התכווצתי על הספסל בתחנת האוטובוס. הברכיים קרובות לחזה והאצבעות קפואות, אבל היה לי נעים להרגיש ולא להרגיש אותן באותה עת. נזכרתי איך היא הייתה מחזיקה את ידיי בחורף ומתלוננת שאני תמיד צוננת, היא הייתה משפשפת את כפות ידיה בשלי עד שהיו שבות לצבען המקורי, אמנם בהיר מאוד, אך לא לבן לחלוטין, ובטח שלא אדום מקור. ימי שישי אחר הצהריים בעיר הזו, מלאת השמרנים, תמיד שקטים ושלווים מהרגיל, מזכירים מעט את ערב יום כיפור. הכבישים ריקים ואני חוצה אותם כאוות נפשי, נזהרת רק מהאוטובוסים ששירותיהם פסקו זה עתה. קר פה, והרוח איננה סלחנית, אבל הגשם היה כה עדין הפעם שאפילו ניתן לומר כי נעם לי, באמת נעם לי לעמוד תחתיו ולהרגיש טיפות זעירות ביותר נוחתות עליי ברוך. והשמש שזרחה איתנה בשמיים על אף מזג האוויר הסגרירי הפכה את היום החורפי הזה לקסום מהרגיל.
שלחתי לה הודעה - "צריך לצאת להשתכר". תהיתי עם מי אוכל לצאת והיא הראשונה שעלתה בראשי. כמובן, איתה השתכרתי לראשונה, איתה השתכרתי הכי הרבה. היינו מסתובבות עד לפנות בוקר וחוזרות אליי או אליה, ספק כדי להמשיך להשתכר, ספק לישון מכורבלות. ולמרות גובהה הנמוך משלי היא הייתה מתעקשת להיות הכפית הגדולה. שלשום תהיתי לעצמי שאם אמצא את עצמי מחפשת חתן, אולי עוד עשר או חמש עשרה שנה, אם ארגיש פרץ קונסרבטיביות יוצא ממני, אלך לשידוכים של החרדים ואסתדר משם. תמיד יש את השבור שרק מחפש הזדמנות להתרחק מהדת והבית. אבל נזכרתי, פתאום, שעשינו את ההבטחה הזו אחת לשנייה לפני שלוש שנים שנתחתן בגיל 31 אם לא נמצא בן או בת זוג מתאימים. היא מסורתית ממני באופן מובהק, היא רוצה להתחתן, להביא ילד, לחיות חיים נורמטיביים למדי. מרגיש מוזר לשאוף גבוה בגיל כל כך צעיר, אבל הנני שואפת גבוה, אולי לא בחיי המשפחה אבל בחיי הקריירה.
אני תוהה אם אני אינטרוברטית או אקסטרוברטית. אני מאמינה שהתהייה הזו תשעשע אחרים - בכל זאת, מבחוץ אני אדם שקט, מתבודד, אני מעדיפה לשבת בבית ומגיעה למפגשי חברים פעם בכמה שנים. אבל עוד לא הבנתי עד הסוף האם אני מקבלת אנרגיה מהיותי לבד או היותי בחברת אדם. אני זוכרת שאמרתי לו פעם אחת שאני רוצה לנוח בסופ"ש, לצבור כוחות, והוא היה מבולבל ושאל אם אני לא נחה אצלו. גם אני הייתי מבולבלת. מנגד, שבוע בלי שגרה ועבודה ואני מרגישה קצת דפוקה מהרגיל. קשה לתפקד בצהריים אם אינני חוזרת מהעבודה - עם משרד, עם אנשים, עם תעסוקה ותחושת פרודוקטיביות. יותר מדי זמן בבית ואני מאבדת את האנרגיה לפעול ולעשות. אבל שוב, אולי זו השגרה. אני מתגעגעת לטריפ של שכרות בדאנס ברים, ומנגד מבועתת מהרעיון של כל כך הרבה בני אדם במקום אחד. הקורונה באמת דפקה את היכולת שלי להיות בקרבת המון. הרחובות והתחבורה הריקים מאדם היו נעימים לי במיוחד. פתאום אם רוב המושבים תפוסים באוטובוס זה קשה לי. אם צריך להידחף בין בני אדם ברחוב או בקניון אני מרגישה צורך להתכנס אל תוך עצמי ולהיעלם לרגע אל השקט. אולי אני בכל זאת אינטרוברטית. רק צריכה קצת שגרה שמיישרת אותי בחיים.
גיליתי שאני יודעת גם לכעוס. שאני עושה את זה הרבה. לא החוצה, בעיקר פנימה, גם אם מופנה כלפיי אחרים. אני לוקחת את הדחפים שמופיעים עם הרגש הזה ובולעת אותם, מעמידה פנים שהם אינם. כמובן, הכעס מומר לאשמה כמעט ברגע, אבל עדיין אפשר לזהות את הרגש המקורי שעומד מאחורי האשמה הנלווית אליי בכל סיטואציה. אני מרתקת את עצמי. נדמה לי שגם את העו"סית. רגשות זה דבר פשוט יותר משחשבתי, אך באותה עת מסובכים הרבה יותר. אבל זה כיף, זה מעניין, אני אוהבת את זה. במיוחד אני אוהבת לתת לגיטימציה לכל אותן תחושות שלא מקבלות אותה. לקנאה, לכעס, לעצב. רגשות בסיסיים שמהווים תפקיד משמעותי בהיותינו חלק מחברה. אני תוהה איך הגענו מההישרדות הבסיסית הזו אל ביטול כל דבר שאינו חיובי בצורה ישירה ופשוטה להבנה.
הקור הזה עשה לי חשק להתכרבל במיטה ולקרוא ספר. וזה בדיוק מה שאלך לעשות.
