תקראו אותי - או שלא.
זה ממש בסדר גם אם לא.
הרי מי אני בין אלפי נשמות עם סיפורים מרגשים וכואבים, מצחיקים ונעימים - יותר או פחות.
מי אני , אם לא פיה שמשוטטת ברחבי הרשת - מנסה לקחת את האבקנים שנותרו ולסחוט מהם טיפת השראה.
מוזה, היחידה שנותרה לי -
שמתמלאת כל יום מחדש כמו פח השמן והחנוכייה ולפעמים היא מפסיקה
וליבי נפעם, נעצר, כואב כאילו נשבר מידיו של הילד בכיתה בפעם הראשונה.
אתמול שכבנו במיטה ובכינו דמעות עונג,
היום אספת את שערי, לקחת את שאריותיך וברחת.
כשיצאת מהדלת, נכנסה גברת מוזה.
יפה, לבנה, צחורה.
מצביעה על כל חלקי האפלה שזוהרים בי.
היא פנתה אל האגו, נילחמה בו שעות.
היא ניצחה, הוא היה שרוע על ידה מתנשם בנשימות כבדות וצועק די.
נותרתי אני פצועה, ללא האגו שיגן עליי.
רק נשמה חשופה, אפלה - מגששת אחרי שאריות האור.
"ניצחת... מה עכשיו ? "
המוזה חייכה, נישקה אותי בלהט.
הותירה אותי המומה, שרטה אותי בסימן שהשארתי אני לרבים אחרים.
צילקה אותי בכל מימד שאפשר לחשוב.
יצאה מהדלת.
מר אגו ביקש משהו, לא רציתי להקשיב.
הוא עצם את עיניו, גם אני.
נותרנו שוכבים על הרצפה.
נושמים בכבדות עד שנפלה עלינו דממה.
יום אחרי, ראיתי שהתקרבת.
ליטפת את פניי והייתי קרה.
כבר לא נותרה נשמה.
כבר לא נותרה אף דמות שתלחם מולך.