתם מעוניינים בו.

גיליתי שעברתי תהליך עצום פה באתונה. שנסגרתי בכוונה לבדסמ ועיבדתי בעצמי ימים על גבי ימים בדירה קטנה שהייתה פעם מבצרי את עצמי. 

 

לקרוא את עצמי.. אני מבינה שאותם שדים חוזרים בכל פעם. אני מבינה לאט לאט גם מה מעורר אותם ולמה. הקשר של adhd אליי ולמבנה האישיות שלי ולבדסמ שלי - הוא חלק בלתי נפרד ממני.

 

לא מזמן קרה לי אירוע בדסמי מכונן. הרגשתי כמו מכשיר ארקייד מאובק שפתאום חיברו לחשמל וגילו שהוא עובד אחרי כל השנים ששכב במחסן (ואז שיחקו איתו סופ"ש שלם). יחד עם האירוע הזה נדלקו בי תחושות מחדש שכמעט שכחתי מקיומן. כאלו שכאב לי לקרוא את עצמי פעם בכתבים שכתבתי לפני שהתרחקתי המכל.

 

ומה אני רוצה עכשיו? לאכול 🤤😋 

גירוס או פסטה?

 

 

Amo, odio, siento, sufro, grito, busco y no puedo encontrar... Y te voy a enccontrar.

יש לי זיכרון ראשני כזה.. קדום.. בין הראשונים ביותר שאני זוכרת בעצמי.. נראה לי הייתי בת 4 או 5 אולי 6.. חזרתי הביתה ממקום שאני לא זוכרת איזה.. הייתי לבד ואני כמעט בטוחה שחזרתי מחברה.

המרחק ממש קצר, אנחנו מדברים על 200 אולי 300 מטר, שנות ה90 עוד היה לגיטימי לשלוח ילדים לבד ברחוב ואני זוכרת את עצמי בדרך הביתה מנהלת שיחה בקול, עם טושי - עצמי.
יש לי בזיכרון את הידיעה שזאת לא פעם ראשונה שאני מדברת לעצמי, אבל הפעם - אני צריכה לשחרר את הפיה הקטנה שיושבת לי בראש. 

רציתי לשחרר אותה כי תפסו אותי. בזמן שהלכתי ברחוב אנשים במכוניות בהו בתדהמה מוזרה. הילדה מדברת לעצמה, בקולי קולות ועם ידיים ומחוות.. 

התביישתי. בושה עצומה. הייתי חייבת לשחרר אותה, שלא יקרה שוב.. שלא אחשב משוגעת... 

 

יש לי זיכרון ראשוני כזה.. קדום.. של ילדה קטנה בת 4 או 5 או 6, מאגדת את כל הבובות שלה למסיבת תה עצומה ותמיד, הייתה גם טושי - אני. ניהלנו שיחות וצחקנו והשתעשענו ואת צריכה ואת רוצה ותביאי ותקחי. תמימות ילדית טהורה.

 

במשך שנים על גבי שנים העברתי זמן עם עצמי במרתף ההוא. המרתף שהיה חדר המשחקים ואחכ הפך לחדר המוזיקה של הבית. שעות על גבי שעות על גבי שעות של דמיונות ומעשיות וסיפורים ואהבות ופרידות ואלימות וקשיים ופחד ודמעות. לפעמים אני טושי שמדמיינת את חייה הבוגרים, לפעמים אני מישהי אחרת לגמרי, עם הרבה יותר אומץ והרבה יותר כוח והרבה יותר עוצמה. לפעמים אני דמות מסדרת טלוויזיה שאני בדיוק עוקבת אחריה - תמיד דמות חדשה שלא קיימת ומוסיפה עניין.

עד גיל עשרה אלו היו יותר דמיונות קטנים ומגיל עשרה פותחו גם.. הן לא בדיוק דמויות, כי בתאכלס הייתה רק אחת ש..

איך הגעת לכתוב על זה טושי? ולמה פה? לא מספיק רלוונטי כרגע.

 

יש חוויה אחת, שמלווה אותי בהמון מקרים בחיים, ולאחרונה גיליתי שהיא הייתה סה"כ טראומטית לאמא שלי. 

אחרי הצבא עבדתי בחו"ל קצת, היו שולחים אותי ליעדים אירופים שאפשר להגיע בקלילות, באופן הכי מסורבל שלא תדמיינו. 

כמה מסורבל? כדצ להגיע מנתבג לאלפיים הצרפתיים יצאת לדרך ב1 בלילה בטיסה מת"א לבריסל. בבריסל המתנתי 4-5 שעות שבהם איבדתי את השרשרת האהובה עליי וטסתי מבריסל לליון שבצרפת. 

עד כה, סבבה? 

בליון הייתי צריכה להחליף משדה התעופה לתחנת הרכבת שנמצאת ממש מתחת ולהמתין עוד 4 או 5 שעות. ידעתי שאני לא צריכה יותר מידי - רק תחנה אחת בין ליון לגרנובל שעברה בנעימים ובגנובל הייתי אמורה לעלות על אוטובוס חינמי ישירות למלון. 

רק שהוא לא היה ולקחתי אחד בתשלום שעושה גם סיבוב והפסקות. 

יצאתי ב1 בלילה מת"א, והגעתי ב18:10 לכניסת המלון בו עבדתי. 

וזה לא היה האירוע הטראומטי המדובר.. 

אחרי חודש וחצי במלון חזרתי הביתה. המלון הוציא שאטל לגרנובל ושם הייתי אמורה להמתין שעתיים לרכבת שתקח אותי חזרה לליון. 
מאחר ועשיתי את הדרך הזו בהלוך, לא חשדתי. מה אני חשדניסטית? 
עכשיו שמעו, אני קצת חולת שליטה. אני מגיעה לטרמינל ורוצה לדעת בדיוק מאיפה אני אמורה לעלות, אח"כ נלך להסתובב חופשי ובכיף. 
בשעה 10 הופיעו המון רכבות על לוח התחנה, אף אחד מהן לא הרכבת שלי. ויש לי כבר כרטיס לרכבת ספציפית והיא לא מופיעה. אוקי טושי.. לא נורא.. הרכבת ב12, הצ'ק אין נסגר בליון ב7 בערב, את בטוב הכל טוב. נסיעה הלוך לקחה רק שעה בערך בין ליון לגרנובל.

הלכתי לנשנש מקדונלדס, הטענתי את הטלפון, גשם ירד עליי, השעה כבר 11 ועדיין הרכבת לא מופיעה על הלוח.

ללכת לשאול? אני שונאת לשאול. הם גם בטח לא מדברים אנגלית.. טוב נו מה נעשה? 

Bonjour! U... Pardon.. Vous parlez anglais?

Very little עונה לי במבטא צרפתי כבד.

שיט. 

U.. Mon train is.. Um.. A Lyon? Uhh... Quel uh.. Where?

מלמל לי משהו על זה שהיא תגיע ולא לדאוג ושאחכה שתופיע בלוח. 
טוב טושי עברת את זה תהיי סבלנית היא תבוא. 

עוברת חצי שעה נוספת, טכנית היא אמורה להגיע עוד חצי שעה, ואין כלום על הלוח.
הולכת לנציג אחר ושוב אותו סיפור בדיוק.

Bonjour! U... Pardon.. Vous parlez anglais? 

 

לא הוא לא

אני מנסה להסביר והוא אומר לי פשוט לחכות, עוד לא בטוחים מה היעד הסופי של הרכבת ולכן היא לא על הלוח. 

וטפ. מכפת לי היעד הסופי, מאיזה רציףףףףףףףףףף

תמתיני ויהיה על הלוח. 

 

זין תמתיני. הלכתי לנציג מס' 3 ואחרון

Bonjour! Vous parlez anglais?!

כבר עלה לי ונכנסתי להיסטריה. איפה הפאקינג רכבת?! 

הוא לא מדבר א. נ. ג. ל. י. ת. כוסעממגעכיחכנאיכמררןדדלדבתךדגהללגכל

אומר לי בדיוק את אותו הדבר שאמר נציג 2 שבוהה בי מהצד כמשוגעת בהיסטריה

תמתיני. 

כוסעאמאמאשלכםםםםם מהההההההההה

הייתי על סף רתיחה ממש רגע מהתפוצצות על כולם כשהרכבת הופיע 10 דק לפני על הלוח והיא מהרציף הקרוב. 
פיייוווו אוקיי.. תנשמי... הכל טוב... תגעי הביתה בשלום ויהיה בסדר.
עליתי על הרכבת היא הייתה קצת אחרת מהקודמת אבל who cares, כבר נגמר לי כל הכוח מהשיט שיאו בגרנובל. עכשיו יש לי רק תחנה אחת והכל אש.

חשוב לציין שאת כל הסיפור אני עושה עם 2 מזוודות גדולות ומלאות בבגדים ונעליים ובלי אינטרנט בטלפון כי זה לא ממש היה קיים אז.

הרכבת מלמלה שהתחנה הבאה ליון - יורדת מרוצה וקולטת - אני לא בתחנה שעליתי ממנה בהלוך. וכל מה שיש מסביב לתחנה זה בניינים ולא את שדה התעופה. 

מהההה??? איפה דה פאק אני?? ואיך אני מגיעה לשדה בליון??

 

זה השלב שעשה להורים שלי טראומה.. אולי גם הרכבת לפני.. אני.. כמעט נשברתי. לא יכולתי יותר לגמגם בשפה שאני לא דוברת, לא יכולתי יותר עם חוסר הידיעה של איפה אני ואיך אני לא מפספסת את הטיסה.

השעה הייתה 3 בצוהריים איך שהוא ואני עוקבת אחרי שלטים בצרפתית על שדה תעופה ומתברברת עם עצמי.
שמעו, עשיתי הכל בסדר, הלכתי למודיעין ושם היה תור שממש לא יכולתי להרשות לעצמי לעמוד בו אחרת הייתי מפספסת את הצ'קאין

עקבתי אחרי השלטים ובסוף גם שוב שאלתי אישה זרה

Bonjour ! U... Pardon.. Vous parlez anglais?
הפעם תשושה יותר, מובסת כמעט. 

Yes I do 

ישתבח שמו לעד ינעל העולםםםםם!!!!!!!!!!!!

How do I get to the airport? I got lost.

Come with me, you'll need the tram and I'll tell you where to get off no worries

המלאך הזו הצילה אותי, עזרה לי לקנות כרטיס בצרפתית ואמרה לי איפה לרדת בדיוק. 

הספקתי עוד לפני הצ'ק אין סיגרית ניצחון של קרב קשה ובפראקפורט וידאו שהמחליק שלי לא מכיל חומר נפץ בין הכביסה המלוכלכת והנעליים.

 

האיבוד בצרפת לימד אותי שאני אסתדר. לא משנה מה, אני לא טיפשה מספיק כדי לא להסתדר עם עצמי, ואין כוחות כמו הכוחות שלי לעצמי דווקא בזכות כל הפעמים בהם ביליתי עם עצמי לבד ודיברתי לעצמי.

ואם נהיה כנים רגע? זאת אחת הסיבות לרווקותי הארוכה. אני לא מספיק יודעת לחלוק את עצמי, את המחשבות, התחושות, הרצונות. אני יודעת מאוד אבל גם.. בסוף.. אני חוזרת לטושי. 

 

בהלוך, כשהמתנתי בליון לרכבת בגרנובל, נכנסתי ללופ של 2-3 שירים שלא הפסיקו להתנגן ברצף ומאז לנצח יזכירו לי את ההמתנה שם תחת המבנה הגדול הכבד.
אלו צמד זמרי הרגטון הראשונים שהקשבתי להם.

 

 

השיר מדבר על מישהו שמסוגל לחיות בלי אהובתו, חיים מלאים והשמש תזרח והכל יהיה בסדר - אבל הוא פשוט לא רוצה שום דבר בלעדיה.

נכתבה רשימה של פעמים ראשונות שהייתי רוצה להיזכר בהן תוכדי כתיבה אבל אני קצת חופרת וקצת מבינה שיש פעמים שהכתיבה ארוכה. 

אז הינה מקבץ של כמה וכנראה בהמשך יהיה עוד. 

 

הפעם הפומבית הראשונה עם החבר הראשון. 

כמו שזה נשמע רק חמוד ותמים.. באותה תקופה הסינמה סיטי בראשון לציון היה מוקד קבוע לבילויים. הוא כבר היה בן 18 ואני עוד כמה חודשים בודדים ככה שלצאת לברים לא הייתה אופציה חוקית (אלא אם הלכתם לבר הנרגילות ברחובות ושם ממש לא היה אכפת להם אם אתה קטין או לא). לקראת לילה החלטנו בספונטניות ללכת לראות סרט שכבר ראינו ולצאת קצת מהבית של ההורים שלו. נסעתי נרגשים ביונדאיי גץ הידנית והכחולה שלו, רכשנו כרטיסים לשורה האחרונה ופופקורן ונכנסנו לאולם הקולנוע. עוד בדרך השתעשעתי איתו שאולי לא יהיו הרבה אנשים ולך תדע מה נעשה אבל לא חושבת שבאמת התכוונתי לזהה. האולם היה ריק, רק אנחנו והסדרן שהיה נכנס מידי פעם. דיי מהר הזין נשלף והפה שלי ירד למציצה. אני לא זוכרת איזה סרט זה היה כי גם יצאנו באמצע להמשיך בחניון את הכיף. הרבה שנים זו הייתה החוויה הכי משוגעת שלי.. היום זאת בעיקר הראשונה אחרי שהוא קטף לו הרבה ראשונות איתי😇

 

הפעם הראשונה שהזדיינתי בשירותיי מועדון. 

אחרי שנפרדתי מהחבר הראשון הרגשתי שנפתח לי איזה פקק. שנים של אוננות באמבטיות ארוכות אחרי ביה"ס ומול בפורנו שאחי הגדול לא היה מוחק מההיסטוריה - אני כבר לא בתולה ונפתח לו פקק. לא שכבתי עם כל הבא ליד, החוק היה לא מישהו מהעיר הקטנה שגדלתי בה, לא רוצה לערבב בין קודש לחול. איפה שהוא לקראת סוף כיתה י"א התחלתי לצאת למסיבות עם חברים אחרים שהיו לי. התחלתי להתרחק יותר יותר ממי שהיו הסביבה הקרובה והתחלתי לגלות עולם. לצערי נדבקתי במחלת הנשיקה דרך נשיקה איי שם בסוף י"א - דבר שחירב לי את החופש הגדול האחרון אבל גם גרם לחבר הראשון להיות איתי יותר ויותר ויותר ממקום טהור ואמיתי. ההוא במועדון.. זה היה מרץ? אולי אפריל או פברואר.. אנערף. אני כבר אחרי גיל 18, עם רישיון ובלי מלווה - קורעת את הארץ במיצובישי לאנסר לבנה ומוזיקה לטינית בקולי קולות. יצאנו לקקטוס אני וחברה שעוד אולי תשמעו עליה בסיפורים אחרים. הקקטוס היה ליין מסיבות האוס בנמל ת"א שהיו לה קשרים עם יחצנים שם אז נכנסנו חינם והיא הייתה מקבלת גם משקה חינם (אני נהגתי) ואחד הדברים שהכי אהבתי במסיבות האלו זה תחושת שוק הבשר והאפשרות לבחור מבין מה שבא לי. אמנם טכנית אני הייתי הבשר שצדים אותו, אבל יש לי שליטה מלאה על מי כן בא לי ומי לא. לא בטוחה איך העניינים התגלגלו באותו ערב.. יש לי פלאשים של זכרונות ותחושות, ריח המועדון המעושן והמראה שלו, אזור הרחבה שרקדנו בה והתחושה על המותנים כשזר ניגש לרקוד מאחורי והחברה מסמנת בעיניים אם הוא שווה את המאמץ או האם היא צריכה להתקרב ולגרום לו להבין שחבל על המאמץ, השירותים המלוכלכים וכוסות פלסטיק ורטיבות המשקאות מפוזרת על הרצפה. אני זוכרת שזרמנו לשירותים אחרי התמזמזות על הרחבה, אני זוכרת את הקונדום הנשלף והדוגי המהיר בתא הקרוב ליציאה, אני זוכרת את הגמירה שלו והתחושה המשוחררת שלי. השם שלו היה כתוב פעם איפהשהו - היום הוא זיכרון של ילדה שמתחילה לשחרר מעכבות וטועמת את העולם😇

תוכדי קריאה מחדש של התוכן לעיל נזכרתי בעוד איזו פעם ראשונה. אילת דקה לפני י"ב. 

חבורת הבנים שהחליטו לנסות אותי בתחרות צ'ייסרים של פינלדיה. אין פה מין, טכנית היה לי את החבר הראשון - אם כי נתן לי פריי פאס להינות, לא היה שם טיזינג מפורש. היה אחד שמיש חשב שיצליח לחסל אותי, וזה מה ששמר אותי סאחית מספיק עד השלב שהם הלכו. האתגר להביס גבר היה מפתה ומחרמן ברמות קשות. אני בעיקר זוכרת את כמות הצ'ייסרים שעפו שם, את הפרצוף המבולבל שלו אחרי שהבין שלא יביס אותי והצחוק ליד המעלית כשנפרדו וצחקתי עליו.

 

הפעם הראשונה ש"הזמנתי" בולבול on demand

ציינתי בעבר שלקראת סוף השירות הצבאי שלי, העסקתי בעיקר בלהראות נוכחות ולפרק סיגריות בפינת הפריסה של המפקדים בין השעות 10 בבוקר ועד 1 או 2 בצוהריים. עבודה קשה מאוד שצהל היה זקוק לה נואשות, מבטיחה 😉 בכל מקרה, באיזה שהוא שלב מפקד הפלוגה שלנו סוף סוף קיבל תקן לסגן, אבל למצוא מישהו שיספק את חמזה הגדול.. לא היה קל.. אחד מהסיבובים הייתה בחורה אחת.. דרגת סגן אז תחשבו את הגיל אבל למי אכפת? הייתה כמובן מעשנת ויושבת איתי והקולגה הצמודה שלי ועושים צחוקים לכל מפקד שבא לפרוק את חוויות הפיקוד שלו. דיברנו על בולבולים וזיונים חרמנות - גם אז לא חסכתי במילים על המיניות שלי ואני זוכרת הערה אחת שיצאה ממנה אליי "הא טושי! מה הבעיה? תורידי טינדר ויש לך היום בערב אחד." ותאמינו או לא.. באותו ערב אכן כבר היה לי אחד. אני זוכרת אותו, את הראשון מהטינדר. סובייטי ג'ינג'י גדול אבל לא מאוד. בנוי כזה. זיון טוב וחד פעמי, בדיוק כדי להרגיע את הגחמות וההורמונים החרמניים. יום למוחרת כבר הודיתי בפניה על השיתוף 😇

הפעם הראשונה שעשיתי שני חברים שלי במלון

אחרי הצבא חיפשתי כל דרך לעבוד בחו"ל. הרצון להגשים את החלום של חיים בחו"ל היה הדבר שהכי רציתי יותר מהכל. לא דרום אמריקה, לא הודו ולא טיול רכבות, רוצה לעבוד ולחיות בחו"ל תקופה. בכנס משתחררים קיבלתי הצעה לעבוד בחברת מלונות שמחפשת דוברי שפות ובעיקר עברית לאורחים הישראליים שלהם. עברתי מיונים וכמעט השלמתי את הקורס שלהם בצרפתית כשכבר נשלחתי לסיבוב הראשון. שבועיים במלון שבסיציליה. הם דואגים להכל, רק תכיני מזוודה בגודל החיים עם Dress code הזוי ועמוס ומתחלף. השבועיים האלו עברו בהלם מוחלט 😳 לא הבנתי כלום כלום כלום כי כל ההוראות, החוזים, ההנחיות היו בצרפתית ויש לצרפתים קטע, מי שלא מדבר את השפה הוא נחות. כשחזרתי אחרי שבועיים ביקשו ממנו לחזור במידי עם עוד כמה חבר'ה וכך הכרתי אותם. לא אנקוב הפעם בשמות, נקרא להם בחור א' ובחור ב'. שניהם ישראלים שבאו איתי ועבדו בצמוד אליי, לא התחברו במיוחד לרוח הנוקשה של העבודה ובערב היחיד שנתנו לנו לשתות כמו משוגעים כי היה סוף עונה - היה הערב שחזרתי לחדר שלהם ובסוף גם הגענו למצב שהם עושים אותי בתורות. לאחד אמנם לא עמד אבל החוויה עצמה זכורה עד היום. כל אחד מחכה לתורו ואני מחכה להם בחדר כמו זונה.. יש בזה מן הכיף גם כשלא אומרים את זה בקול😂🙈

הפעם הראשונה שעשיתי אורח במלון

הייתה דווקא בסיבוב אחר. הטיסו אותי לתקופה של חודש וחצי לאתר סקי וכל שבוע היו מתחלפים האורחים. אנשים שבאים עם חברים או העבודה שלהם לעשות סקי ביום ולחגוג בלילה. סה"כ כיף 😇 האנאלי שעשינו בשירותים אותו אורח ואני היה לא משהו, אבל החוויה לא להתפס בזמן שאני עושה פאקינג אורח בשירותים של איפה שכולם הסתובבו היה יותר. טוב תמיד יכולתי להשתמש בתירוץ שהלקוח תמיד צודק 😉

 

נראה לי מספיק להיום.. אני יכולה להמשיך לחפור ולחפור ולחפור.. אבל להיום, זה מספיק 😌

 

 

כחלק מהניסיון שלי להבין את עצמי לעומק, מה עושה לי את זה ומה אני באמת מרגישה זקוקה לו, החלטתי שאולי יהיה נכון להשוות בין שתי סיטואציות שבתיאוריה היו מאוד דומות, בפועל וגם כמה פקטורים בדרך ממש לא. 

בשני המקרים מדובר על מפגש אינטימי ומיני ביני לבין אדם שלא יהיה אב ילדיי והגוף באינטואיציה אמר לי, לכי על זה - לא הכל בחיים ממוקד למטרת העל.

מה למדתי? 

לבקש או לרצות משהו מיני/עירומי/אינטימי הרבה פחות מדליק ומענג מאשר כשזה קורה בטבעיות. אני גם אחמיר ואומר שאם זה לא קורה בטבעיות, אולי זה לא אמור לקרות.

כאב. סף הכאב שלי כנראה לא גבוה במיוחד, אני מסוגלת ורוצה להכיל כאב רק כשזה מגיע ממניעים אינטימיים טהורים. אין צורך להמחיז עליי על ההתחלה מה אתה מסוגל. אפילו יותר מזה, אני לא אשאר אם תבחר לפעול ככה. את הכאב שלי מקבלים ומבטיחה שתקבלו עם עטיפת "בבקשה" ועיניים נוצצות.

יש לי קטע, להימנע מליזום יותר מידי במפגשים הראשונים. לראות מה אתה מוכן להביא לשולחן והאם יש לי בכלל עם מה לעבוד. אני עושה את זה בעוד תחומים בחיים, סוג של משקיפה מהצד ונתנחת כל פעולה שמתקיימת. הדרך היחידה לגרום לשלב הזה להיגמר זה להגמיר אותי 🤷🏻‍♀️ אני מבינה כמה אגואיסטי אולי זה נשמע, אבל ברגע שאבין שאתה מסוגל ורוצה לענג אותי, ארגיש רצון עז לעשות את אותו הדבר. חוויתי הרבה יותר מידי מקרים בהם הפסיביות הזו נוצלה לשימוש עצמי וחזרתי אולי באותה מידה רטובה ופחות חרמנית הביתה - רק בגלל שממש ירד לי מההתנהגות.

** אחרי חשיבה נוספת, זאת לא הגמירה שאני רוצה אלא ההתעסקות בעונג שלי כחלק מהעונג שלו. הגמירה שלי לא באמת מעניינת אותי. 

 

מה עוד? נקטע חוט המחשבה. טושיקולה תעשי את ההשוואה בראש. מלבד התחושה האישית הכה בולטת, העובדה שעם אחד דיברת תקופה ורק ממש לפני המפגש השיחות היו עם אופי מיני יותר וההרגשה הזו שהוא עשה מאמץ כדי לראות אותך כמו בדיוק מי שאת. 

דאגת לשים את אותן המגננות בכל פעם, עם הצהרות ואמירות ומחשבות וראית שזה לא הכי מפחיד אותו, דווקא הראש המתמסר שלך אולי הבהיל אותו יותר ולו בגלל גודל הפוטנציאל שלא יתממש.

והשני? השני עשה טובה שבכלל נגע בך.. עשה טובה בכלל לוודא שאת בטוב והוא את כל ההתנהגויות של האחד הזה שנשבר לך הזין ממנו כבר באופן מוחלט ואמיתי - הסיבה היחידה שהוא עוד עולה לך בראש זה כי את מרגישה כ"כ מטומטמת שהאמנת. שנפלת בפח. שאכלת את הכובע והוא אפילו לא took accountability.

גלשת מאמי, זה לא אותו אחד.. רק טריגר. 

 

היו תקופות בחיים שניסיתי לעבוד על המסיכה. אני ממש זוכרת את השיחות עם עצמי והאימונים. איך להיראות ישנה כשאני ערה, איך להמשיך לחייך או להיות סקסי כשכל מה שעובר לי בראש זה שיט אחר לגמרי או לא קשור או בעיקר מוריד. איך להשתמש בעיניים ככלי להעברת מסרים - תסתכלי עם כוונה טושי, תחזרי כמו מנטרה על מה שאת רוצה להעביר ומקדי מבט. 

ככה עשיתי עם השני.. בזמן שאני עושה לו ביד עם עיניים סקסיות, מבט חתולי וחיוך זימתי - חשבתי בכלל על הפוסט הזה ועל ההשוואה ומה עושה לי טוב איך כמה ומתי ובאיזה אופן. ברקע התנגן אלברו סולר, חפרתי עליו עם המון שירים פה וכנראה שיהיה גם אחד בסוף - לא אותו אחד שהתנגן אז באותו רגע.

עוד משהו שקלטתי שהוא מבחן לא רע להאם הוא דוש או לא. שימי לו את המוזיקה שלך, אם אחרי שיר או שניים היא כבר מתחיל להעביר - הוא דוש ואת מעניינת לו תתחת. 

לפחות שימי נצמד לי לתחת כל הלילה 😍🐶

 

 

 

בסטיות או לא להיות טייק2

נעלולה איתי מכיתה א' והיו לנו עליות ומורדות. 

שחר איתי תאכלס מי"ב, אבל אנחנו מכירות עוד הרבה מלפני. 

שוחי גדלה בשכונה אחרת בעיר ולכן גם הייתה בביהס יסודי אחר. לא מנע מאיתנו להכיר חבר'ה מהיסודי שלה בצופים ואחכ בקאנטרי העירוני. מספיק אפילו כדי שבטעות אהיה מוזמנת לבת המצווה שלה שבמקרה גם חגגה איפה שאני חגגתי.

הקטע הזה שהייתי בבת מצווה שלה בלי להיות חברה שלה זה קטע אדיר. איך ההורים שלי נתנו לי ללכת לבת מצווה של בנות שהם לא מכירים??? 

אח"כ בחטיבת הביניים כל חמשת היסודיים החילוניים מתחלקים לשני בתי ספר, שוחה ואני באותה שכבה - היא בז'1 ואני בז'3. רוב החברות שלי שהלכו לז'1 התחברו עם החבר'ה שלה ככה שיצא מצב שכבר ידענו יותר אחת על השנייה אבל לא ממש חברות.

בתיכון. שם הייתה נקודת המפנה. איפה שהוא בסוף י"א או אולי י"ב היא עוברת עם חברה שלה לשורה האחורית בצמוד לשולחן שלי - השורה האחורית הזו הייתה אגדה תאמינו לי. אנחנו כבר סה"כ חברות רחוקות בזכות מגמת המוזיקה וההרכבים הרבים בה אני ביסבסתי 🎸 והיא חיללה 🪈. 15 שעות לימודים בשבוע שאנחנו רק במגמה ואחכ עוד כיתות ושיעורים - חוץ ממתמטיקה ואנגלית, היא הייתה 5 מתמטיקה ו4 אנגלית, אני הייתי 5 אנגלית ו3 מתמטיקה.

 

תבינו, שוחה היא הנשמה התאומה ההפוכה שלי. המקום בו הרגשתי תמיד הכי בנוח להיות אני. המקום בו יש רק פרגון מלא ועצום, גם אם זה ממש שונה ממה שאת חושבת והעיקר שתמשיכי להגשים את עצמך. 

באחת ההפסקות בתחילת י"ב שוחה באה אליי וביקשה שיחה בצד - לא ממש הבנתי מה היא רוצה כי לא היינו כ"כ קרובות אז, אבל למה לא? ישבנו על האבנים בחורשה מול כיתת המתמטיקה של ג'ניה והכיתה היחידה עם מזגן על 16 מעלות, גם בחורף.

"אני יכולה לספר לך משהו?" 

"ברור, עופי על עצמך" 

"את יודעת שיש לי קטע לפירסינגים.. " ומראה שוב את הערימה המכובדת שיש על האוזניים שלה

"כן, עשית משהו חדש? 🤩"

"כן.. את מכירה כריסטינה?" 

באותה תקופה התחלתי לגלות את העולם שבחוץ. עד סוף י"א הייתי מאוד תמימה וחנונית מול אנשים. לא יצאתי למסיבות, לא שתיתי, לא עישנתי, הלכתי לישון מוקדם, הייתי צופיפיניקית מושבעת שזה כל מה שעניין אותה, צופים ומוזיקה.

"לא.. מה זה?"

שוחי מתקרבת לאוזן שלי ומספרת לי, אח"כ מתרחקת עם חיוך 

"עשיתי לפני שבוע בסוף החופש🙈"

מי שלא יודע מה זה עגיל כריסטינה, מוזמן ללכת לגגל. 

העיניים נפתחו לי, החיוך התפשט על הפנים - איזו בחורה אדירה!!!! ואיזה אומץ!!! הייתי בשגעת שהיא גם בחרה לספר לי!!! אניייי?? מי אני? חחחחח

התלהבתי איתה ופרגנתי לה בכמויות אדירות, שאלתי כמה עלה כי ישראל ורק המשכתי לפרגן כי איך אפשר שלא? איזו אדירה.

"יאו איזה כיף שאת מגיבה ככה! את יודעת שחברות שלי לא פרגנו ככה?"

ליבי נחמץ.. הבנתי למה היא סיפרה לי... היא קיוותה לקבל את התגובה שקיבלה ממני סוף סוף אחרי שעשתה משהו שכ"כ רצתה ולא ממש מתיישר עם החברה החנונית והשמרנית שלנו..

אז את י"ב התחלנו קרובות יותר, בשורה האחורית וכשאני לאט לאט מתרחקת מכל מי שהייתה חברה שלי עד אותם שנים. 

התגובה הזו של שחר לתגובה שלי.. הכרתי אותה מקרוב, עברתי טיפולים פסיכולוגיים על זה ושיחות ארוכות עם הדודה ואמא והאחים ומי לא - חברים אמורים להרים אותך, לא להוריד אותך במסווה של צחוקים. ואת זה למדתי עם שח.

בחצי השני של י"ב מצאתי עבודה באולם האירועים במטבח ושחר הייתה הרנרית שם. העיקר החברות שלנו התבססה על הטרמפים שקיבלה ממני כל אירוע כי תמיד היינו צריכות להגיע מוקדם יותר מהמלצרים. אמנם לימי הולדת 18 של כל אחת לא חגגנו יחד, אבל את סיום י"ב והגיוס (שלא ברור איך אבל יצא לנו בדיוק לאותו יום ובדיוק לאותו תפקיד!!) חגגנו במסיבות מטורפות ומפרגנות.

בצבא רק הגיוס היה זהה, היא הלכה לפלוגה ב' בעוד שאני הלכתי לג'. היא הייתה במחלקה 2 וכיתה 3 כשאני הייתה במחלקה 1 כיתה 1. שבתות הפוכות כל הטירונות והקורס - רק שבת אחת סגרנו יחד כשהיא בטעות שברה שמירה וסגרה שבת איתנו. כולם בבסיס ידעו ששחר ושחר סוגרות סוף סוף יחד. לא מעיין בית דין, אנחנו נעביר את הלילה עם קולה ובוטנים סבבה ונצחק ונאכל ויהיה לנו כיף - וכך היה.. היה כיף לא נורמאלי.

שוחה ונילית. ו נ י ל י ת. לא מתחברת בכלללל לעולם שלנו, והיא שמעה ממני הרבה. כ"כ הרבה שאני כבר לא מדברת איתה על זה 😂 אין איזו בושה והיא תמיד שואלת אותי שאלות לפני אקטים קצת יותר מהקונבציונאלי.

שוחה היא הנשמה התאומה ההפוכה שלי. לפעמים אני חושבת שהיא אני ביקום מקביל. 

היא לא מעשנת ולא ממש מקללת. נסעה לדרום אמריקה אחרי השירות וחיה חיים מאושרים עם הבעלולי. מעלה תמונות לאינסטה וסטוריז ותמונות של אוכל ונופים ומלונות וטיוחים והיי אנד.. 

 

זה קטע לאן הראש שלי הולך בזמן כתיבה על נושא.. חשבתי בכלל לכתוב על התחושה הזו להיות אני.. והקישור ל.. מה זה משנה? שוחה שווה את הכתיבה. 

אגב, לאף אחת מאיתנו לא קוראים שחר, אבל זה הכינוי שלנו אחת לשנייה - שח, שוחה, שוחי, שחר. איזה ליל סופ"ש אחד לקראת סיום י"ב, שוחה ושוחה ישבו במיצובישי לאנסר לבנה שעברה כבר כ"כ הרבה קילומטראז' בחנייה של היילו של העיר. למה ביילו? כי זה מה שהיה פתוח בשביל איזה במבה ומיץ.

לא ברור לי איך זה קרה, אבל הרכב נפתח ונכנסו ארבעה או חמישה גברים. אחד יושב עליה במושב הנוסע, אני במושב הנהג וארבעה מאחורה (אולי שלושה) נדחסו להם. חברה שלי מיד שאלה מיהם וכל אחד בתורו הציג את עצמו כשחר

"היי אני שחר! 🫲🏻" ככה איזה חמש פעמים.

נקרעות מצחוק והם שואלים לשמנו, ענינו גם

"היי אני שחר🫲🏻" ומאז אנחנו שחר😉

אגב רק לשניים מתחכם אשכרה קראו שחר אבל השלישי זרם ומי היה מאמין שזה נשאר עד היום.