השבוע החולף הסתיים ברצף רעידות אדמה. יש מצב שאני מגזים, אבל תזרמו איתי. זה התחיל במשבר בעבודה שיכול להיות הרבה יותר מ"מכה קטנה בכנף" אך אם זאת, עדיין יש אופציות לתקן ואף לפתוח דלתות חדשות, אבל, עדיין זה מרגיש לי כמו כישלון אישי שלי, כמו האחזות מטופשת באיזור הנוחות ותרחיש שהיה ידוע מבעוד מועד ולא נעשה שום דבר למנוע אותו. זה המשיך לרעידת אדמה משפחתית שהוכיחה לי שוב שאני לא כזה בעל והורה מוצלח, כמו שחשבתי. תחושת כישלון כללית שמוציאה את החשק לנשום, אבל בשבת בבוקר, הקמתי את עצמי מהמיטה וארגנתי לכולם קופסאות אוכל לטיול הקליל שתכננו לשבת שמשית של שבוע גשום. העצב והכעס התערבבו אבל הושארו מחוץ לכריכים שהיו מלאים בתבלין הסודי שלי (חום ואהבה, למי ששאל). כל הדרך, ניסיתי לתת לכל המרמור הזה לשקוע ולהישטף בקרני השמש וזה עבד חלקית ולסרוגין. עכשיו שכולם ישנים וזה רק אני עם המחשבות, אני כועס על עצמי, עוד יותר. איזור הנוחות הזה הוא קללה ואני צריך רעידת אדמה מטורפת, שתזעזע לי את החיים ואולי תגרום לי לצאת מהשגרה הזאת, מהעצלנות הזאת. אני יכול לקוות, שהשבוע הזה יסתיים, קצת יותר טוב מקודמו, עם תחושת אופטימיות ופחות כעס עצמי.
לפני שנתיים. 20 בנובמבר 2022 בשעה 3:56
