את הכאב אפשר לראות בעיניים שלה, לשמוע בקול שלה. הכאב הזה שמגיע מדי פעם ומשבית אותה וזה פשוט עונש לדעת שאין לי ממש מה לעשות, חוץ מלהמתין שזה יעבור עוד כמה ימים.
אני מלווה אותה למיטה, עוטף אותה בשמיכה ומשנק נשיקות קטנות ומלאות באהבה. היא נרדמת תוך שניות. בבוקר אני מתעורר קצת אחריה והיא מסתובבת ישר לחיבוק. אני תופס אותה חזק , תופס את השומנים שלה ומרגיש כאילו אני נטען בכוחות. להרגיש אותה בלי תיווך של בגדים תמיד עשה לי טוב על הנשמה.
היא מניחה את היד שלי בדיוק איפה שכואב, כמו פעם, כשהיינו צעירים ונטולי ילדים. היינו שוכבים ככה שעות, היד שלי על הבטן וכאילו המגע שואב ממנה את הכאב. הילדים משחקים בשלהם וטרם הגיעו להוציא אותנו מהשמיכה. עוד קצת ונקום לשתות קפה ולהתחיל לארגן מיליון ואחד דברים. לבינתיים עוד חיבוק ועוד נשיקות ועוד חיבוק ולפתע בלי הכנה מוקדמת היא מניחה את היד שלי על השדיים שלה.
אני מוציא שד אחד ומלקק את הפטמה ביסודיות, בהתמסרות ואז גם מוסיף נשיכה שסוחטת ממנה גניחה. "אני מתה שתזיין אותי" היא לוחשת לי עמוק באוזן. "אני מת לזיין לך ת'צורה" אני לוחש חזרה והאמת שמש מתחשק לי לרדת לה, ההתמכרות קשה ואני כמו נרקומן בקריז כבר כלכך הרבה זמן, יותר מדי זמן.
פתאום נשמע רעש של ריצה והנינג'ה המשפחתי מופיע בחדר וקופץ על המיטה. מיד אחריו מגיעה אחותו הגדולה ומקפצת גם היא ומפריעה בינינו.. אני על קצה המיטה והמרפקים החדים שלה חופרים לי בצלעות.. "תעשו ילדים, שום דבר לא ישתנה", אמר זמרי י. בציניות ומעלה חיוך בדיוק כשהיא מכניסה את הרגליים הקפואות שלה מתחת לשלי.
רגעים קטנים של אושר משפחתי, ללא לחץ של למהר... אושר טהור של ארבעתינו. עוד כמה שנים הם יגדלו ויכחישו כל קשר עם ההורים שלהם.. עד אז נהנה מכל רגע ורצון לקצת חום ואהבה. הם יוצאים מהמיטה וחוזרים למשחק שלהם. היא חוזרת קרוב ואני ממשמש אותה ומרגיש כמה אני רעב למגע שלה, לטעם שלה, לתשוקה שלה, להתמסרות והכניעה שלי.
אני הולך להכין קפה ("הקפה שלך תמיד יותר טעים" היא אומרת ואני לא בטוח אם זה באמת או שהיא סתם מתעצלת לצאת מהשמיכה. הקפה מוכן ואני חוזר לחדר לקרוא לה. אני שולף את השדיים שלה ומעסה בזריזות מלקק ונוגס. אני מרגיש את הזין שלי נוטף ואת הביצים קשות וכואבות..אני בטוח שלה כואב יותר אז אתאזר בסבלנות...
שבת שלום
