דברים בעלמא

יהיה זה טעות לקרוא את בודהה שלא כחלק מהדת ההינדואית. כי לדעתי הוא היה סוג של רפורמטור דתי של הדת ההינדואית. ויצא נגד התפיסה של האטמן (האני) שבאופנישדות

-----

אבל, לגבי האמירה הבודהיסטית שאדם צריך להבין ש'האני' הוא משהו לא קבוע.
זה לא אומר שהאדם ישלול לגמריי את חמשת המצרפים שיש לו. (הגוף, תחושה, תפיסות, מגמות רצון, הכרה)
(כמו שאפשר להבין מהדרשות של הבודהה)
אלא הוא יבין שהאני בהווה, ובעבר. חווה, וחוויתי, כל כך הרבה שיהיה זה מוזר לקבוע מי הוא האני החושב. (שזה בערך העיקרון של ההתהות המותנית) כלומר, האדם נגוע בתפיסות מוטעות מהעבר וההווה. כך שקשה עד בלתי אפשרי להגיע למצב ניטרלי של אדם אובייקטיבי ששופט את העולם.

ההוכחות שבודהה לא היה נגד ה'אני' באופן מובהק:

1. לפי האגדה המוכרת לנו בודהה חי את חייו בצורה רגילה עד שפגש את החולי, זקנה ומוות.
וזה שינה אצלו את התפיסה לגבי הסבל שהם חלק בלתי נפרד מהחיים
אם ננתח מה קרה שם מבחינה מנטאלית אפשר לומר, שבודהה יכל לזהות את עצמו כאדם צעיר, בריא ועשיר. ולעומת זאת יש אנשים שלא שפר עליהם המזל. כלומר, יש כאן הבחנה בין האני לבין האחר.
וזה משהו שברגע שהתינוק מצליח להבדיל עצמו מהסביבה. הוא כבר לא יכול לחזור אחורה מהתובנה הזו. ובכול זאת ההבחנה בין האני לאחר לא הפריעה לבודהה להגיע להארה

2. למנזר לא מקבלים ילדים לפני גיל שהם מסוגלים להבריח עורבים. כלומר, גם הבודהה מצפה ממי שרוצה להגיע להארה שיהיה מסוגל להבחין בין העצמי הבסיסי שלו לבין העורבים.

3. אם נזיר בודהיסט אוכל שלא בזמן. הוא אמור להתוודות על זה. כלומר, בודהה מנסה לחנך את הנזיר בהווה שימנע מלאכול, באמצעות ענישה עתידית של הרגשת אי שייכות לקבוצה.
●בהמשך הנזיר יפנים את הכללים של בודהה ומעצמו לא ירצה לאכול שלא בזמן. אם כך יש עצמי מובחן, שעובר תהליכים מנטאלים

4. בודהה יצא נגד הפרושים שהסבל שהם סובלים מונע מהם להגיע להארה. כלומר, הבודהה מבין שיש כאבים שהאני חווה שזה קשה עד בלתי אפשרי להתגבר עליהם

----

●אם ככה אפשר לדמות את מה שבודהה אמר לגבי הרצון שתמיד נרצה עוד משהו. שזה דומה ליצר התוקפנות. שגם לו אין שובע וככל שנהיה יותר תוקפניים ככה נגדיל את המפלצת שבנו.
ככה לגבי הרצון, זו מפלצת שככל שנזין אותה היא תגדל אצלנו בראש, ולא תיתן לנו את השקט הנפשי. כדי שנוכל להשתחרר מהמפלצת אחת ולתמיד. (בשפה בודהיסטית זה יכול להיקרא האיחזות באני)

●אחרי האהרה האדם חווה רגשות חיוביים כלפי כל היצורים בעולם. כלומר העצמי שלי לא מתבטל אלא אני מרגיש אחדות מול כל הבריאה

●אפשר לומר שבודהה אומר שאחרי שנשחרר את הרגשות השלילים שבנו. יהיה לנו מרחב שבו הרגשות החיוביים יצמחו מאליהם.

●אהבה ושיכות הם צרכים בסיסים, ככה שיש צורך להיות אהוב ולאהוב. אבל בודהה יאמר שלא נהיה תלותיים באהבה כי אז זה יוביל בהכרח לסבל, אלא נהיה חומלים בצורה אמיתית ואז נחווה את האהבה בצורה שלא תגרום לנו סבל. (בערך כמו אריך פרום באומנות האהבה)

------

אני לא מומחה כזה גדול בכל התורות האלה, ככה שיש מצב שטעיתי. ואם כן אשמח לשמוע איפה