|
|
|
מחויבות.
ופלטפורמה.
נמאס כבר מהחיים הלא אמיתיים, אבל האלטרנטיבה פיקטיבית.
חסרה ההבנה לניהול נכון, חסרה האמונה שאפשר לפתור במטה קסם ללא נוסחה. יש אמונה מדכאת שגם היא לא תספיק.
רוצה להחליף, רוצה לתקן. רוצה לחמוק מאחריות ולהיות משולח רסן נאהב. מעריצות זמניות מקצועניות עוקבות אחריי. אני מרגיש נעלה ותוהה אם להתאהב. נסחף לאמנות זולה ללא ערך
כל 1 צריך לקחת אחריות כדי שהחיים יהיו טובים. זה גם מארגני המצעד שצריכים לבטל אותו אולי ברגע האחרון ולעבור לצורות מחאה אחרות ואינטנסביות לא פחות - אחרי הכל - כל הסאגה הזו רק הוכיחה עד כמה המאבק נחוץ, וזה אומר להחזיק את הנושא על סדר היום הציבורי, ולתבוע את זכויותהם הלגטימיות. זה אומר גם להפעיל לחץ על רבנים ושאר "סמכויות" של הקהל , כבר עכשיו - להשמיע את קולם בצלילות - הבעת מחאה נגד המצעד מותרת, ואף חובה, אך בדרך שתאפשר גם לצד השני להתבטא, ובטח שללא הפעלת אלימות. חובה על מנהיגי ההתנגדות לקבוע בבירור לקהלם את העובדה שלמחאתם צריך להיות גבול. לא ייתכן מצב של חשש לחיי אדם.
גם בנושאים אחרים האחריות צריכה להיות מכל הגורמים ומכל המנהיגים - נגיד הפלסטינים שצריכים להפסיק לירות קסאמים על שדרות. הקריאה שלי לשפיות היא לכולם ובמלוא העוז. אני מקווה שהיא תחלחל. אני מתחיל מהבית, אני מפנה גם החוצה. אני מבטיח לעשות עוד בעתיד. לא יודע אם מספיק, אבל בטח שעוד - וכבר ביקשתי והבעתי את משאלתי שכל 1 יפעל למען עולם טוב יותר - לא למדוד את זה דרכי ודרך כמות או איכות המעשים שלי, אלא פשוט לרצות את העולם הטוב יותר הזה, ולהתנהג - כל 1 לפי יכולתו וסגנונו - למענו. רק אהבה מביאה אהבה. אלימות גוררת אלימות. יש הרבה על מה למחות, ויש הרבה מה לשנות. הרבה עוולות שצריך לתקן. צריך למצוא את הדרכים הנאותות לעשות את זה
לדעת הסטוריה, סטטיסטיקה, רעיונות - הכל מקצוע. הכל צריך להעשות עם אחריות.
אני מרגיש שאין אנשים שיודעים איך או שמא אינם רוצים להוביל אותנו בדרך הנכונה, מבחינתי, שם בהנהגה. ראשי ממשלה שיודעים לדבר הרבה על שלום אך בפועל המצב מדרדר והולך, האלימות חוגגת, הפלורליזם פוחת, גורמים מסוכנים חשוכים ומתלהמים מרימים את הראש יותר ויותר בדיבור ובמעשים. נדמה שראש הממשלה הנוכחי הוא כעין סמל לכל זה ביתר שאת. ואולי זו רק התקופה, והוא מסכן - האם לו הייתי במקומו היה יותר טוב? - והרי המקצוע שלי אחר.
אבל נדמה שהרעיונות שלי בדבר קידום שלום, הפחתת אלימות, חינוך, תעסוקה, תרומה לחברה, פתיחות וכו' נטועים בי עמוק מספיק כדי שאוכל לבחור ברירות אחרות.... ועדיין - אני לא מתאים לשם, ושם לא מתאים לי - מדוע אין מישהו שמוביל אותנו לכיוונים טובים? מדוע כ"כ הרבה אנשים מתעקשים לבחור בדרכים קלוקלות?
על סדר היום קריאות לשלום מצד "אויבנו", ולוחמה בהם. רעיונות פרקטיים? כנסו למשא ומתן כמה שיותר מהר. וותרו על כמה שצודק לוותר עליו - דרישותהם הרשמיות של מרבית "אויבנו" לגטימיות...
פתחו נשקים דפנסיביים בלבד. הפכו אותם לסטנדרט.
גלו פתיחות לרצונם של האחרים. דוגמא: המצעד -ירושליים העיר הגדולה בישראל. גם בלי להזקק לסטטיסטיקות מדויקות ברור ש% התושבים שאינם חרדים בה הוא גדול, שמספרם האבסולוטי אולי עובר את זה שבערים גדולות אחרות בישראל, ושיש בה אזורים רבים שאינם שייכים ליראי שמיים. לא כל ירושליים היא 100 שערים והכותל. ובכל זאת אנשים משווים אותה לוותיקן. קצת שכחו שמסביב לוותיקן יש גם רומא.... ואני שואל? שכחו. היתממות? בורות? דמגוגיה?
והאם אני חושב שצריך לצעוד? האמת - כן. הרי מותר לאנשים לאהוב ולהתבטא כפי שהם רוצים. זכות בסיסית, הגדרת זהות, קריאה לתיקון עוולות וכו'. המאמרים מסביבי אמורים להספיק כדי לשכנע כל 1. האם אצעד? האמת - כנראה שלא. אני מרגיש שנושאי השלום בוערים יותר, אני לא אוהב להשתתף במריבות, אני בספק אם אני מאוד אשפיע שם, אני גם קצת פוחד, אבל האמת היא שאני קצת מתבייש בכל התירוצים האלה. אני מתיימר לתרום לשינוי, להביע עמדה - מדוע אני מתחמק מחובתי?
אז שוב - הבעייה שלי במציאת הדרך לשינוי והשפעה קיימת. יש לי רצון טוב,יש לי רצון להשפיע, יש לי שאיפה לעולם מתוקן. אומרים אגב שהעולם שלנו היום יותר טוב ממה שהיה אי פעם - הבעייה היא יותר המודעות שלנו לכל מה שרע בו. מצד שני - נדמה שאנחנו יושבים על חבית נפץ....
לפני 11 שנה הייתי בסרט. לא בהפגנה. כשחזרתי הבייתה חשתי תחושה נוראה כשגיליתי מה קרה. חשתי תחושות דומות מאז עוד כמה פעמים. למשל כשפרצה אינתיפדת אל אקצה. ומה אני עושה לשינוי? מה כל 1 מכם עושה?
עשו לי טובה - היו יותר אחראים ממני...
בסופ"ש הייתי בצפון עם אלטר אגו שלי. מדובר בבנאדם שמאמין באותם דברים כמוני לגבי חופש בחיים, רק שהוא באמת בילה שנים ארוכות בנדודים, ולא התחייב לאף אישה מעולם. התארחנו אצל מישי שיש לה נגיעה לבדס"מ, רק שאף פעם לא דיברנו על זה. חברה שלה סיפרה לי פעם כשיצא לנו לנהל שיחה בנושא. לפעמים יוצא לי לדבר עם אנשים על זה. בדרך כלל הם ממש לא מבינים - אין לכם מושג כמה מוזר ותמוה עולמכם נראה להם - כאילו - למה שמישו ירצה לקבל מכות והשפלות? ואני מסביר - משלב את מה שלמדתי כאן, וביחוד מאלטר אגו אחר שלי שהוביל אותי הנה מלכתחילה, לבין השקפות ותובנות פרטיות שלי.
בכל אופן - דיברתי עם המארחת קצת על חלומות, וסיפרתי לה על חלום שחוזר על עצמו, שבו אני בתיכון, אבל פורש מהרבה שיעורים במשך השנים הרבה לפני הבגרות, ואיכשהוא ממשיך ללמוד בבצפר, אבל ברור שתהיה לי בעייה, כי כנראה שלא הולכת להיות לי בגרות, כי איפה אני ואיפה אנגלית וכו' - וההורים לא יודעים ומה יהיה ועוד כל מיני. חלומות. לא ברורים, לא זכירים וכיו"ב. סביר להניח שיש כאן אולי גם מימד של הזדהות עם האלטר אגו השני שהזכרתי שפרש מבצפר, אבל יש לו אנגלית מצוינת, מוח אנליטי, ואם כבר - אז גם הוא חי חיי חופש, גם אם לא נדודים, ובכלל - יכול להיות מודל למה שאני לא אבל חלק בי שואף להיות בהרבה תחומים. למעשה - אם אני אמנה אותם נסטה סטייה רצינית מהסיפור.
הלילה החלום החוזר שלי קיבל טוויסט מעניין. למעשה - הטוויסט הזה הוא שמביא אותי לספר לכם את כל זה. הלילה הצטרפתי לבית ספר חדש. בית הספר הזה עסק במיניות ובדס"מ. היה לו מנהל - טיפוס אבהי, היתה בו מענה - כוסית כושית, והיו בו כל מיני פאקצות ומתבגרים שהשתוקקו לשיעורי ועונשי העינויים בחדר מיוחד, שהזכיר במשהו את חדר השינה של ההורים שלי.
התחלתי את שנת הלימודים יחד עם הילדים שלי (שהיו ביסודי לצורך העניין). לא מצאתי את עצמי כל כך במערכת. גם (כרגיל) לא חשתי שום משיכה להתענות. מקסימום למענה. התעניינתי בטיזרים לסרטים הכחולים שרצו על המסכים, אבל השתדלתי שהילדים שלי לא ממש יקלטו מה רץ על המסך. בערך כמו שאני משתדל שהם לא ממש יקלטו מה זה הכלוב הזה שפתוח כאן לעיתים קרובות גם בשעות הערות שלהם. יצאתי לחצר, ופגשתי את המנהל והמענה. פיטפטתי איתם קצת על זה שאני לא מוצא את עצמי שם יותר מדי, ושאולי כדאי לי לגשת לשעת יעוץ והכוונה לגבי המערכת. הם התעניינו מתי אני נוסע לחו"ל ולאן. עניתי הודו - בהזדמנות הקרובה.
בטח יש עוד כל מיני דברים ששכחתי, כמו שבטח יש כל מיני דברים שעיוותתי. את עיקרי הדברים נראה לי שייצגתי פה. יש כאן מישו שמנתח חלומות? אולי כאלה שמתמחים בטוויסט?
הי כולם.
זוכרים שהתייעצתי אתכם לגבי נסיעה להודו?
אז הנה מה שהיה: http://stage.co.il/s/631675
למען הדורות הבאים
המון תודה על העיצות שנתתם לי - הן עזרו
אבל לפחות הוא אושר בבמה חדשה:
http://Stage.Co.IL/Stories/616274
תהנו. ו
שנה טובה:)
ממש בקרוב אני מגיע.
משם נכנסתי לכלוב פעם בכמה ימים. ראוי לציין שאף מחשב לא "הכיר" את האתר ממקודם...
אז מה? - לחזור לכתוב פה? מחאה פוליטית? שירה? פיסות חיים אומנותיות?
נראה שלהכל יש מקום בחיים שלי - השאלה אם זאת אכן הפלטפורמה המתאימה ביותר, והתשובה היא שכנראה שלא.
אני לא מתחייב - רק מדווח.
כידוע - אני לא שש להיכנס לפוליטיקה, אבל רק המחשבה על כך שאולי אני יכול להשפיע לטובה בעולם שנדמה שאוהב להיסחף למקומות כ"כ רעים, עלולה לעשות את זה שווה. במילא הגעתי למסקנה שהחיים שלי הם מעין בחירה בין ברירות שלעולם לא אהיה שלם איתן.
הזכרתי בעבר שאני מתכוון להתחיל את הקמפיין דרך המוזיקה, והסינגל הראשון שלי יצא עכשיו לרדיו. אמנם - זה לא אומר שישדרו אותו, אבל היחצ"ן אומר ששווה להקשיב. לא בגלגל"צ וברשת ג' שם כבר הודיעו לו שלא התקבלתי לפלייליסט. בקיצור - אם מישו במקרה שומע אותי ברדיו או רואה אותי בערוץ 24 - שירוץ לספר לי
טוב - האמת שכשתכננתי לכתוב את בפוסט הזה התכוונתי שהוא יעסוק בעיקר בהתראות מפני ההתלהמות בזירה הפוליטית בטחונית, אבל יצא קצת אחרת. לא נורא - גם "קשר אישי" זה טוב. וחוץ מזה - נדמה לי שלמי שאכן קורא אותי בעקביות, או לפחות את הפוסטים האחרונים, הדיעות שלי ברורות - כמו גם הרעיונות.
אז הקיצר - ביי בינתיים - בקרוב אני שב לארץ, ואולי אני אמשיך להפגין נוכחות גם כאן.
שלכם
אני
נדמה לי שחברה שלך הלכה לקראתי בצהריים, בפעם השנייה שעברתי שם בשיטוטיי. בדיוק אחרי זה, מתוך החיפוש, סימנתי לי את המקום - שתי הצעות מפתות.
חזרתי בשעה היעודה, וקלטתי אותה, אם אכן בה המדובר. מאחוריה היה מקום פנוי. התיישבתי. הייתם חבורה גדולה, והשקיעה הייתה מחויבת עתה להיות דרככם.
ואז הבחנתי בך - מלאת חיים, נעה בחושניות, יפה באופן שמיידי לי כמושך, חברותית וחייכנית עד מאוד, אנרגטית, ומופיעה לי בדיוק לפני השקיעה. עניינת אותי לא פחות ממנה, ונדמה היה שאת רוקדת למעני - משתמשת בכל הטריקים שלך, ושתי חברותייך מחרות מחזיקות אחרייך. יכולתי לדמיין את כולכן בעירום, אבל קצת אחרי שזה נהיה ממש מוחשי איתך דרך האלכוהול, תפסת יוזמה והצעת לי הצעה שנאלצתי לחמוק ממנה בתירוץ של פיסת אמת שאפילו לא ניסתה להשמע משכנעת.
רציתי לומר לך שאת גורג'אוס, ולוולי עם כל שגיאות הכתיב שכבר הרצתי במשפטים מתוחכמים במחשבתי. להתנצל בפנייך על סירובי המחויב בצורה מחמיאה. הסתפקתי בלוולי ונסיון נואש להבין את המבטא שלך. חברותייך התקבצו סביב וניסו גם הן את מזלן.
התרחקתי משם, מחויב, מוחמא, מאכזב, מכונס בעצמי, אך לא מרגיש מדוכא. כנראה שגם לא ממש יצירתי.
מדי פעם באה לי מישי כזאת. את היית מהבוטות ביניהם, אך לא חלילה גסה. קיומך ימשיך בכתביי אצלי. קיומי אצלך מה?
הרבה מחשבות עברו בראש. הרבה אם ואולי. תהיי חקוקה לנצח במשבותיי, והרהוריי ישתמשו בך כסטיגמה.
ופיסת דמיון אחרונה - ומה אם הייתי אומר לך אמת אחרת - שאת טיפוס חברתי אמנם, אבל אני אהיה כישלון בסיטואציה, ואולי בא לך לבוא איתי עליי ב1 על אחת?
כל אותם מקצועות נאלחים שהזכרתי פעם. האמת - אולי זה לא ממש המקצוע שנאלח. יותר התוכן שיוצקים לתוכו הרבה מהעוסקים בו. קצינים בכירים, או קובעי מדיניות בטחונית אזרחיים למשל, שמזמן הייתה הפעם האחרונה שהם הבינו לאשורו את המונח צבא ה ה ג נ ה לישראל.
אנחנו יודעים יופי להתקיף, אבל האמת היא שהכספים והמאמצים היו צריכים ללכת בכיווני התגוננות. לא בנסיון חצי פתאטי להתקיף תוך שמירת המוסריות.
כספים היו צריכים להיות, ויהיו צריכים להיות מופנים למיגון. גם אם זה מיגון חכם ומתקדם. למעשה - בעיקר. ואל תגידו לי שאי אפשר. חוסר ההתגוננות שלנו הוא נלעג. וזו לאו דווקא שאלה של יכולת, בטח לא של פונטנציאל - זו שאלה של מדיניות.
לצאת למלחמה הזו היה מהלך רע ונמהר, ונעשה בידי אנשים שלומיאלים וכוחניים, שככל שהבנתי מגעת - היו חסרי אחראיות וקצרי ראות. גם מהירי חימה וציניים אולי.
ויש לנו הרבה אויבים מסוכנים לא פחות להתכונן להתגונן מפניהם. מישהו אמר רעידת אדמה או צונמי שיכולים מילולית לקרות כאן בכל רגע נתון?
והמערכות של הבריאות והחינוך? איכות הסביבה?
ואיפה מתחבאת השאיפה לנאורות בארץ הזאת?
מהזווית שנחשפתי אליה עד כה צפון קוריאה ואיראן אכן מטורפות יותר. כל אחת בדרכה. המשותף הוא אין ברירה שיש לאזרחים שם להיות כפופים למנהיגהם. האמת - תמיד אפשר למצוא מקבילים בכל מקום. מה, היפנים שעובדים כמו מטורפים או האמריקנים יותר טובים? והרי אנחנו יודעים עד כמה הדיכאון שמותיר המירוץ בארצות אלה נפוץ בהן. וגם שם הנאורות במאבק קיומי.
יש לי שאיפה לשפר. ואני מתחיל אותה מכאן - ממה שמקיף אותי. ואני מתעסק במלחמה שצריכה להיגמר באינטנסביות רבה כי זה דחוף.
יש פתגמים: מעז יצא מתוק, או לכל פעולה יש תגובה השווה לה בעוצמתה ומנוגדת לה בהיפוכה. משניהם אפשר להפיק תקווה שיהיה כאן טוב אחרי הרע בו אנחנו גדושים כרגע. אבל בתור בני אדם יש לנו בחירה לנסות להשפיע. התוצאות גדולות עלינו, אבל ההתכוונות היא הדרך היחידה עבורנו. רק אהבה מביאה אהבה. אלימות גוררת עוד אלימות. מה יש - הבא להורגך השכם להורגו עדיף על להפנות לחי שנייה? האמת - אולי. בכל זאת צו קיום. אבל מצד שני - פצפיזם אולי יביא שלום, והשתדלות והשקעה תבונית במציאת דרכי שלום או לכל הפחות - ניטרול העוקץ של היריב וחיבוקו אמורים להביא תוצאות הרבה יותר רצויות. גם ספציפית כאן ועכשיו, וגם בכלל.
יש הרבה טענות שמועלות נגד השמאלנים לאחרונה. חלקן אפילו בשפה תרבותית ובמסווה של הגיון. לא שאני מזלזל - אולי אני פנאט ולכן ההגיון צורם לי. על כל טיעון כזה אני יכול להביא טיעון נגד, וזאת מבלי להיות מיומן יתר על המידה בויכוחים, או הסטוריון יוצא מן הכלל.
אני בהחלט יכול לומר שהמאמרים של השמאלנים שרואים לא מעט גם מהם, טעונים בלא פחות היגיון והישענות עובדתית. לטעמי יותר. מה שבטוח - הכיוון שלהם הרבה יותר חיובי.
לסיכום - להתחיל בבקשה להשמיע קולות חושבים ורוצי טוב. לא לחשוב שאנחנו צדיקים, כי אנחנו לא. אולי, ורק אולי, יש לנו עדיפות מוסרית. בטח שלא אבסולוטית. בדיוק כמו שיש לנו יתרון צבאי, כלכלי, טכנולוגי, משאבי אנוש וכו'. יתרון לא אומר שאנחנו טלית גאונה שכולה תכלת מחוסמת. את המלחמה הזו אפשר לעצור - יש הרבה יוזמות שאפשר להתפתח איתן בחוכמה. ותוך כדי - לזכור שהדרך עוד ארוכה עד שנגיע למנוחה ונחלה, אז כדאי להתחיל כבר לצעוד בה במשנה מרץ, ובכיוון הנכון.
בימים האחרונים לא היה לי פנאי להתיישב ולכתוב כאן. הייתי עסוק בלהיות חרד, או מוקף משפחה, או מופיע, או עסוק בלנסות לסגור קצוות לגבי שחרור הסינגל-קליפ שלי לפני שאני מסתלק מכאן להודו בהמשך השבוע. בהנחה שאני אכן ארגיש שאפשר ליסוע מכאן ולהשאיר משפחה מרחוק.
המלחמה כידוע מאוד מטרידה אותי. בתחושה הזו אני לא יוצא דופן. גם בקריאה שלי להפסיק אני כבר לא מבודד כל כך כפי שהייתי בתחילה. הנושא בוודאי מורכב ואפשר לדבר עליו מאלף זוויות. אולי עוד אספיק להרגיש שיש לי פנאי להאיר כמה מהן מהפרספקטיבה שלי בצורה חכמה ותורמת.
חשבתי לכתוב על דוד וגוליית. כאלגוריה. פעם אנחנו היינו בצד של דוד, לא לפני עשורים רבים למעשה. היום אנחנו יותר גולייתים. למרות שגם גולייתים מנצחים לפעמים. אבל במלחמה יש רק מפסידים.
האמת - שגם בנסיון האישי שלי זכורים לי מקרים שבהם טכניקה גברה על כוח עדיף. אולי אני ארחיב על זה בקרוב או פעם.
רציתי לומר תודה להערכה שקיבלתי מכמה מחברי הקהילה לאחרונה (וגם בכלל).
כרגע - אין לי מסר חדש. רק תקווה שנסיים את עסק הביש הזה כמה שיותר מהר ובצורה כמה שפחות בילתי מוצלחת.
