החיים על סף תהום

לא כל כך נורא הנופשון הקטן שלקחתי לעצמי ככה באמצע החיים.
החדרים נוחים, המיטה מפנקת עושה מחשבות של הרבה מעשים רעים כבר שנעשו בה, הפעילויות למשך היום מגוונות (היום ראיתי טלויזיה יותר מבכל החמש שנים האחרונות) המקלחת סבירה (חבל שאין אמבטיה) אפילו פינקתי את עצמי היום בספא. האוכל כאן לוקה בחסר אבל זה בסדר אין לי יותר מידי תאבון.
ככה זה שבתחילת הקיץ אני מוצאת את עצמי קודחת מחום ושאני מגיעה לרופא הוא רק מסתכל עליי לשלוש דקות וכותב לי המון מנוחה והמון כדורים. ואז ארזתי תיק והלכתי להחלים אצל ההורים.

יכול להיות שאלו אירועים הסופ"ש שהיה מעולה שכנראה ולמישהו זה הפריע והייתי חייבת לחלות, ואולי אלו המחשבות המוזרות בצירוף עם השיחה המוזרה שהייתה במוצ"ש שכנראה ואני באמת לא הבנתי מה מותר ומה אסור בזוגיות "פתוחה" מוזרה שכזאת מה הכללים? למה עם נשים זה בסדר אבל עם גברים זה אסור? ומי בכלל קבע אותם? ואיך בכלל אפשר לנהל זוגיות כזאת שהיא מסובכת שנמצאים כל כך רחוק אחד מהשני רוב הזמן ואז אני בכלל לא באמת יודעת מה אני רוצה אם זה אותו או את מה שהדימיון שלי עושה ממנו. אני בכלל לא ממש ידעתי שאנחנו עדיין בזוגיות או משהו כזה, ואיך לעזעזל הגיע המידע של מה שעשיתי בסופ"ש עד אליו שם בלונדון?

כל כך מבלבל כואב לי הראש ויש לי לחץ מוזר בלב אבל בגלל זה לקחתי את הנופשון הזה כדי לדעת לסדר את הדברים ולהגיע להחלטות הנכונות..

עוד לפני שלב הארגזים הראש עושה את שלו והוא מתחיל לארוז את זכרונות הטובים ולצדם את הזכרונות הכואבים.
את כולם הוא מכניס אותם לקופסאות ורושם עליהם מדבקות עם תמצית של תוכן.
כן זה לא קל לקפל את החבילה הזאת שנתיים עמוסות בכל מה שרק אפשר לתאר
ואני מאחלת לבא אחריי שיקבל את האנרגיות שאני קיבלתי כאן ויחווה את העוצמה שהייתה לי כאן.

כנראה שזה לא רק מעבר פשוט זה עוד משהו בעל ערך שאני מגלה אותו עכשיו, כל מה שהדירה הזאת ספגה ממני זה בהחלט יכול להיות תסריט טוב לסרט. ומעבר למה שהתרחש בדירה יש את המעבר לכך שאולי זה המוכרים של החנויות כאן שמכירים אותי כבר כל כך טוב וכל בוקר מברכים אותי ל"בוקר טוב שכנה" אולי זה היופי הלילי שקשה לי להיות אדישה אליו, אולי זה השכנים שלי שבעוד שאני כותבת את השורה הזאת עולה לי חיוך זדוני.

את כל מה שיכלתי לקבל כאן כבר קיבלתי ועכשיו אני עוברת למקום שיתן לי זכרונות חדשים טוב לא הכל אני משאירה כאן יש דברים מכאן שאני לוקחת אותם איתי את הטובים באמת.

אנחנו מכירים בדיוק שלוש דקות בפיקניק יומולדת, הוא פורט על הגיטרה כל מיני שירבוטים
ואז הוא מסתכל עליי ומתחיל לשיר ...My girl, my girl,

פצעים ונשיקות
כמה מתאים לך שני ניגודים שהולכים נהדר ביחד.
אני זוכרת שתמיד אהבתי את הסיפור שלך על הדיסק של מוניקה סקס ששם בוושינגטון הרחוקה היית שומעת את הדיסק ונזכרת בת"א וזה מה שגרם לך להתגעגע ולחזור לארץ.
כבר כמה חודשים שאני מחכה שתתקשרי אליי מחו"ל ותגידי לי שהכי כיף לך בעולם ואת עושה חיים כמו שאת יודעת לעשות ושאת מצטערת שנעלמת ככה פשוט ככה יצא ואת תחזרי ממש בקרוב.
ואני כבר מכינה בראש את אלפי הסיפורים שיש לי לספר לך ברגע שתחזרי.
כמעט חמישה חודשים שאת לא כאן, בדירה שלך גרים אנשים אחרים לדעתי הם בייקרים, אולי תשמחי לדעת שהם שמו אדניות עם פרחים במרפסת שלך ואפילו הם שמרו את הכסאות האדומים ושאני עוברת משם המרפסת מחייכת אליי.
זאטרס בסדר אני משתדלת לפנק אותו ולדאוג לו, זה עדין מוזר לי שהוא אצלי אפילו השבוע סיפרתי אותו אבל את היית כועסת אם היית רואה מה עשו לו. אם רק היית יודעת כמה הוא בכה באותו הלילה זה היה נורא.

הכל כל כך שונה כאן מאז שהלכת, ופתאום כל שיר נשמע אחרת לגמרי, המסיבות זה כבר לא אותו הכיף שהיה שהיינו יוצאות ביחד, כבר אני לא יוצאת לתפוס תיירים, המסעדות זה לא זה, וגם לא הקאווה איבדה את הטעם שהיה לה שהיינו שותות ביחד.
מצאתי סידרה חדשה "יומני הערפד" ואין פרטנר יותר טוב ממך בשביל לראות סדרת ערפדים מה גם שלי יש פור עלייך כאן כי אני קראתי את הספר לפני כמה שנים.

את יודעת היית כל כך יפה בפעם האחרונה שראיתי אותך היו לך פני בובה.
כל הזמן רצים לי בראש הדברים שלא הספקתי לספר לך אפילו על ההמשך של אותו לילה/ בוקר שנפרדנו אין אף אחד בעולם שמסוגל להיות שם במקומך ולהקשיב לסיפורים שלי.

ונכון אין לי סיבות להיות עצובה אפילו להפך אני מרבה לחייך לאחרונה ומהסיבות הנכונות אבל משהו מת אצלי.

אין לך מושג כמה את חסרה לי.

אוהבת אותך מאד
ומתגעגעת

למה כשמגיע הזמן הרלוונטי להתחיל לחפש דירה חדשה, הדירה שלי חייבת להיות הכי יפה, הכי מלאת אנרגיות חיוביות, הכי כייפיתי להיות בה, הבעיות הטכניות שבה מתגמדות ובעלת הדירה המטורללת נעלמת מהאופק.
למה שאני אמורה לחשוב קדימה היא מחייכת אליי ואומרת לי "בואי תשארי איתי עוד"
ובאמת שבקיץ הדירה שלי הכי יפה לי בעיניים, לעומת החורף שבו הדירה נוראית.

ואני רוצה לעזוב כי אני כל כך אקלל אם אני אשאר כאן עוד חוזה
ואני אמורה לחסוך אז בהחלט מקום לשינוי זה מבורך

אבל באמת שכואב לי לחשוב על זה.

נמאס לי לחיות ככה
עם העצב, הבדידות, העגמומיות, הדיכאונות.
שום דבר שמח או טוב לא יצא ממצב כזה.
כל האפור הזה לא עושה לי יותר מידי טוב.

ובתקופה האחרונה הבילוי האולטמטיבי עבורי הוא לשמוע שירים עצובים במחשב.

איפה השארתי את הדברים שגרמו לי לחייך, לשמוח, לצחוק ויותר מכל לאהוב את עצמי.
אני צריכה לחפש אותם כדי שאוכל לחזור לאהוב את עצמי ואת סביבתי.

נמאס לי!

כי עדיין אני לא מצליחה להוציא מילים
כדי להספיד.

חוץ מזה שאני מאד מתגעגעת

אין מספיק דמעות בעולם שיכלו לבטא את הכאב


אוהבת אותך ורד
לעולם

עכשיו הגיע הזמן להגיד להוריד את המסכה ולהתחיל לדבר.
מצחיק אותי שתמיד יש לי את אותם חששות בלדבר מהלב בבלוג שלי, תמיד אותה מחשבה על איך הקוראים יקבלו את זה ואיך יגיבו לזה.
אבל הפעם ממש לא אכפת לי.

אז ככה לפני שבוע פחות יום נטרפתי געגועים מטורפים אני לא יכולה לתאר כמה זה היה חזק, ממש התגעגעתי למגע המוכר, לחיבוקים, לנשיקות, להכלה הרגשית ואפילו לשכב במיטה מחובקים. ומה שעצר אותי מלעשות את הטלפון המיוחל זה הזיכרון. הזיכרון שעל אף הגעגוע המתוק שיחלוף ברגע שנפגש בסוף אני אשאר עם לב פתוח ומדמם אותו כאב ששבר אותי כל כך הרבה פעמים במשך בזמן האחרון.

אני רואה סוף סוף שהזיכרון יותר חזק מהגעגוע והוא לא מאפשר לחזור לאותו המקום.
אני לא מסוגלת לשיר לעצמי ולסובבים אותי את אותו הפזמון.

אין ספור פעמים פגעתי כדי להרגיש אהובה ואין ספור פעמים נפגעתי כי אני קשוחה ולא מוותרת בקלות על אהבה.
אבל קשר לא עובד על מי הורס/ פוגע/ מעליב ומשפיל יותר
קשר טוב עובד על תמיכה, תקשרות, זוגיות ואהבה.
לא שאלו דברים שלא היו אבל הכל תמיד בא ביחד וכמה שיותר חזק.

אהבתי כל כך חזק ובעוצמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות ורציתי לדעת ולהאמין שגם אתה אוהב אותי ככה כל כך חזק ועם כל הלב.
ואחרי שנפגעתי שוב ושוב הבנתי שזאת רק הפנטזיה שלי.
הפנטזיה שלי שנחייה ביחד בזוגיות מטורפת מאהבה וננצל כל שניה בחיים להגשמתנו.
אני מודה שהאמנתי ככה הרבה מאד זמן הפנזטיה התנפצה לי רק לפני חודשים בערך שכבר די לא יכלתי לסבול עוד.
לא יכלתי לחיות עם בנאדם שמזלזל בי ובאהבה שלי אליו.
אין לך מושג כמה לילות וימים בכיתי בגללך וזה היה שהייתי בקשר מלא איתך.

במשך שנתיים הראת לי יום יום כמה כל בחורה ובחורה יותר טובה ממני, להיא יש אוטו, ההיא סאבית נהדרת, ההיא מצליחנית, ההיא כוסית מעוצבת, ההיא מאתגרת אותך, היא מאד אינטליגנטי וחריפה.
וואלה באמת האמנתי שאני לא מספיקה טובה בשבילך קיבלתי את הכל התשובות מולי ובכל זאת תמיד חזרנו.

אם אהבת אותי כל כך אז למה פגעת בי כמו שאף אחד בעולם לא פגע.
השפלת אותי כמו שרק אתה יכלת, לך היה הכוח לפגוע ולרמוס אותי שנתיים הצלחת ממש יפה.
ופתאום אחרי שכבר התנפצו כל הפנטזיות ואני לא מוכנה להיות שוב השטיח שלך כמו כולן
ואז אני מקבלת את המעמד שכל כך רציתי פעם.

עצוב לדעת שרק שאנחנו רחוקים ואין הרבה סיכויים להחזיר את הגלגל אחורה אנחנו מעריכים כמה טוב היה אז.

למה חתונה?

כי אפשר לעשות חשבון בנק משותף.
כי אפשר להגיד לאבא ובעיקר לאמא שסוף סוף יש כיוון בחיים.
כי מתישהו מגיעים לגיל שצריך לתת תשובות והסברים לסביבה.
כי אפשר לקנות דירה לבנה ומעוצבת באיזה עיר בורגנית.
כי אז אפשר להגשים את החלום בית עם גינה, שני ילדים וכלב.
כי אפשר להפסיק לקחת גלולות וזה בסדר (בערך)
כי אז שיש בבית כל מיני תיקונים ומטלות (לתלות כל מיני דברים, לפתוח סתימות וכו') לעשות יש מי שיעשה אותם
כי אז לרוב המיטה בלילה לא קרה ונעים להכנס אלייה
כי אז אפשר ורצוי להפסיק עם כל ההתבלגנויות.
כי אז את רשמית ה"אחת" של ה"אחד" (?).
כי לפחות פעם אחת צריך לעשות את זה.