פעם העולם שלי היה ברור ופשוט שחור ולבן טוב ורע חושך ואור קודש וחול
ואני הטוב והאור המבריק שמנצנץ מהעיניים שלכם ומֵיכל שרק מכיל את מי שצריך וקיום שכולו נתינה ואין לי צרכים משלי מלבד למלא את שלכם ואין משמעות בקיום שלי מלבד המשמעות שאתם נותנים לי
אבל האור שלי האיר רק כלפי חוץ ועמוק עמוק בפנים מתחת לשכבות עבות של עטיפות וקליפות וחומות ומחיצות שנוצרו מתשובות מגומגמות לשאלות מושתקות ומהסברים חלקיים לתהיות קיומיות ומהכהייה של קצוות חדים ושורטים והכי מפחדים משתקים ומחולשות כואבות,
עמוק בפנים בתוך הנשמה שלי הסתתר לו צינוק טחוב וחשוך, בור עמוק שיודע לבלוע לתוכו את כל הזיכרונות והמחשבות והכאבים והצלקות והכשלונות והצרכים והמאוויים והתשוקות והחלומות האפלים המטונפים הטמאים והסוערים שצריך להדחיק כי אין להם מקום בקיום המואר שלי
ומידי פעם אחד מהם הצליח לטפס מעלה מהבור ולהתפלח לתוך התודעה שלי דרך סדק בחומה והתחנן למעט אור יום וחום ואהבה אבל כמעט והצליח לערער את האיזון ולמוטט את מגדל הקלפים שהוא אני ולכן קיבל ממני רק בעיטה חזקה בלב וסטירה מצלצלת שתזכיר לו מה המקום האמיתי שלו ושקט (מדומה) על פני תהום חזר לעטוף אותי
עד שבאת אתה
ותוך רגע ראית לתוכי פנימה את כל האמת המלוכלכת שבי שמסתתרת מעצמי ומהעולם אבל מתה כבר לזחול החוצה ולנשום אוויר צח ולהרגיש ולהיות נוכחת
ובסבלנות וברגישות חצבת בחומות ומוססת את המחיצות והסרת את העטיפות וקילפת את הקליפות ואיפשרת לחושך שבי לצאת לאור ולימדת אותי להפסיק לפחד ממנו ולקבל אותו באהבה ולהקשיב לו ולתת לצורך שלי מקום אמיתי בתוכי ולבחור נכון, בעצמי
והיום, העולם שלי יפיפה ומורכב ומעורבב וגרים בו יחד בכפיפה אחת החושך והאור והטוב והרע והקדושה והטומאה ואין יותר גדרות וגבולות מלאכותיים ששומרים על סדר מדומה כי הבלגן המלוכלך הזה הוא האמת שלי ואני כמעט אוהבת אותו כמו שהוא
ובכל יום מחדש אני מאפשרת לעצמי לחבק את האפילה שעדיין קצת מבהילה אותי אבל יותר מרטיבה אותי ומעמידה לי את הפיטמות ועושה לי חשק לטרוף את עצמי ואותך ואת העולם כולו
(יצרת מפלצת רעבה. עכשיו תתמודד)
