ככל שאנחנו נוברות יותר בין חלקי רגשות מקוטעים שאני מצליחה לבטא אך בקושי, אנחנו מוצאות יחד עבר טראומתי שנדחק הצידה כל כך, שאפילו לא עלה בדעתי לקשר אותו עם החוויות של ההווה. מבחינתי המקרים האנקדוטליים הרבים ההם היו ועברו, היו והתגברתי, היו וכמעט ולא חולפים בראשי. אבל שכחתי שהקירות, מנגנוני ההגנה, החששות והנטיות והרצונות עוד שם. שכחתי שכל התנהגות לא בריאה והרגל הרסני מגיעים ממקור מסויים, בסופו של דבר. ואני עדיין מרגישה שהעבר הזה, שמרגיש רחוק כל כך, היה ונגמר לפני זמן רב. מבחינתי זה לא הולך איתי. אולי כמו גמילה מוצלחת מסיגריות ובו בזמן סרטן ריאות כתוצאה מההשלכות.
המבט הדואג, האמפתי, המזדהה הזה שלה לא יוצא לי מהראש. אני חושבת שזו הסיבה שהיא קסמה לי מהפעם הראשונה שנפגשנו. זה אחד המבטים הכי מנחמים שפגשתי בחיי, זה כמו חיבוק ארוך ומוחץ של אמפתיה טהורה. הלוואי והייתי במקום שלה, יושבת שם עם המבט שלה וגורמת למישהי מולי להרגיש כל כך בטוחה ומובנת. יש לי דרך ארוכה עד לשם, אבל ככל שאני קוראת על זה יותר אני נמשכת לזה יותר.
אני מכירה את האדישות המתסכלת הזו שלי טוב מספיק כדי לדעת שזו הדרך שלי לא להרגיש. אני יודעת שאפשר להרגיש ולחוות את המציאות כמות שהיא, אבל אני לא מצליחה להיאחז ולחוש בה. החלומות שלי, לעומת זאת, מציאותיים מאוד, ונוצר מצב בו אני מתקשה להבדיל בינם לבין האמת.
"כשם שבא סוף סוף יום שחרורו, שבו היה בעיניו הכל כחלום יפה, כך גם בא היום שבו היו בעיניו כל חוויותיו שבמחנה אך בחלום בלהות".
אני צריכה למצוא ספר אחר להתאבסס עליו, אני מרגישה שאחרי כמה ימים זה כבר נהיה מביך.
