דיסקליימר - דעתי בלבד. רגשות שלי בלבד. אזכיר כי על רגשות אין עוררין, אנחנו לא בוחרים ברגשות (אחרת כולנו היינו מאושרים, אני מניחה). אני לא פסיכולוגית ולא קרימינולוגית ולא התנדבתי בארגון לנפגעי כתות. אני מעלה תהיות.
באיזשהו פודקאסט שגיליתי לאחרונה והקשבתי לו ללא הפסקה בשבוע האחרון הציגו, באחד הפרקים, את סיפורו של ארקדי וימגוק. בחור שניהל כת אכזרית למדי ואף גרם לשלושה להתאבד, שלא לדבר על הנזקים הפיזיים, נפשיים, מיניים וכלכליים שגרם למה שאני מניחה שהיו עשרות של מאמינים. היום נתקלתי במסגרת העבודה בתיק של דניאל אמבש, שניהל כת בצורת הרמון (במילים אחרות - מלא נשים, ואפילו גבר אחד). השם היה מוכר לי, אז החלטתי לחפש עליו מעט מידע באינטרנט. מצאתי את עצמי קוראת את פסק הדין בערעור פלילי שהגיש, שהיה בין הקישורים הראשונים בגוגל, ושקעתי פנימה לתוך כמויות העמודים שהיו שם. נדמה לי שכתב האישום נגדו היווה בערך שליש או רבע מאותו פסק דין ארוך. במילים אחרות, רבע מכל המלל היה תיאורים לפרוטרוט של כל הדברים המחרידים שעשה שם. נדמה לי שעצם העובדה כי ההתעללות שלו הייתה בעיקר מינית גרם לי להזדעזעות עמוקה יותר מאשר ניצול כלכלי, אלימות פיזית והדברים האחרים שחוזרים על עצמם בכתות. אני תוהה אם זה בשל הרבדים השונים שיש מאחורי התעללות מינית, ואולי כיוון שאני יכולה להזדהות עם זה יותר. מעולם לא ניצלו אותי בשביל כסף, או החזיקו אותי בתנאי עבדות והרחיקו אותי ממשפחתי, אבל כן ניצלו אותי ואת הגוף שלי, בין אם לטווח קצר או ארוך.
במהלך הקריאה של כתב האישום וגם לאחר מכן יצא לי לחשוב על היכן בדסמ נמצא מהבחינה הזו. אני חושבת שהגבול הוא מאוד דק, הספקטרום של בדסמ והעוצמה שלו יכולים בקלות לחמוק אל תוך גבולות המאפיינים המוכרים של כתות. נדמה לי שהתחלתי לקרוא ולהתעמק בנושא מהרגע ששמעתי על גואל רצון. יצא לי לקרוא על לא מעט כתות שונות בארץ ובעולם, תיאורים של החיים בתוכם מנקודת מבטם של אנשים שהצטרפו ואנשים שנולדו לכת, על הפרטים הטכניים, הניתוחים הפסיכולוגיים והמאפיינים והדברים שחוזרים על עצמם ברוב הכתות. מתי הרצון וההסכמה הופכים להסכמה בעל כורחו של הנשלט, שנובעת משטיפת מוח, מניפולציה או תלות. אני מרגישה שאני נשמעת פלצנית מעצבנת שבוחרת לנתח כל דבר קטן, אבל אלו מקומות שהייתי בהם. בגיל שש עשרה הייתי במערכת יחסים מבוססת שליטה 24/7, שליטה מנטאלית מה שנקרא. לא באמת היו בה אספקטים מיניים, כלומר, הוא ניסה שיהיו ברגעי חרמנות אימפולסיביים, אבל השתדלתי להימנע מהם עד כמה שיכולתי וטרחתי להזכיר לו שגם הוא אמר לי תחילה לא מעט שהוא לא מעוניין בשום דבר מיני כל עוד אני לא בת 18 (כמובן, כי שליטה 24/7 על קטינה שרק שלשום הגיעה לגיל ההסכמה זה לגיטימי לגמרי אם זין וכוס לא מעורבים). חשבתי לעצמי שמיותר לציין, אבל כנראה שלא מיותר - הוא היה בן 29, כמעט 30.
בסופו של דבר הייתה שם אכפתיות. היו שם "חוקים" שסייעו לי להשלים מטרות לטווח קצר או ארוך, או שיסייעו לי לישון מספיק שעות בלילה, למשל. אבל הקשר לא התחיל כך. היינו שני בלוגרים ואהבתי את הכתיבה שלו, אז פניתי אליו - כפי שהייתי עושה עם כל בלוגר שרציתי שיח עמו במקום להסתפק בפוסטים שלו. והקשר שהתהווה - גם הוא קרה לאט, בלי שיחת יחסינו לאן או הבהרה מפורשת של "אני רוצה שתהיי נשלטת שלי". היו שם צעדים קטנים ושקטים לקראת המטרה הזו, בהסכמה שלי תחילה. קשה לי לומר אם הייתה שם הסכמה טהורה בהמשך. הייתי תלויה בו. קצת אפשר לומר שנשמתי אותו וחשבתי עליו בכל רגע, הסכמתי לעשות בערך כל דבר. הייתה שם תלות הדדית, הוא גם חשב עליי המון, כתב לי המון, היה מאוהב בי על כל הראש (לטענתו, לפחות), היה לו קשה בלעדיי ולי היה קשה בלעדיו. אבל לא במובן הבריא, לא געגוע מתוק ומתסכל, לא בדיוק אהבה בצורתה הבריאה. אני מאמינה שהוא לא טיפש, הוא ידע אילו צעדיהם הוא עושה, מה זה אומר עלינו, לאן זה מוביל.
בשלב מאוחר יותר, אך אפילו לפני אמצע הקשר, הייתה לי רשימה של חוקים (שהלכה ותפחה, יש לציין). היו שם גם איסורים כמו שיחות עם "סוטים אחרים", כך הוא קרא להם. היו שם דרישות כמו לכתוב לו דבר ראשון על הבוקר, לכתוב לו דבר אחרון, ממש לפני השינה, בלילה. לצלם תמונה (לא מינית) שלי בבוקר. לקרוא איזה שיט על איזה משהו שקשור לפוט פטיש שהיה לו שמשום מה הוא רצה לערב אותי בו. לעדכן אותו מה הלו"ז שלי לאותו יום, לענות להודעות בזמן, לענות לטלפונים, לבקש רשות לישון בצהריים, ולפעמים לתקופות קצרות לבקש רשות לעוד דברים, לכתוב סיפורים בדסמיים למניהם על פי דרישותיו כשביקש זאת. קיבלתי עונשים, אני מניחה שקיבלתי גם פרסים אבל אני לא זוכרת אותם (ספק כי נותרו בי הדברים הקשים יותר, ספק כי אותם "פרסים" הרגישו ככאלה רק באותה תקופה). איסורים רגעיים על פי חשקיו, דברים קטנים כמו לאסור עליי לאכול משהו טעים (ובריא, אני זוכרת ספציפית דובדבנים) שהיה נמצא במקרר לעיתים רחוקות. מתי אני מתעוררת, מתי אני הולכת לישון. אני זוכרת שהוא איים עליי, כנראה בהתקף חרמנות ורצון לבסס את השליטה שלו באופן מילולי, שהוא יכול לומר לי להתעורר בחמש בבוקר במשך כל חופשת הקיץ (בכל זאת, בת שש עשרה, חופשת קיץ וזה), בתוספת שאלות כמו "ואת תעשי את זה, נכון?" אני חושבת שזה עורר בי חלחלה כיוון שהקשר באותה תקופה גם ככה היה על סף פירוק. כבר פחות רציתי, פחות הייתי "שבויה בקסמיו". שלא לדבר על הרצון לבכות רק מהמחשבה של עייפות תמידית שגם ככה התחילה לבצבץ לה בערך שנה לפני כן (ונמשכת עד היום, יש לציין). לפעמים הוא היה אומר שאם יהיה חבר, אני אבקש ממנו רשות להיפגש איתו ולשכב איתו ("נכון?").
באמצע הקשר שלנו אמרתי לו משהו אימפולסיבי שהרגשתי באותו הרגע (הייתה לי סיבה ממש טובה, הוא פגע בי אחושרמוטה וזה בדיוק מה שהרגשתי כלפיו באותו רגע). משהו בסגנון זה שהוא גרוע כמעט כמו מישהו שהטריד וניצל אותי מינית במשך תקופה ארוכה כשהייתי בת 14. הוא כתב לי הודעה ארוכה על כך שהוא לא בטוח שהוא יכול להמשיך להיות איתי בקשר אחרי מה שאמרתי, שהוא צריך לשקול אם הוא עוזב אותי. התגובה שלו באותו רגע הייתה כנה, ללא ספק. התפרקתי, בכיתי, ביקשתי את סליחתו ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך אחיה מעכשיו. אבל בהמשך הוא פשוט ניצל את הרצון שלי לכפות על כך שפגעתי בו. זה שלב שבו המניפולטיביות שלו והניצול המנטאלי שהיה שם נהיו בולטים, ולמעשה היווה את עיקר הקשר. טסתי לחו"ל מספר ימים לאחר אותו יום בו אמרתי את מה שאמרתי ואני זוכרת שכל הטיול לא התאפסתי על עצמי. חשבתי רק עליו, חשבתי על זה שאני הולכת לאבד אותו, בכיתי בלילות, לא הצלחתי ליהנות. הייתי בדיכאון. הייתה לי דה-ראליזציה. חילקתי את החיים שלי ללפני ואחרי שהקשר השתנה כך, שאם קודם היה לי ביטחון ברצון שלו בי, הוא נעלם והייתי צריכה להוכיח את עצמי ולרדוף אחריו, גם אם זה לא היה נכון. בקיצור, הרגשתי חרא. ממש. אבל זה גם מה שגרם לי להתרחק ממנו מיוזמתי, בסופו של דבר.
חשוב לי לציין שבמהלך הקשר הבעתי כלפיו בלבול וחששות מטיב הקשר ומהרצון שלי בו. כמובן שהוא היה אומר לי לטאטא אותם מתחת למיטה ו"כל עוד טוב לי" אז הכל בסדר (הבעיה היא שלא הייתי בטוחה האם זה טוב לי, ומכאן הבלבול).
הקש ששבר את גב הגמל היה כשהייתי צריכה להיות מרותקת למחשב על מנת להיות זמינה להודעות ושיחות ממנו אחרי ששלחתי את הטלפון לתיקון. הייתי צריכה לעדכן אותו בכל פעם שהלכתי לאכול, לשתות או להתפנות אבל חוץ מזה - להיות מחוברת. במילים אחרות - לא הולך לקרות. ממש לא. נשברתי. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, זה היה תהליך גם כן, ולא קרה ביום אחד. התחלתי להתרחק מנטאלית וקוגנטיבית, לאחר מכן להתרחק ממנו בפועל, להתרחק מהתקשורת בנינו. התחלתי להתעצבן עליו, על הדברים קטנים שעשה, עליו כבן אדם, על הנשימות שלו. התחלתי להתווכח איתו. אני זוכרת שהוא היה אומר "זוכרת איך היה לנו טוב אז? מה קרה לזה?". באיזשהו שלב התחלתי לצאת עם מישהו, גם בלוגר, שהוא לא חיבב במיוחד. הוא גם מאוד קינא בו. היינו רבים המון סביב הקשר החדש הזה. בסופו של דבר ניתקנו קשר ולא דיברנו מאז.
לא סיפרתי על זה לאף אחד במשך יותר משנה, נדמה לי. וגם כשסיפרתי התביישתי בזה ממש. התביישתי רק על לחשוב על זה. הרגשתי חשופה ופגיעה, כאילו אני עומדת עירומה מול גבר זר. זה קצת מה שזה, באופן ציורי. הרגשתי מטומטמת. בעיקר הרגשתי המון, המון אשמה על מה שקרה, ובפרט גם על איך שהרגשתי.
אני עדיין מרגישה אשמה קצת על איך שאני מרגישה. על ה"התקרבנות" שלי. ההשוואה הזו בין הקשר שלנו לבין קשר של מנהיג כת עם מאמינה שלו. ולא משום שאני גורעת מהסבל וההתעללות שהן עוברות שם, חלילה, שכן זו לא הכוונה שלי כלל. להכל יש ספקטרום. אני בצד המתון שלו, לעומת אותם נשים וגברים שחיו בכתות ונפגעו בדרכים האיומות ביותר, הנמצאים בקצה הקיצוני ביותר של הספקטרום הזה. אני מרגישה אשמה על העובדה שאני בכלל מעזה להעלות בראשי אסוציאציות של כת, ניצול ופגיעה במסגרת הקשר הזה. הרי מה שהיה פה זה פשוט בדסמ, לא?
נדמה לי שפה נכנס עניין הגבול הדק ביותר. אני זוכרת שקראתי לפני שנתיים ספר של יעל פפר על חוויותיה בתור אחת מנשותיו של גואל רצון, והאופן שבו הקשר שלהם הזכיר לי אותו - בתחושות, ברצונות, במעשים ובציות - עורר בי חלחלה והתחלתי לתהות על הנושא. הצבתי המון קירות וגבולות רגשיים ביני לבין אחרים. אני מתקשה לומר שכיום הקירות הללו אינם. נדמה לי שהם הפכו להרגל שאני כבר לא יכולה להפריד מההתנהלות הרגילה וה"תקינה" שלי בקשר.
הגבול בין בדסמ לתלות וניצול מניפולטיביים ודפוסים של כת הוא סובייקטיבי. לא רק בין אדם לאדם, אלא בין קשר לקשר אצל אותו אדם. אני גם מתקשה לומר היכן עובר הגבול בין הקושי לזהות רצונות ולכן לעשות דברים שאני לא בהכרח רוצה, לעומת עשיית דברים מתוך מניפולציה ותלות, שלא בהכרח הייתי עושה אילו הייתה לי בחירה שלא מותנית באופי הקשר. אצל מי האחריות, ובאיזו מידה? מתי זה נהיה הוגן לטעון שנפגעתי מקשר? מתי זה הוגן להשוות אותו לפרשות מחרידות על קשרים מזעזעים שמתפוצצות בתקשורת? לעיתים אני נתקלת פה בפוסטים שמאוד קשים לי. פוסטים שאני מתקשה לקבל את אופי הקשר המצטייר מהם בצורה טובה. פוסטים שגורמים לי לתהות האם הדברים שנעשים שם הם בסופו של דבר בהסכמה צלולה דיה.
אני לא פסיכולוגית, אני לא קרימינולוגית ולא משפטנית. אני לא יודעת. אני רק יודעת מה אני מרגישה.