החיים על סף תהום

כמה ימים לפני הטיפול שלחתי למטפלת את הפוסטים האחרונים.

אני: ״בימים האחרונים אני עושה תהליך עמוק וקשה עם עצמי על הזכרונות הילדות שלי, בכל פעם שאני מתסכלת בתמונות שלי אני בוכה, קשה לי להגיד בוודאות למה, זה בעיקר בגילאי 2-4, הכל מלא בעצב שם. נזכרתי בתקרית עם התנור וממש הרגשתי את הכאב בגוף.״

המטפלת: ״איך זה צף לך?״

אני: ״אני חושבת שלאור דברים שעלו בטיפולים האחרונים, החלטתי להתמקד בהדחקות שלי, היחסים עם אמא שלי כמה שהם קשים וכואבים הם יחסית די ברורים לי אם אבא שלי יש המון דברים שלא ברורים איתו, אני ממש לא זוכרת אותו בכל הילדות שלי, אני לא זוכרת שהוא בא למסיבת סוף שנה, חנוכה וכו׳ ואת אמא אני כן זוכרת״

המטפלת: ״תזכירי לי במה הוא עובד?״

אני: ״בחנות, אותו מקום עבודה כבר 40 ומשהו שנה, לפני איזה זמן עברתי ליד החנות ואחד השכנים שלו אמר לי שהוא מכיר את אבא שלי יותר שנים ממה שאני מכירה אותו וזה נכון.

המטפלת: ״מה האיש הזה יספר על אבא שלך?״

אני: ״זה דווקא מעניין, כי הוא בטח יגיד שאבא שלי תמיד מוכן לעזור, מה שאני לא בהכרח יכולה להגיד עליו.

אני מרגישה שכל האפיזודה איתו בחודשים האחרונים מאז שביקשתי עזרה, שם אותי במקום הזה שאני לא ראויה לעזרה, לא מגיע לי, אני ילדה רעה ועושה נזקים״

המטפלת: ״הוא אומר את זה?״

אני: ״לא, הוא מעביר מסר כזה ואני שומעת את הקלות האלו בראש״

המטפלת: ״למה הוא לא נותן עזרה? הוא יודע שאת לא עובדת?״

אני: ״כי הוא אומר שאני לא מחושבת נכון, וכן בטח שהוא יודע שאני לא עובדת עכשיו, אני בחל״ת כרגע ואם אני רוצה מחר אני יכולה למצוא עבודה אבל אז יכול להיות שאבד את המקום הנוכחי וזה לא נראה כמו צעד שנכון לעשות״

חוזרות לתקרית עם התנור.

אני: ״ככל שאני חושבת על זה, אני ממש זוכרת את הכוויה שחטפתי, את הכאב, את הצעקה שלי, אני זוכרת שהיה קר בחדר התחממתי מהתנור ומאד רציתי להתקרב עוד לתנור.

ואז אני חושבת על זה, שזאת סיטואציה כל כך חסרת אחריות כי או שאתה מסביר לילדה שיש תנור חם וצריך להיזהר ממנו ואני לא זוכרת שהוא אמר משהו כזה ומצד שני הוא נותן לילדה קטנה להסתובב בחדר קטן ליד תנור גז ענקי וקורה משהו מאד לא טוב.

לפני כמה ימים שאלתי את אמא שלי על המקרה, כי בראש שלי זה קצת היה נשמע מצחיק -״אוי איזה שטות עשיתי ולמה התיישבת על התנור״. אבל זה לא באמת מצחיק אם כבר הצחוק הוא יותר מביך.

זה לא מצחיק וזה מאד לא אחראי ורשלני״

המטפלת: ״זאת הזנחה קשה, זה קודם כל מנוגד לכל החוקים של תנור, אסור להכניס תנור גז ועוד למקום סגור ועם מים ויש שם ילדה קטנה שלא מבינה בזה.

דבר ראשון אני לא מבינה מה עשית עם אבא שלך באמבטיה, כי מילא שההורים מקלחים בגיל הזה אבל למה הוא מתקלח, למה שניכם ערומים באמבטיה.

לפעמים קורים סיטואציות שהילדים חוזרים מהבריכה/ ים ונכנסים להתקלח ביחד ואם זה בגיל 3 זה עוד הגיוני.

אבל אני מבינה שאת לא היית בתוך האמבטיה את היית בחוץ״

אני: ״אני זוכרת שהייתי אחרי המקלחת ועוד לא נגבו אותי״

המטפלת: ״והוא מבין שהוא מוציא אותך החוצה ויש שם תנור דולק״

אני: ״שאלתי את אמא שלי לגבי הטיפול במוקד והיא אמרה שלא הלכנו והם חבשו אותי, אז כנראה שזאת לא הייתה כוויה כל כך רצינית, למרות הזכרון שלי, והיא אמרה שאח״כ בגן ראו את זה ודיברו איתם והם חשבו לשלוח רווחה ומשהו כזה אבל כנראה שבסוף לא שלחו, לא לגמרי הצלחתי להבין את זה״

המטפלת: ״זה מריח לא טוב״

אני: ״מאד, אני כן רואה איך אחותי עם הבנות שלה מאד איתן באותו הזמן ולא עוזבת אותן לשניה אחת בזמן המקלחת״

המטפלת: ״מה התחושה שזה עושה לך?״

אני: ״זאת תחושה נוראית, כואבת נורא, היא צרובה לי בזכרון״

המטפלת: ״אמא שלך נבהלה שנזכרת?״ֿ

אני: ״אני חושבת שכן, נראה לי שגם היא הדחיקה את זה.

הייתה לי מחשבה בעקבות הבקשה לעזרה שאני מבקשת עכשיו, אני חוזרת אליה כבר כמעט חודשים ועדין לא מקבלת תשובה, וכל הזמן זה רגע עוד מעט ואני כל הזמן ממשיכה להתעקש על מה שמגיע לי. למרות שהיום אני הרבה פחות צריכה אותם ואני יכולה להסתדר בעצמי, אבל מעניין אותי כמה אז הייתי צריכה לצעוק כדי שהם יקשיבו לי, לא פלא שפתחתי לעצמי הפרעות בנפש כואבות״

המטפלת: ״הפרעות כמו מה?״

אני: ״הכסיסת ציפורניים, הפרעות אכילה״

המטפלת: ״את חושבת שיש לך הפרעות אכילה?״

אני: ״יש לי יחסים לא תקינים עם אוכל, לא בהכרח הפרעת אכילה אבל אתמול שפגשתי את אבא שלי, ושוב סביב בקשת העזרה והיה סוג של ריב בנינו וחשבתי שזה יהיה מאד נחמד אם אני אבקש עזרה ולא אקבל קודם כל את כל ההטפות על הראש, כי אני מבקשת עזרה ואני יודעת מה המצב, אתם לא מחדשים לי כלום. ואחרי השיחה איתו הרגשתי דחף חזק לאכול, לפנק את עצמי״

המטפלת: ״הבנתי, בעקבות המצוקה הזאת מהשיחה איתו״

אני: ״כן ולא עשיתי את זה״

המטפלת: ״כלומר אם היית עושה את מה שבד״כ היית עושה, אז היית אוכלת?״

אני: ״כן, איזה קוראסון או משהו פחממתי כזה, משהו מפנק ומנחם״

המטפלת: ״ואת זה את זוכרת מפעם?״

אני: ״בטח, לא כל כך מפעם אפילו מהזמנים האחרונים, שהם מטיפים והכל כל כך כואב לי ורע לי ואני חייבת משהו כזה לעצמי זה יכול להיות אוכל או סתם שטויות, לפנק את עצמי כי אני מרפה את עצמי.

המטפלת: ״גם כילדה היית עושה את זה?״

אני: ״אני חושבת שכן״

המטפלת: ״כל הכבוד לך שלא עשית את זה, זה כל כך לא ברור מאליו, אז מה כן עשית?״

אני: ״הלכתי ברגל״

המטפלת: ״באת לבקש עזרה והוא מטיף לך?״

אני: ״כן אבל זה לא משהו מעכשיו, זה ככה מאוקטובר שפעם הראשונה ביקשתי ואני שמה חוצץ ממש ברור שכל מה שקורה איתו לא נכנס לי לזוגיות, אני מספרת לונוס והכל אבל אני שמה הפרדה.״

המטפלת: ״אם היית מכניסה מה זה היה עושה?״

אני: ״מעכיר את האווירה, הייתי מבזבזת כסף כמובן.

אני בעיקר מסבירה לעצמי שזאת אני הבעיה זה הם בעיקר אבא שלי שהם בחישיבות שלהם והנחות היסוד השגויות וגם פוגעות.״

המטפלת: ״זה נראה שאת שומרת על איזה סנטר שלך ואומרת לעצמך -״עזבי זה הם, אל תקחי את זה כרגע אליך ואל תתני לזה להרוס אותך.

את אומרת שבטח היית מבזבזת כסף, זה משהו שהיית עושה כצעירה יותר?״

אני: ״בטח, גם היה לי בזמנו שימוש בסמים״

המטפלת: ״ואת חושבת שהשתמשת בסמים כנחמה מרגשות קשים?״

אני: ״בטוח״

המטפלת: ״סביב אבא? ולמה סביבו?״

אני: ״כי הוא כאילו לא נוכח בכל הילדות שלי, אני לא זוכרת אותו, אמרתי את זה לאמא שלי שאני זוכרת אותה אבל ממנו אני לא זוכרת כלום.

הוא כאילו לא נוכח בכל הרצף הראשוני ואז פתאום הוא היה נוכח איזה תקופה בגיל הבגרות שלי ואפילו היה סוג של חבר שראיתי בו והאמנתי בו ואז הוא התהפך עליי ב 180 מעלות אחרי גיל 15.״

המטפלת: ״ועד גיל 12 באיזה קשר הייתם?״

אני: ״לא היינו בקשר, אני לא זוכרת כלום״

המטפלת: ״ומה קרה בגיל 12, קיבלת מחזור וביקשת ממנו עזרה?ֿ״

אני: ״אני חושבת שכן״

המטפלת: ״כלומר משהו סביב ההתפתחות המינית שלך קרה, ושם את זוכרת אותו מביא לך גלולות עוזר לך, בתחילת הטיפול תארת את ההורים את אמא כמאד אלימה, אימפולסיבית, לא מווסתת אבל את אבא תארת כמו נעימה״

אני: ״בגיל הזה 12-15 בערך״

המטפלת: ״למה אותו?״

אני: ״כי עם אמא שלי הרגשתי מאד לא בנוח לדבר איתה על דברים.״

המטפלת: ״למה איתו כן, הוא לא היה בחייך עד גיל 12, למה היה לך ברור שבגיל 12 את יכולה לדבר עם אבא שלך על מין והוא יתן לך תשובות ועם אמא לא?״

אני: ״לא יודעת אולי כי התחלתי לשאול אותו שאלות והוא ענה תשובות שסיפקו אותי ואז הרגשתי בנוח להמשיך ככה״

המטפלת: ״הוא ידע שיש בך משהו בדס״מי?״

אני: ״לא, רק אח״כ״

המטפלת: ״ומה קרה אחרי גיל 15?״

אני: ״היה לי סיפור עם הטלפון שיצא לי חשבון גבוה״

המטפלת: ״סביב כסף וטלפון?, הביאו לך טלפון אבל לא אמרו לך משתמשים בטלפון עד המסגרת הזאת״

אני: ״לא, ממש לא, בזמן שלכל החברות שלי היה טלפון מנגו שרק מקבל שיחות לי היה טלפון עם קו פתוח ואז אני מקבלת צעקות על למה יצא כזה חשבון?!״

המטפלת: ״ממי קיבלת את הטלפון עם הקו הפתוח?״

אני: ״מאבא״

המטפלת: ״למה? אחותך גם קיבלה?״

אני: ״אני כבר לא זוכרת כי שהיא הייתה בגיל 15 אני כבר לא הייתי בבית.

אבל כן יש להם המון בעיות עם חצית גבולות כאלה או יותר נכון לשים גבולות מצד אחד הם לא אומרים מה לעשות ואז שהמצב מאד חמור הם נוזפים, -״זה לא בסדר וכו׳.

אני חושבת שרק בגיל 25 הבנתי איך מתנהלים עם כסף, איך מתנהלים עם משכורת שקודם צריך לשלם חשבונות, שכ״ד, הוצאות קבועות ומה שנשאר אח״כ זה הכסף שלי לביזבוזים כי עד אז לא הבנתי את זה.

חשבתי שמה שאני מרווחיה זה דמי כיס שלי שאני יכולה לבזבז״

המטפלת: ״ומי דואג לתשלום השכ״ד?״

אני: ״אני, אבל זה לא היה מסודר אצלי, לא הבנתי את החשיבה הזאתי״

 

אנחנו מדברות קצת על הפוסטים האחרונים

המטפלת: ״אני קוראת אותם וחושבת שעל זה כבר דיברנו, את זה שמעתי אבל יש לי פער בין מה שאת כותבת לבין המסר שאת מעבירה ולבין התחושה שמשהו ביחסים עם אבא לא בסדר.

את אומרת עם אמא היחסים לא בסדר אבל הם מאד ברורים לי, היא הייתה מאד אלימה בהתייחסויות שלה, מאד אימפולסיבית, העיפה דברים מהשולחן זה יציב ועקבי״

אני: ״בערך את לא יודעת מתי ומה יקרה אבל את יודעת שזה עשוי להיות״

המטפלת: ״והוא?״

אני: ״אני כועסת עליו מאד, כי אם בגיל 12 ראיתי בו חבר אתה לא יכול להתהפך עליי ככה, אתה לא יכול לבקש את האמון שלי, ואני חושבת על זה שהיו סיפורים על בנות בשכבה שלי שנכנסו להריון לא רצוי בגיל 14 וכו׳ ומצד שני היה לי את אבא שלי, היה לי מישהו שאני יכולה לדבר איתו, שאני יודעת שהוא יעזור לי, שאם אני צריכה גלולות אני אבקש והוא יקנה לי״

המטפלת: ״אבל אם את צריכה כסף הוא לא עוזר״

אני: ״זה למה אני כועסת עליו״

המטפלת: ״שזה חוסר עקביות? שאת לא מצליחה להבין את התנהלות שלו, שעד גיל 12 הוא לא קיים ואז בגיל 12 את הופכת אותו לחבר״

אני: ״כן ומצד שני הוא כל הזמן אומר שאני עזבתי את הבית בגיל 16 אבל אני שואלת -איפה אתה הייתה שאני הייתי קטנה יותר?״

המטפלת: ״הוא מאשים אותך במה במשפט הזה?״

אני: ״שבגיל 16 כבר היה לי חבר והייתי פחות ופחות בבית ובגיל 20 כבר עזבתי את הבית״

המטפלת: ״מה הוא מנסה להגיד בזה?״

אני: ״הוא אומר שבגלל שעזבתי את הבית בגיל צעיר אי אפשר היה ללמד אותי את מה שהיה צריך״

המטפלת: ״הוא מצטדק על זה, ואת אומרת איפה הייתה שאני הייתי בת 3 ומה ההמשך״

אני: ״שאז הייתי צריכה אותך הרבה יותר נוכח בחיים שלי.

אני לא יודעת למה כל הזכרונות עם כאבים, תחושות לא נעימות זה לא שאני נזכרת ואומרת איזה נחמד היה ככה וככה״

המטפלת: ״ואת גם בוכה שאת רואה את התמונות?״

אני: ״כן כל פעם״

המטפלת: ״מה הבכי אומר לנו, אם הדמעות מדברות מה הן היו אומרות לנו?״

אני: ״אני מרגישה שוב את העניין שלא שמרו עליי, זה אחד הדברים שאני הכי כועסת על ההורים שלי, אני לא יודעת אם פגעו בי, מי פגע בי ומה היה אם בכלל אבל בוודאות לא שמרו עליי.

המטפלת: ״מפני מה לא שמרו עלייך? היית ילדה מוזנחת?״

אני: ״כן וגם פגעו בי המון, אם זה הקטע עם היד שיצאה מהמקום, הקטע עם התנור. זה כל מיני דברים כאלו בבית שהובילו אותי להתנהגות כזו בחוץ, אני זוכרת שילד פתח לי את הראש ואני זוכרת עוד סיטואציה שקיבלתי כוויה מסגריה של הגננת ברגל.״

המטפלת: ״זה שנפגעת כמה וכמה פעמים את מבינה שאת לא שמורה״

אני: ״כן גם ברמה שלהגיד לילד להיזהר מזה, זה לא רק ברמה של לעטוף אותו אלא גם להסביר לו דברים, תזהר מזה, אל תעשה ככה״

המטפלת: ״להיות ילד שמור זה כמו נגיד בפרסומת של מטרנה שהאמא מדברת בטלפון והיא רואה את הילד הולך והיא מיד שמה את היד על השפיץ של השולחן כי שלא יפגע.

זה לא היה להם את זה ולפי כל מיני התנהגיות שאת אימצת את מבינה שאת ילדה שלא שמורה, ואת מייחסת את זה בעיקר לאבא שלך?״

אני: ״כן, למרות ששניהם לא שמרו עליי לא שאחד מהם שמר עליי יותר או פחות. שניהם לא עשו זאת. יש לי פחד מאד גדול לדעת שאולי מי שפגע בי הוא מצד של אבא שלי, אחד החברים שלו או קרוב משפחה ובגלל זה אני כועסת עליו עוד יותר״

המטפלת: ״מאיפה את מביאה את המחשבה הזאת? את מתכוונת לפגיעה מינית״

אני: ״לא יודעת, אין לי מושג, אפילו אין לי זכרון כזה, אולי זה גם לא נכון״

המטפלת: ״אבל זה ברור לך שאת כועסת עליו על אמא זאת לא אותה תחושה״

אני: ״אולי כי ממנו ציפיתי שישמור עליי וממנה לא, היא אף פעם לא נתנה לי את המקום הזה שהיא שומרת עליי, היא נורא מהירה אימפולסיבית כזו והוא קצת יותר רך ממנה״

 

המטפלת: ״אני זוכרת שפעם אמרת שהיית עם מישהו והוא אמר שהוא ישמור עליך וזה משהו שעשה לך טוב וזה נתן לך ביטחון להתפרע והכל וידעת שהוא שומר, והוא באמת שמר עליך?״

אני: ״לא, לא לגמרי זה לא הגיע לגבולות האלו״

המטפלת: ״גם ונוס לא שומר עליך?״

אני: ״זה לא נכון, אני חושבת שהוא לא אמר את זה מלכתחילה אבל כל הפעולות שהוא עושה וכל מה שהוא עושה למעני מאד שומר עלי. (מתחילה לבכות)

המטפלת: ״גם בסיטואציות מיניות שהוא היה יושב שם הוא היה שומר, הוא לא היה נותן לעצמו להתמסטל כי את נכנסת לאיזה עולם שלך״

אני: ״גם שונוס היה מתמסטל הוא היה הרבה יותר יציב, הוא מכיר את ההשפעות״

המטפלת: ״יש בונוס משהו מאד יציב ושומר על אף כל השגעון שלו וכו׳״

אני: ״כן, שהכרתי אותו הכל היה אצלו מאד סוער בהמון דברים, בחיים, בעבודה אבל אני חושבת (ושוב בוכה)

המטפלת: ״מה מעלה לך את הדמעות״

אני: ״כי אולי לא חשבתי עליו שהוא שומר עליי ואני יותר ויותר מבינה עד כמה הוא כן שומר עליי, כי הוא *באמת* שומר עליי״

המטפלת: ״הוא שמר עליך גם אז״

אני: ״כן אבל אז לא יכולתי לראות את זה ועכשיו אני כן רואה את זה״

המטפלת: ״אז הוא רק לא אמר את זה״

אני: ״זה גם לא משהו שרואים במבט הראשון, אבל שמסתכלים לעומק זה מאד ברור״

המטפלת: ״ולמה הנקודה הזאת כל כך מרגשת?״

אני: ״כי הוא הבנאדם הראשון שעושה את זה באמת ואפילו לא אומר את זה. והפעולות שלו הכי מראות שהוא שומר עליי״

המטפלת: ״איפה הוא שם לך גבולות שומרים? את אמרת שאת מפחדת ללכת איתו עד הסוף עם כל הרצון שלך כי הוא לא ישים לך גבול, מפחדת לפצוע אותו אפילו פיזית.״

אני: ״כן כי אני הרבה פחות שומרת עליו״

המטפלת מתפרצת: ״וגם לא על עצמך, את למדת ממנו לשמור על עצמך״

אני: ״כן כי אני יכולה לשכנע אותו בצורה של פמדום אז הוא יזרום איתי״

המטפלת: ״ואת מפחדת שהוא יהיה בתפקיד של נשלט מלא ולא ישים לך גבול״

אני: ״זה שאני לא יודעת מתי זה הטו מאצ׳ עבורו״

המטפלת: ״הוא אמור לשים גבול אבל את יודעת שהוא לא ישים גבול ולכן את לא יכולה להשתחרר איתו, את מזהה את זה נכון.״

אני: ״זה כמו הסיפור עם ההצלפות שאמרתי 5 ואז המשכתי לעוד 5 ועוד כמה תוך כדי והייתי צריכה לעצור אחרי שקיבלתי את מה שרציתי״

המטפלת: ״למי את אומרת את המשפט הזה?״

אני: ״היום לעצמי בדיעבד״

המטפלת: ״מה מבחינתך היה עוצר את הסיטואציה?״

אני: ״אני חושבת שאם אחרי ה 5 הוא היה אומר - ״אבל מאמי ביקשת רק 5״

המטפלת: ״ומה עצר בסוף את ההצלפות?״

אני: ״התגובה שלו, שראיתי שהוא לא מאד בעניין ומאד כואב לו״

המטפלת: ״אבל הוא לא אמר כלום, שזאת נקודה קצת מבלבלת, מצד אחד הוא מאד שומר ושם גבולות ומצד שני את אומרת ״אתה תלך איתי לאן שאני רוצה ואני לא יכולה לסמוך שאתה תשמור עלינו שם״

אני: ״כן ואז אני צריכה לשמור״

המטפלת: ״ולך אין מושג איך שומרים״

אני: ״יש המון דברים שאני לא ידעתי על החיים, איך שומרים, איך מבשלים, איך מייצרים בית ובכל זאת עשיתי את הדברים האלו״

המטפלת: ״כי רצית ללמוד, בשביל להיות עם ונוס, ויש המון דברים שעשית כדי להצליח, יש עדיין מקום אחד שאת מפילה את זה כל פעם מחדש וזה המקום המיני״

אני: ״יש המון דברים בצד הסדיסטי שלי לא פתורים, שלא ברורים לנו וזה נורא מתסכל. שאני חושבת על אבא שלי, אז הוא לא בא ואמר יש לך כרטיס אשראי של עד 500 ש״ח זה הדמי כיס שלך, את רוצה מעבר תדברי איתי ונראה מה עושים. ובגיל 16 היה לי כרטיס אשראי חופשי.״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״כי עבדתי, הכנסתי כסף״

המטפלת: ״בלי שום שיח? הגבלות?״

אני: ״כלום שום דבר״

המטפלת: ״אבל התגובה שהייתה מגיעה אח״כ?״

אני: ״למה עשית את זה? איך בזבזת כל כך הרבה כסף? את לא בסדר וכו׳.

עכשיו אתה לא יכול להאשים ילדה בת 17 שהבאת לה כרטיס אשראי ולא הסברת לה אפילו פעם אחת איך לעבוד עם זה, אני חייתי. עוד 10 שנים אח״כ בלי לדעת לעבוד עם כסף.״

 

המטפלת: ״הצד הסדיסטי הוא תעלומה, את נורא אוהבת אותו ומצד שני את מתה מפחד מצד אחד נורא רוצה אותו שאת מאבדת את האחיזה בו את הולכת לסדיזם כמו שקרה עם המכשיר הקוצני הזה כאילו איבדת את החשיבה.

הגבולות והסדיזים זה שילוב שהולך ביחד, ונוס מרגיש שהוא צריך לעשות את העבודה של שניכם, הוא לא יכול להתמסר אליך כי את לא שומרת, הוא צריך לשמור עליך ועליו.

הסיפור הזה עם הסדיזם שיש לך רצון להכאיב עוד ועוד זה איכשהו מתקשר לך לאבא שלך שיש פה משהו שיותר קשור במגע לאמא שלך.

אמא שלך נגעה בך בצורות שהיו מאד לא שמורות, היא הייתה אלימה, הדוגמא עם כתף זה נורא ברור ואת זוכרת עוד דברים״

אני: ״זאת לא הייתה אלימות פיזית אבל ההתפרצויות שלה, היו בלתי נסבלות.

דיברתי עם אחותי על ארוחות שישי וארוחות ערב שזה כל כך לא היה קיים אצלנו, וארוחת ערב זה רגע מאד משפחתי בעיניי, בבוקר לא תמיד יש זמן, בצהרים כל אחד באיזה מסגרת וזה לא מסתדר אבל ערב זה הזמן המשפחתי ואין סיבה שלא תהיה ארוחת ערב, אני זוכרת שהיו צעקות בניהם על הארוחות שהיא לא רוצה לבשל והוא מזמין את אמא שלו, וזה היה די טראומתי עבורי ובשלב מסוים ויתרתי על החוויה הזאת וזה לא היה כזה ביג דיל.״

המטפלת: ״ובסוף היו מזמנים אוכל?״

אני: ״לא, זה פשוט היה עובר ככה ויכול להיות שלא היה אוכל״

המטפלת: ״פתאום זה נורא ברור לי מה את אומרת, האימפולסיביות, האלימות זה היה שייך אליה אבל הוא לא שמר, הוא לא הציב לה גבול, הוא לא יכל לשמור עליך מפניה.

את יודעת הורים מצד אחד הם אמורים להיות איזה יחידה אחת מבוסטת ויציבה אל מול הילד הם יכולים שיהיו להם דעות שנות אבל לא להעמיד את הילד במצב בו הם מטחים אחד בשני -״אמא שלך ככה ואבא שלך ככה״

אני בצורה נחרצת: ״זה היה מלא שם״

המטפלת: ״בפניך?״

אני: ״כן, הם היו אומרים לי כל הזמן -״אני לא יכולה לסבול אותו הוא כך וכך…. אני לא יכול לסבול אותה היא כך וכך…״

המטפלת: ״ומה היית עושה עם זה?״

אני: ״שונאת את שניהם״

המטפלת: ״כי את היית לא שמורה, הבואה לפניך מלא אינפורמציה שאין לך מה לעשות עם זה כילדה, בא לך לצעוק להם, -״מה אתם רוצים ממני?! טפלו בעצמכם. אתם אמורים להחזיק את זה, אני אמורה לעשות את זה?

והוא לא שמר עליך מפניה, הוא האשים אותה וצעק עליה, ולא שמר עליך מפני ההזנחה שלה״

אני: ״זאת הזנחה של שניהם, שניהם עבדו והיו צריכים לדאוג לנו״

המטפלת: ״אז למה תפקיד השמירה הוא עליו?״

אני: ״אולי בגלל האימפולסיביות שלה, לא ציפיתי לזה״

המטפלה: ״ממנה ידעת לא לצפות כאילו ידעת שממנה לא תבוא הישועה, אבל הוא יותר רך, כאילו יש משהו בדמות שלו שהיא לא עקבית, כי בגיל 12 הוא דואג לך, קונה לך גלולות, מדבר איתך ונותן לך תשובות לשאלות שהעסיקו אותך ומצד שני לא שומר״

אני: ״עכשיו מה שהם עושים זה גם סוג של התעללות מסוימת, כי כמה עוד אני אבקש, מה אני עוד צריכה לעשות? להביא את עצמי למצב ממש גרוע כדי שתבינו שאני צריכה עזרה ולמה לא לעזור קודם שאני מבקשת עזרה.

-״לא עוד לא אנחנו מחזיקים את הכוח הזה אצלנו״

המטפלת: ״זה סדיסטי בדיוק כמו שמישהו באינטרקציה מינית יגיד טוב די אני לא יכול יותר, אז לא עוד קצת, כאילו יש מישהו זקוק ולא קשובים אליו, אומרים טוב עוד קצת זמן, נראה מתי, זאת שליטה סדיסטי נוראית.

אני: ״הפעם (בעקבות עצה מעולה מונוס) אני יודעת שיש אותם ויש אותי וזה לא ביחד. יש את הדבר הזה שאני חווה איתם ואני שונאת אותם על זה כי זה בלתי נסבל, זה מרגיז ומעצבן אותי ואני יודעת שאני גם אקבל את זה ואני אתעקש על זה עד שהם יעזרו כי ממני אני אבקש עזרה אם לא מההורים שלי?״

המטפלת: ״בדיוק, זה נקרא להיות הורה, בואו יש לי חדשות בשבילכם, הבאתם אותי לעולם אתם אמורים לשמור עליי, להאכיל אותי, להזין אותי הכוונה בכסף, מכיוון שהיום אני כבר גדולה ויכולה לרכוש בעצמי, אולי לא חשבתם על זה שהבאתם אותי לעולם אבל זאת ההתחייבות שלכם, לדאוג לכל צרכיי. זאת פונקציה הורית כי גם שהיית ילדה הם לא שמרו עליך ולא דאגו להזין אותך.

זה מקווץ לחשוב שאנשים נורמטיבים, אמא שעובדת עם ילדים ולא חושבת שהילדים שלה צריכים לאכול ויש שם אבא שרואה שאין אוכל והוא לא חושב לשאול רגע אז מה הבנות אכלו היום.

הסיפור של הסדיזם עכשיו זה מתחבר לי, לגבי הקונפילט המיני את אמרת שאם תהיה לך בת את היית שומרת עליה בצורה נורא ברורה ונועלת אותה בבית אם היא הייתה עושה דברים כמו שאת עשית.

אני לא חושבת שזה מה שהיית עושה אבל אני חושבת שזאת אמירה שמאד משקפת, והיא משקפת את הצורך שלך לשמור, את האמירה מאד ברורה שעל ילד צריך לשמור. ואת אומרת שאם היא הייתה עלולה לעשות את הדברים שאת עשית או חלק מהם את מוכנה להסתכן בשמירה שהיא לא חוקית.

כלומר הצורך שלך לשמור הוא צורך נורא גדול, והמקרה עם התנור זאת רשלנות נורא גדולה ואיך לא עבר להם בראש שיש שם ילדה קטנה, זה חוסר שמירה מופנם והביאו ילדים לעולם בלי לפתוח את המשבצת הזאת במוח שצריך לשמור עליהם.

ואת כועסת מאד על אבא שלך כי הוא לא היה, את אומרת שאת לא יודעת אם נפגעת שם אבל בוודאות הוא לא היה ואם הוא כן היה אז הוא לא שמר.

אמא שלך לא שמרה כי היא אמפולסיבית, משוגעת ואלימה וכו׳ אבל הוא לא שמר עליך, לא עליך מפניהם, ולא עליך מפניה. הרי אתה אבא אתה דמות הורית שצריכה לשמור, זה התפקיד שלך״

אני: ״לדעתי התפקיד הראשון לפני הכל זה לשמור על הילדים שלך שאתה מחליט להביא לעולם״

המטפלת: ״אמרת את לא יודעת אם המקום הזה שלא שמרו עליך כילדה מופנם אצלך ואת לא סומכת על עצמך שתשמרי טוב על הילדים שלך ולכן בחרת לא להביא ילדים לעולם, אני חושבת שאת ידעת משהו על עצמך ואנחנו רואים את זה במיניות, כי בסיטואציות המיניות שונוס הנשלט שהוא זקוק לך ובסיטואציות האלו הוא פוגש אותך הלא שומרת ואני חושבת שזאת הסיבה שבחרת שלא להביא ילדים לעולם, כי ידעת שאם עד כדי כך לא שמרו עליך כנראה שיהיו לך פאקים עם הילדים.

אגב אני לא חושבת שזה באמת נכון ואם היית מחליטה להיות אמא היית עושה עבודה נהדרת״

אני: ״אני יודעת, גם מול דן במצבים מסוימים קיצוניים אני כן מתפקדת במקום אמהי, בצורה מכילה ועוטפת ואני רואה איך אני עם האחייניות שלי״

המטפלת: ״זאת החרדה שלך וכנראה שיש לך סיבה טובה לחשוב כך כי היא קוראת במין, יש רק מקום אחד איפה שזה קורה, זה המקום שונוס זקוק לך, השומרת, המוודה גבולות, לצאת רגע מהתפקיד ולנהל את זה, כאשר הורים הם תמיד מנהלים את הסיטואציה, אפשר להעזר בעזרה של ההורה השני או בייבסיטר וכו׳ אבל ההורה אף פעם לא באמת מפסיק את התפקיד הזה.

מאד התחדד לי הסיפור של הסדיזים והשמירה את כועסת עליו נורא כי הוא לא שמר, אני לא בטוחה שיש שם פגיעה מינית אבל משהו בשמירה שהיה צריך להיות. אני עוד צריכה להבין את החיבור למין. זה הכי מסתדר אם היתה פגיעה מינית והוא לא שמר, כי זה לא הוא. כי אם הייתה פגיעה אז ממישהו אי שם שקשור אליו והוא לא שמר״

אני: ״אני לא חושבת שהוא פגע אבל במחשבה הגדולה זה מישהו שקשור אליו וזה לא מישהו שקשור לאמא כי אז זה ברור שהוא היה אמור לשמור.״

אז אחרי שניהלתי את השיחה הזאת בראש החלטתי לכתוב אותה

״אמא את זוכרת את הפעם שהייתי בת 3 או 4 והתיישבתי על התנור באמבטיה, בהתחלה זה אולי קצת מצחיק ואולי קצת ממבוכה אבל התמונה הגדולה יותר היא שיש כאן ילדה קטנה שנפגעת פעם אחר פעם מההורים שלה ייתכן ובטעות וייתכן יותר בחוסר תשומת לב.

אני בוודאות זוכרת איך לימדת אותי להעיר את העכביש בתפיחות קלות עם עלה יבש או מקל זעיר על הקורים, ויותר מזה אני שומעת בראש את הצעקה שלי אחרי שקיבלתי את הכוויה ואני מרגישה בגוף את הכאב ומצד שני אני לא זוכרת שאבא אמר לי להיזהר מהתנור כי הוא חם״

 

אח״כ הילדה הזו גדלה, והיא גדלה ללא גבולות שהיא יודעת לשים לעצמה ורק שהמצב  מוגזם באמת אז מגיע הגבול.

בנוסף היא פוגעת קודם כל בעצמה כי זה הכי זמין וקל ואז ובאחרים ובעיקר מתי שהם הכי פגיעים כי אז הם צריכים אותה אבל כמו שאתם פגעתם שהיא הייתה צריכה אתכם כך גם היא פוגעת בנקודות האלו.

 

 

למעשה כאשר המילים האלו עלו בראשי עוד לא ניהלתי שיחה עם אימי על כך ולפני כמה ימים כן הצלחתי לנהל את השיחה הזאת על החלק הראשון והיא לא צחקה והטון שלה היה רציני כאשר שאלתי אותה על המקרה אולי הרגשתי ממנה אי נעימות מסוימת הרי בכל זאת הבת שלה שואלת אותה שאלות עמוקות ממקומות שכנראה שתינו הדחקנו.

בעקבות הפוסט הקודם, יצא לי להרהר די הרבה בקשר שלי עם אבא שלי, ניסיתי לחפש זכרונות ממנו כילדה וככל שאני חופרת יותר ויותר אני נדהמת כמה שאין לו נוכחות שם.

 

זה אפילו גרם לי לחשוב שהזיכרון שלי כבר לא חד אבל אז התחלתי לשחזר את מה שאני כן זוכרת.

תחילה אני את המגורים בבית של סבא וסבתא, מדובר על גילים 3-5 שלי.

נזכרתי בארוחות הצהרים שכמעט תמיד היו בשעה 13:00.

אני זוכרת את הריח של התבשילים הנעים שכבר לקראת שעות הבוקר מאוחרות היה ממלא את הבית והיה קשה להתעלם ממנו.

אני זוכרת שאת הבישולים ליוותה מוזיקה קלאסית מהרדיו, נראה לי מרשת ב׳.

אני זוכרת שאהבתי לאכול מרק פטריות, קורדון בלו ופודינג תפוזים ואני די בטוחה שאני זוכרת את הטעמים של כל אחד מהם.

אני זוכרת הרבה דברים מסבא שלי שהוא די אהב אותי.

שהיה מחזיר אותי מהגן ומסביר לי על הפרחים בדרך ועל חלקי הפרח.

שהיה מתגלח והייתי שמה קצף על הפנים ו״מגלחת״ אותן עם מסרק הפוך.

אני זוכרת את חנוכה עם הדלקת הנרות היומית והחנוכייה הגדולה שהיו מסדרים אותה על המזנון עוד בבוקר.

אני זוכרת ריח הדרים שהיה מהגינה ושאהבתי לשכב על הדשא מתחת לעצים.

אני זוכרת את החתול שלי נחמיה ואת יתר החתולים שהיו בבית

אני זוכרת דברים מהגנים השונים שהייתי בהם.

אני זוכרת שאחותי נולדה ופגשתי אותה לראשונה בתינוקיה.

אני זוכרת שעברנו לבית בו ההורים שלי גרים עד היום והמון דברים משם.

 

הדבר היחיד שהצלחתי למצוא בזכרון מאבא שלי באותה תקופה, בעקבות אילוצי המגורים של אותה תקופה היינו ישנים באותו החדר ושהיה לי חלום רע והייתי מעוררת ממנו הייתי מבקשת ממנו להחזיק את היד והוא היה עושה זאת.

 

במהלך חשיבה, כתיבת וקריאה הפוסט עלה המון בכי שאני עדיין לא מצליחה להבין מה מעורר אותו בזכרונות האלו.

אני עוד מתלבטת האם להכניס את הפוסט כחלק מהסדרה שהתחלתי או שאולי זה פוסט יוצא דופן, אחליט בהמשך.

 

אני עוד מנסה להבין בדיוק למה מאד לא נוח לי לכתוב את הפוסט הזה, משהו קצת הופך לי את הבטן בקטע לא נעים, אבל אני דווקא בגלל זה אני חייבת לעשות את זה.

הכל מתחיל באפיזודה שאני עוברת בשבועות האחרונים עם אבא שלי, שהכל צף ועולה, בכל שיחה איתו אני רואה איך אני יכולה בקלות רבה להתעצבן, לצעוק ולפוצץ הכל.

ומצד שני מזכירה לעצמי שאני לא ״ילדה רעה״ וזאת לא אני הבעייתית כאן בסיפור אלא בעיקר ההתנהגות הנוראית שלו.

 

אני חושבת שהכי נכון שאתחיל את הפוסט מהזיכרונות הראשוניים שלי איתו.

ועכשיו אני מבינה כמה המון מודחק, אני מנסה לעבור על הזכרונות הראשונים שלי והוא לא שם. למעשה אני לא מצליחה לזכור כלום לפני גיל 12.

החלטתי לעבור על התמונות שלי מאז וקפץ לי זכרון מגיל 4 בערך שהיה חורף ואבא שלי היה מכניס את התנור גז והענקי לתוך חדר המקלחת ונזכרתי שפעם נשרפתי מהתנור והגענו למוקד.

ואני זוכרת שכמה פעמים חלקתי איתם חלומות, לאן הייתי רוצה להגיע ומה הייתי רוצה לעשות והוא תמיד היה מוריד אותי מזה.

 

זה פשוט מדהים אותי שאין לי זכרונות ממנו לפני שהייתי בת 12, לכן אתחיל מכאן,

כאמור סביב הגיל הזה התחלתי להתפתח מינית והיו לי הרבה שאלות בנושא, אמא שלי תמיד הייתה עסוקה ולא סבלנית או רגישה מספיק אז הרגשתי לנכון לפנות אליו אבא שלי. 

כדי לקבל מידע, התחלנו לדבר ודי מהר לא הייתה מבוכה וקיבלתי מענה וזה היה די טוב עבורי, ראיתי בו סוג של חבר.

הוא כמנגד היה חולק איתי את הבעיות שלו עם אמא שלי אבל אז לא ייחסתי לזה חשיבות רבה אז.

אני זוכרת שהוא עזר לי לקבוע תור לרופא נשים כאשר היה לי החבר הראשון כדי לקבל מרשם לגלולות והוא אף דאג לקנות לי אותן.

ואיכשהו בגיל הנעורים כן היה לי אבא שהיה די נוכח בחיי, הייתי משתפת אותו ומרגישה מאד קרובה אליו.

 

למרות היחסיים הטובים איתו האווירה בבית הייתה טעונה, קשה ולא נעימה. ויצא שכבר שהיה לי החבר הראשון הייתי הרבה מחוץ לבית.

אני זוכרת שבגיל 15 לא קנו לי פלאפון אבל היה לי קו טלפון פרטי ואני זוכרת שהיה חודש שעשיתי חשבון טלפון רציני והיה לנו ריב גדול סביב זה והיה לי ממש קשה לשלוט בזה, אני לא זוכרת איך זה נפתר אבל אחרי כמה שנים היה סיפור דומה עם חשבון פלאפון, ובזמן שלכל החברות שלי היה פלאפון מנגו שאפשר רק לקבל שיחות אני קיבלתי טלפון שגם יכול להוציא שיחות וגם אז היה ריב מטורף בנינו סביב חשבון הטלפון.

בעקבות עבודת קיץ שעשיתי הוא גם פתח לי חשבון בנק והביא לי כרטיס ויזה ולא הסביר פעם אחת (עד היום למעשה) איך מתנהלים חכם עם כסף.

 

בגיל 17 היה לי את חבר אחר ואז היה בנינו מחלוקות סביב האוטו, שאני אאסוף אותו מהעבודה ומנגד מלא פעמים האוטו היה נתקע לי באמצע הדרך כי הוא היה ישן ועם מלא בעיות או שהוא היה משאיר אותי ללא דלק, או שהוא היה נוסע והאוטו היה נעצר באמצע הדרך כי לא היה דלק והיינו צריכים ללכת לתחנת דלק כדי להביא דלק בבקבוק. כמה שזה נוראי מילא אם זה קורה בטעות אבל שזה בכוונה זה נוראי ובעיקר מטומטם.

אני זוכרת שבכל פעם שהיינו הולכים ביחד לעשות קניות בסופר, הוא היה לועג לזה שאני לוקחת מיד שמפו ומרכך לשיער, או שהוא היה לועג על דברים שאני לוקחת כי למה צריך לקנות מנה חמה וכו׳ - אולי כי אין אוכל בבית.

 

בגיל 20  כבר עזבתי את הבית ולמעשה לא חזרתי מאז. אז הייתה שוב סאגה איתו סביב האוטו ודוחות חניה שצברתי אחרי שבפעם הראשונה שקיבלתי דוח הוא אמר לי לזרוק אותו ואז הצטברו מלא דוחות והרבה ריבים עד שלבסוף שילמתי אותם בעצמי ועד היום הוא מידי פעם אומר שהוא שילם אותם.

 

הריבים איתו היו בלתי נסבלים, כל הזמן הוא צודק והוא בסדר ואני לא בסדר, אני הבעיה.

אף פעם אי אפשר היה לדעת על מה הוא יחליט שוב לריב, לא פעם הוא היה מוציא משהו מהאוב ומתחיל לריב על זה שוב.

אני זוכרת שפעם אחת לא יכולתי לסבול את זה ויצאתי מהרכב תוך בזמן שהוא עמד בפקק וכמה ימים לאחר מכן החלטתי שלא לבוא לארוחת חג.

 

בגדול מאז שעזבתי את הבית היחסים איתו די קפואים, מידי פעם הוא מבקש משהו, אני עושה והוא לא אומר תודה או מביע איזשהי הערכה לרוב יהיו לו הערות עם מבט חמוץ או תלונות.

ומידי פעם אני מבקשת משהו ואז מתחילה מסכת מייגעת של האשמות, סיסמאות ריקות מתוכן וכו׳.

 

אבא שלי טוען שאני עזבתי את הבית כבר בגיל 16 והוא לא יכל ללמד אותי את מה שצריך לדעת לחיים אבל עכשיו אני רואה בבירור איך הוא הרבה לפניכן כבר לא היה שם בשבילי.

וכל ה ז׳

גבולות

יותר ויותר מתבהר לי לאחרונה כמה שהנושא הזה כל כך שבור עד מרוסק אצלי.

לפני שאחבר זאת למיניות אני חושבת שבכלל בחיים יש לי המון שטח אפור בעניין גבולות בייחוד אם אני זאת שצריכה לשים אותו קודם לעצמי לפני שאני מביאה את הצד השני לקץ גבול היכולת.

זה מתבהר לי בעניין של אוכל, כסף, סמים, אלכוהול, זמן מסך וכמובן סקס.

עולים לי זיכרונות כילדה, על כל מיני מצבים בהם עברתי את הגבול, לא נתתי מרחב אישי, הצקתי לילדים ומידי פעם חטפתי.

אפילו שאני חושבת על הפעם שפתחתי את הראש, הייתי בת 5 וילד דחף אותי על ברזל, זה כאב נורא ורצתי לגננת ומשם למוקד, עכשיו שאני משחזרת את זה ההורים שלי בכלל לא היו איתי שם, אלא הסייעת מהגן ואני אפילו לא זוכרת שהם באו אח״כ או מה בדיוק היה.

אבל אני כן חושבת שהפעולה של הילד נבעה מאיזה סיטואציה איתי של חצית גבולות.

 

גבולות במיניות

אני לא חושבת שאי פעם היו לי גבולות ברורים כשולטת/ נשלטת.

המטפלת אומרת שאף אחד לא לימד אותי על גבולות וזה מתחבר עם הזיכרונות.

אני רואה איך הרבה פעמים אני בוחרת במודע לעבור את הגבול שאני הצבתי כי אני רוצה לדחוק עוד ועוד.

אני מחבבת את הפינה הזו בעיקר בזכות התגובות והלייקים מכן ומכם

 

ועכשיו צבעי חורף

 

 

לאור הפגישה האחרונה אצל המטפלת המינית, אני מבינה עד כמה האינסטינקטים שלי במיניות פועלים  בצורה אינטואיטיבית במהירות וללא חשיבה, הם נשלפים ממני.

מצד אחד אני רוצה להיות חופשיה וללכת עם הפנטזיות שלי, להעיז, להגשים, להיות יצירתית ובדס״מ זה  אחד המקומות שכל הדברים האלו הם מתבקשים.

מצד שני, אני מבינה שעד עכשיו פעלתי ללא הפעלה של מחשבה עמוקה, לקיחת אחריות, תיכנון מסודר. ושאם אני רוצה עתיד כלשהו בבדס״מ אני חייבת להפעיל שיקול דעת לפני כל פעולה שאני עושה.

אני מבינה שיש כאן איזשהי שינוי תפיסה עבורי כי אני לא בטוחה שאני יודעת איך לעשות בדס״ם נועז ואחראי ביחד.

וזה חייב להיות מעכשיו והאלה ככה.

מודעות למיניות מתפרצת

בהתחלה זה יוכל להשמע מגניב, מיניות מתפרצת, חופשית ונועזת.

אבל שאני חושבת על זה לעומק אני רואה שיש בה גם הרבה צדדים אפלים.

* הצורך החזק שצריך להפעיל כדי לרסן אותה כדי שתוכל לצאת בזמן ובמקום שהיא אומרה להיות.
* מצבים שבהם מתחילה אינטרקציה מינית ואז ישר לתת רגל על הגז ולטוס ל 200 קמ״ש בצורה לא מבוקרת ואחראית.
* הצורך העמוק לא להיות מסופקת, לדרוש עוד ועוד אפילו שזה כבר ממש מוגזם ולא לראות את הפרטנר שלי כי אני סופר מרוכזת בעצמי ורק בעצמי.
* לפעול לפי אינסטנקים אימפולסיבית ולא לקחת שניה רגע לחשוב על המהלכים שלי.
* לדחוק עד הקצה ולהפעיל כוח והרבה כוח.
* אחרי האורגזמה שלי להפסיק להיות נוכחת.
* לא להיות Minted לפרטנר שלי.
* להבין שהאינסטנקים מאד חזקים וטבועים בי עמוק.
* לגרום לכאב פיזי ובעיקר נפשי עצום לפרטנר שלי.

 

אני מספרת על שגרת היום יום שלי בתקופה זו, על כך שאני משתדלת להתאמן בכל יום ושבמידה ויום אחד אני מפספסת אימון הכי חשוב זה ביום שאחרי לחזור ולהתאמן וכך לחזור לשגרה.

המטפלת: ״אני תוהה איפה בלו״ז נמצאים המפגשים הזוגיים שלכם?״

אני: ״בזמנו זה היה קבוע בלו״ז אבל מאז שהרצף הופסק כך גם המפגשים הזוגיים בוטלו״

המטפלת: ״לי בתור מטפלת זוגית של שניכם חסר לי נורא איפה העוגנים הזוגיים של המפגשים שלכם״

אני: ״בזמנו היו אבל משהו שיבש את הרצף ואז זה נתקע ולא חזר, גם יכולה להיות בעיה נוספת שאני לא יודעת בוודאות ביום המפגש ובשעה אהיה חרמנית״

המטפלת: ״קודם להיפגש ולמה שמתאים לכם, לשמוע מוזיקה וכו׳ אבל חשוב התהליך ופחות כרגע התוכן, מה לדעתך קורה עם הפואנטה הזו?, מה את מרגישה שאני אומרת את זה? איפה המקום לזוגיות בלו״ז הזה?

אני: ״אני באמת תוהה למה אני לא נותנת לזה את המקום בלו״ז שלי, זה בטח לא מקבל את המקום שאני הייתי רוצה לתת לזוגיות״

המטפלת: ״יש לך משהו בתפיסה שאת מאד רוצה לבין ביצוע, בביצוע צריך להיות איזה מישהו שמזכיר לך - ״היי לא קבעתם״ עכשיו ונוס אותו הדבר אני לא חושבת שזאת אחריות של אחד מכם, זאת אחריות זוגית, בדר״כ אנחנו עושים את זה במפגשים זוגיים, לקבוע פעמיים בשבוע מפגשים כאלו״

אני: ״משהו שיבש את הרצף (לא הייתה התגובה שציפיתי לה), לפעמים אני מרגישה שהאחריות הזאת בעיקר עליי וונוס חייב להבין שאני מנסה ויוזמת כל מיני דברים לפעמים אני שדברים לא הולכים חלק אני לקוחת את זה קשה, אני משתדלת שלא לשים את זה באותה משבצת ולהמשיך ליזום אבל חסר לי זיכרונות חדשים טובים״

המטפלת: ״הבקשה חייבת להענות בחיוב?״

אני: ״לא, ממש לא, אבל חייב להיות לי משהו שיחזיר אותי למקום החזק שבו אני ממשיכה ליזום בצורה מיטבה.

לפני כמה ימים היה קטע שהסתובבתי בבית ערומה וונוס נגע לי בחזה החשוף וזה היה נעים ואז אני תפסתי לו את הזין חזק מידי והוא צעק שתפסתי לו את הזין חזק מידי, נעלב ממני התרחק ממני״

המטפלת: ״נעלב ממה?״

אני: ״מזה שתפסתי חזק מידי ומזה שאני לא מדויקת אליו״

המטפלת: ״כי אם היית תופסת חזק מידי אז זה כואב ואם היית תופסת חלש מידי אז זה מעצבן והוא היה אומר תתפסי חזק יותר, אני לא מבינה האם יש דרך להגיד -״טוב שחררי זה חזק מיד ולהמשיך״

אני: ״כן, זה גם היה אחרי יום שלם שהייתי בחוץ וחזרתי די עייפה ואז הקטע הזה, ומיד אמרתי מאמי סליחה והוא אמר שהוא לא רוצה לשמוע את הסליחות האלו יותר והנה עכשיו את אמורה להחזיר את הכדור אליי ואת לא עושה את זה״

המטפלת: ״איך מחזירה?״

אני: ״מתעמתת איתו על זה ואז התרחקנו אחת מהשניה והאווירה בנינו סתם הייתה מעצבנת״

המטפלת: ״או שפשוט ממשיכה לגעת בו בצורה שמותאמת לרמת העוררות שלו, את מתארת סיטואציה שהיא מאד פשוטה ומאד מסתבכת בקלות, את עוברת לידו עם חזה חשוף כדי ליצור גירוי כלשהו, רמת עוררות כלשהי ואת מתוך אינסטינקט תפסת לו את הזין, שזה מה שבדרך כלל את עושה?״

אני: ״כן ומחצתי אותו חזק״

המטפלת: ״שזה משהו שהוא רגיל אצלכם ברפרטואר המיני בניכם, פשוט הפעם זה היה חזק מיד לרמת העוררות, עכשיו מה היית עושה במצב כזה אחרת?״

אני: ״הייתי משנה את האחיזה ליותר קלה וממשיכה״

המטפלת: ״נכון, משנים את התנוחה וממשיכים, עכשיו לא להיכנס למקום הזה של אויי אני מצטערת, אני לא בסדר, אני מקבלת על הראש כמו ילדה קטנה וננזפת. בסדר עשית משהו שלא מתאים משנים ממשיכים הלאה, מה היתה התגובה של ונוס?״

אני: ״הוא התרחק ממני״

המטפלת: ״אוקיי אבל אי אפשר להגיד בוא רגע לאן אתה הולך?!״

אני: ״נבהלתי מהתגובה שלו, אם זה היה עם מישהו אחר או עם דן אבל שהייתי פחות רגישה לתגובות שלו הייתי מצליחה לפעול יותר בקלות״

המטפלת: ״זה שקרה משהו שהוא לא מדיוק לא אומר שאין יותר באותו הרגע יכולת להמשיך מפגש מיני אז מקסימום אומרים אויי סליחה וממשיכים הלאה אבל לא מפסיקים, מאד כאב לו והוא מאד נפגע אז תבואי ממקום אחר ותגיעי אחרת, משהו משחקי כזה, מה קרה לך באותו הרגע?״

אני: ״הרגשתי שוב ילדה קטנה שנוזפים בה״

המטפלת: ״באותו הרגע הוא הופך להיות התינוק של האמא הלא מדיוקת שלו ואת הופכת לילדה הנזופה ואז יש לנו שם שני ילדים, כי אם באותו רגע לא הייתה לנו ילדה נזופה היית מגיבה אחרת״

אני: ״אני יודעת שאני נכנסת למשבצת של הילדה הנזופה ולא מתפקדת משם״

המטפלת: ״אבל גם הוא נכנס למקום הזה, והוא צריך להגיד לך - ״אויי זה לא נעים״ כמו שפעם הבאת מכשיר קוצני ועשית לו עם זה וזה היה עוקץ ולא נעים אבל הוא אמר שהמשכתם להיות בסיטואציה הוא לא קם והלך. בד״כ הוא קם והולך פיזית או נפשית במקום להעיף לך את היד ולהגיד די את מכאיבה״

אני: ״הוא אפילו לא עשה את זה, הוא פשוט התרחק ממני״

המטפלת: ״הסיפור הוא לא להפוך באותו הרגע לשני ילדים, אלא להישאר שני בוגרים, שני פרטנרים מיניים בוגרים שמחזיקים את הסיטואציה המינית שכרגע הייתה וממשיכים אותה.

אני בטוחה שאם זה לא היה המקומות האלו של הילד/ ילדה היית מתפקדת אחרת לגמרי״

אני: ״כן ברור, זה היה non issue בכל מצב אחר״

המטפלת: ״אל תשכחי שאת לא לבד בסיפור הזה, יש שם מישהו שהופך לילד, שהיום הוא כבר כועס במילים, פעם הוא היה מתרחק״

אני: ״היום הוא גם כועס במילים וגם מתרחק. הרגשתי שאני לא רצויה בחברתו והשתבללתי״

המטפלת: ״מאיפה את מגיעה לפשרנות הזאת? אנחנו לא במקום של כל מה שהיה בעבר אלא עכשיו בתקרית לפני יומיים, כל אחד מכם צריך לעזור אחד לשני לצאת השתבללות ולהמשיך. מישהו שם צריך לזכור שהוא לא הילד שם והוא המבוגר״

אני: ״אני יכולה לזכור את זה, ואני די זוכרת את זה, לוקח לי שניה לנשום ואז לחזור למקום. זה היה די מבאס המצב הזה, בגלל הריחוק ורק היום שדיברנו קצת על איזה אלבום ונפגשנו בחדר כושר והיה מגע אז אפשר היה קצת להתרחק ממה שהיה״

המטפלת: ״את מבינה שמגע הוא סוג של תרופה במצבים נפשיים ינקותיים, תמיד שאנחנו רוצים לנחם מישהו שכועס או לקרב מישהו שהתרחק כדאי מאד שנשלב בזה מגע.

שימי לב לפרק הזמן שחלף בכל הימים האלו את מרוחקת, אני לא בטוחה שילדה נזופה זאת המילה המדיוקת״

אני: ״ילדה מנודה״

המטפלת: ״זה דיוק ממש חשוב, כי מנודה זה קשה, אין סיכוי בתור ילדה מנודה ללכת למי שנידה אותך, איך אפשר לבוא להגיד - ״נו מאמי בוא נמשיך״ זה הקטש שלך פה.

אני: ״אני זוכרת בבית ספר שהייתי הרבה לבד״

המטפלת: ״לא הייתה שם לפחות מישהי אחת שאיתה תוכלי לדבר? ולמי יכלת לספר שאת מנודה?״

אני: ״לאף אחד, פעם אחרת שסיפרתי את זה לאמא שלי, שהיה פיקניק שהבנות בכיתה אירגנו ואותי לא הזמנו, היא לקחה אותי לשם ונסתה לפתור את העניין הזה בעצמה וצעקה עליהן, שזה היה הכי גרוע וזה לא עזר בכלום, אחרי זה אמרתי לעצמי שאני לא מספרת לה שום דבר בחיים.״

המטפלת: ״עד שפעם אחת העזת לספר למישהו, חטפת פדיחות נוראיות״

אני: ״כן, היא גם לא עשתה את זה בצורה שהיא הייתה רכה עבורי, היא פשוט הכניסה אותי לאוטו ונסענו לשם ואז היא עוד צעקה עליהן שהן יעשו את הפיקניק הזה איתי וזה היה נוראי, אני ממש הדחקתי את זה כמה במשך השנים״

המטפלת: ״את מבינה שהחוויה הזאת היא נוראית ואין דרך לצאת ממנה, אני חושבת על התגובות של אמא שלך שהן נורא חדות״

אני: ״כן, היא מאד אימפולסיבית במגע, מגע לא רך, אני לא זוכרת שהיו מכות, אבל כן היו הרבה תגובות מאד מהירות של להעיף את הדברים בחדר. הייתה בה המון אלימות כבושה שלא ידעה איך לצאת הרבה פעמים״

המטפלת: ״היא יצאה בפעם שהיא הוציא לך את היד מהמקום, את אומרת שהיא לא עשתה את זה בצורה רכה, הרי היא גם צעקה עליהן״

אני: ״כן והיה גם ריב בנינו והיא בכלל לא ראתה אותי. אם אני הייתי במקומה הייתה קודם כל מחבקת ועוטפת את הבת שלי, ושואלת אותה על ההרגשה שלה, מה היא חושבת לעשות ואז מעודדת אותה ביום כיף רק של שתינו. ולא לגרום לעוד יותר פדיחה בסיטואציה המאד קשה הזו.״

המטפלת: ״זה ממש להבליט את החריגות שלך, הבושה שהרגשת באותו הרגע. את שמה לב שהתנועות האלו שלך הן תנועות למדת בקשר אינטימי ארוך טווח, שאת תופסת את דן ככה זה כאילו מאד עוזר לך בבדס״מ, כי הנרטיב הבדס״מי מתאים לזה, אנשים שנמצאים איתך בבדס״מ זה כי הם רוצים את המגע הזה. אבל מה שקורה שונוס כנראה היה אוהב את המגע הזה בתוך קונטקס אם הייתם באיזשהי פעילות בדס״מית זה לא היה חריג ומתואם לסדיסטיות שלך או לתפקיד שיש לך שם אבל את כאילו לא מכירה מגע רך מהבית. כשאת נוגעת בונוס בלי גירוי מיני, איך המגע שלך בו, נעים לו?״

אני: ״זה מאד תלוי, זה יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, זה לא שאני יודעת בוודאות להגיד שהמגע נעים.״

המטפלת: ״אני שומעת הרבה פעמים מונוס שהוא צריך מגע ראשוני שקודם כל רואה אותו, איזה מגע מתכוונן. ואני מחברת את המגע הזה לסיפור עם אמא שלך ואני חייבת שתביני לאן להוביל את המגע הלא מותאם לתוך משבצת של סיפור פסיכולוגי שתדעי לאן הוא שייך.

זה לא שאת לא בסדר ואני חייבת שאת תצאי מהמקום הזה״

אני: ״אני אומרת לעצמי את זה, שזה לא שאני לא בסדר״

המטפלת: ״יש לך את המגע הזה בעצמך וכלפי ונוס ונפשו, כי המגע הזה כלפיך היה אימפולסיבי ולא מותאם, לא של ונוס של אמא שלך ובגלל השיחזור כך זה קורה.

יש לי תחושה שאם היית רואה אותו שניה לפני שאת נוגעת היית פועלת אחרת.״

אני: ״ממש הרגשתי שלא הפעלתי טיפת מחשבה, בתגובה שלי״

המטפלת: ״והאינסטינקט שלך הוא המגע הזה, שזה המגע שאת קיבלת כילדה, את חייבת להבין שאת לא אשמה, לימדו אותך מגע לא רך ואת פיתחת מזה בדס״מ ויצרת מזה משהו טוב, שאת בעמדת כוח שם ולא הילדה המנודה שסובלת כי באותו הרגע היית נבהלת כי היו כל מיני אירועים דומים באגרסיביות, לא רק הפיזית אלא גם הנגיעה שלך בנפש בסיפור עם הפיקניק. כי אמא שלך לא הייתה מוכוונת ילד כי אם היא שניה הייתה מסתכלת ואומרת - ״וואי זה משגע אותי בא לי ללכת לשם ולפוצץ אותם מכות על שנידו אותך״ אבל אם היא הייתה בקשר איתך, היא הייתה רואה משהו במבט שלך, הייתה תקשורת, כאן היא לא ראתה אותך ופעלה לפי וויב שלה ובניתוק ממך.

את חייבת להבין שיש לך את זה בגלל שלא היה לך הורה שראה אותך ושאל - ״מה את צריכה?״ גם אומר במילים וגם אומר לעצמו בראש.

כמו שאני אומרת בהדרכת הורים, שניה לפני שאתם מגיבים תראו רגע את הילד ואז תחשוב מה הוא צריך, זה משהו שאני בטוחה שאמא שלך לא הייתה עושה, כי היא הייתה מאד אימפולסיבית בתגובות שלה אליך וזה מה שקורה לך באופן אינסטינקטיבי איפה שאת נמצאת בסיטואציות אינסטינקטיביות בסקס מול בעלך״.

המטפלת: ״זה כמו הסיפור עם ההודעה, שפעלת על דעת עצמך ולא ראית אותו, לכן חשוב מאד שלא תזניחי את בא לי, אתם הייתם בקשר מאד משמעותי אחד עובר השניה, אבל כאילו לא הייתם באינטמיות, תזכירי את האמא עם התינוק, שניה להסתכל עליו להבין באיזה מצב הוא לפני הפעולה.״

אני: ״אני חושבת שהרבה פעמים כילדה הרגשתי את המגע שקיבלתי כמהיר, מבהיל ולא מתאים״

המטפלת: ״ככה היא הייתה תוספת אותך, אני יודעת את זה לפני הגוף שלך ואיך שהוא מגיב בסקס, זה פעם אחר פעם קורה, זה קורה לך באינסטניק ואני מתה שתדיעי שזה לא קורה כי את בנאדם רע, לא קשובה אליו או לא אוהבת אותו זה לא בגלל זה.

היחידה גוף נפש שלך מכירה את המגע הזה כסיטואציה של טיפול גוף, כי לא היו זהירים איתך והיא לא הייתה מוכוונת לא במגע ולא בנפש.

תדעי שיש לך עבודה קשה לעשות אבל אני צריכה שתקחי אחריות על העבודה שלך והיא להיות מיינד למגע שאת נותנת בתחילת מפגש מיני ואחרי שאת גומרת״

 

אני חושבת לפתוח פינה קבוע בבלוג שלי.

תגובות בעד יתקבלו באהבה ותגובות נגד לא יתקבלו.