מאשה שתתה לאט לאט את הבירה מהבקבוק ולא הוציאה מילה מפיה.
היא מתחה קדימה את רגליה ונשענה לאחור ואת מבטה שלחה קדימה כלפי האופק הרחוק.
"טוב.. טוב. כשאתה מציג ככה את הדברים בלי לשכנע אותי בדרכים נסתרות אני מתחילה להבין מה אתה מוצא בי. ומה אני מוצאת בך"
לאחר שסיימה מאשה את בקבוק הבירה שלה, הגישה אותו לרחמים והרתה לו באצבעה לזרוק את הבקבוקים בזבל
"אז?" שאל רחמים כששב לספסל
"אני לא יודעת. אף פעם לא הייתי בקשר רציני כזה. יש דברים ששנינו לא יודעים אבל אני מוכנה לבנתיים להיות המלכה שלך. בתנאי שזה לא יהרוס לך דברים שאתה מאמין בהם"
"תודה. תודה תודה" אלו כל המילים שרחמים הצליח להוציא מפיו.
"זה יפה לראות אותך מתרגש כל כך. מקווה שזה יהיה מרגש גם בהמשך ולא יהרוס לנו את החיים".
"אז.. בתור עבד איך אני יכול לרצות אותך?" הקשה רחמים
"אתה יכול להתחיל בזה שתחליף את מריומה בבישולים ובתחזוקת הבית. אני לא אוהבת שנשים הן כאילו מוכרחות להיות במטבח"
"אוקיי, רשמתי לעצמי" השיב רחמים
"אממ.. מה עוד? בינתיים זהו, אם אני אחשוב על עוד משהו אני אודיע לך"
"תודה המלכה" ענה רחמים ברצינות ונשק לאצבעות ידיה
"אז נזוז. עבדי היקר?" שאלה מאשה בחיוך.
"אם זהו רצונך, המלכה" השיב רחמים ברצינות.
מאשה ורחמים הגיעו לבית בדיוק כשמריומה התכוונה ללכת לישון.
"סליחה על האיחור, גברת מריומה" התנצלה מאשה מכל הלב.
"דיברנו ודיברנו ולא שמנו לב לשעה"
"על מה כבר אתם יכולים לדבר כל כך הרבה זמן?" שאלה מריומה בכעס שהיה מהול בדאגה לשלומם.
"דיברנו עליך! אני חושבת שמאחר והגעתם לפה לטיול, הכי נכון יהיה שתיקחי הפסקה מהדאגה לבית את כבר מלא שנים רק דואגת לכולם. מהיום רחמים ידאג להכל"
"מצחיק מאוד" אמרה מריומה ביובש
"היא מתכוונת ברצינות" הוסיף רחמים על דבריה של מאשה "אני רוצה לדאוג לך בזמן הטיול הזה, את תוכלי להסתובב עם מאשה ללכת לציון של רבי נחמן. אני אעשה את כל העבודה המלוכלכת"
"זה לא מוצא חן בעייני" אמרה מריומה בישנוניות ובעיניים חצי עצומות "לא יודעת למה זה לא מוצא חן בעייני, אבל אנחנו נדבר על זה מחר בבוקר"
"לילה טוב גברת מריומה" אמרה מאשה
"לילה טוב לשניכם" השיבה מריומה
משמאשה ורחמים נשארו לבדם
מאשה הורתה לרחמים שיעסוק בהגשה ולא יאכל אלא רק את מה שתיתן לו לאכול אחרי שהיא תשבע.
"תודה שהמלכה דואגת לי שלא אשן רעב" אמר והלך למטבח לחמם למאשה את האוכל שמריומה הכינה בשביל שניהם.
הוא לקח תפוזים טריים וסחט למאשה בכוס ואת האורז עם שניצל חם הגיש למאשה בצלחת הכי מהודרת שמצא.
"אתה יכול לשבת" הניעה מאשה באצבעותיה לעבר הכיסא ממולה.
"תודה" לחש רחמים בשקט והתיישב על הכיסא ממול
"זה באמת מה שאתה רוצה? שנתנהל ככה מהיום והלאה? את האמת קשה לי לחשוב עליך ככה. זה מרגיש לי מוזר מאוד"
"אני גם לא מעכל את זה לגמרי שמהיום אני עבד, אבל אני אומר שניתן לזה צ'אנס עד שבת ונראה אם זה מצליח לנו או לא. בסדר?" התחנן שוב רחמים
"אני אומרת שנחשוב על זה עוד בלילה ואם באמת תרצה בזה אני מוכנה לתת לזה צ'אנס עד שבת"
"טוב אין לי חשק לאכול עוד" אמרה מאשה ורקקה יריקה מלאה עם מיץ תפוזים אל תוך הצלחת. "בוא תמשיך מפה"
רחמים לא רצה שהיא תראה אותו מפקפק בהחלטה לצאת איתה לכן הוא מיהר להתגבר על הדחיה שחש מעצם זה שיאכל משהו שהיה בפה של מישהו קודם לכן והחל לבלוע בכוח את שאריות האוכל שמאשה השאירה בצלחת.
"תנקה פה אחר כך את הכל. אני הולכת לישון. לילה טוב"
אמרה ונשקה לו על הראש