החיים על סף תהום

אין ספק שהבדידות מייצרת דפוס שונה לגמרי של כתיבה
ולמדתי שהגעגועיים מתחלקים ככה:
ביום הראשון הם עוד לא מתשפטים לגמרי על הגוף רק קצת כמו ניחוח מציק הרי עוד כל הטעם הטוב והמתוק נישאר על השפתיים.
ביום השני הם כבר די נוכחים בחיים ועושים מאין פלאשים של תמונות של רגעיים קסומים.
ביום השלישי זה כבר ממש חזק הם התפשטו בכל הגוף מעציבים בלב בראש בידיים בפה ועוד על מיני חלקים בגוף. בשלב הזה יכולות לבוא גם הדמעות.
היום הרביעי זה עדיין חזק וכואב אבל נותן תחושה מעוררת לחיות כי כבר רואים את הסוף.
ומחר אני יודעת שברגע שאני אלך לעבודה ואני אחזור ממנה אני כבר יראה את נושי.


אוףףףף
דיברנו עכשיו והוא הייה מרוגז אין לי מושג למה התקשרות בנינו גם ככה מחורבנת לגמרי בשבוע הזה יש לי כל כך הרבה מה להגיד ועד שיוצא לי לדבר איתו אני כבר לא ממש זוכרת ולפעמים אני סתם מדברת על שטיות ודברים לא רלוונטים. אני ממש רציתי שיהנה מהחופש הזה ויבלה ויהנה ויחזור עם כוחות חדשים ואנרגיות מטורפות.

אני מרגישה שהכתיבה שלי בכיינית אני לא אוהבת להתבכיין סוג של רחמים עצמיים שאני לא ממש מתחברת אליהם ניראה לי שאני צריכה ללכת לישון