דיסקליימר - ולידציה ונתינת לגיטימציה אינן היינו הך, וניתן לממש את האחד מבלי לקיים את השני. אנחנו יכולים להבין מאיפה מעשים ורגשות נובעים מבלי להסכים שזה הדבר ה"נכון" או היעיל לסיטואציה.
לפעמים אני זקוקה נואשות למישהו שיגיד לי שלקיום שלי יש תוקף. זה שאני צריכה את אישורם של אחרים זו בעיה בפני עצמה, אבל בעידן הטכנולוגי שלנו, בו אנחנו נוטים לחשוף את עצמנו בריש גלי, זה לא כל כך מופרך. אני לא צריכה לגיטימציה למעשים או לאי העשייה שלי, גם אם אני רוצה אותה, אבל אני מאמינה גדולה בתיקוף. אני לא מסתירה את העובדה שזה דבר שהיה חסר לי רוב החיים, תחילה בצורה לא מודעת ובהמשך במודעות מלאה לקונספט ולחסרונו בחיי.
אם את קוראת את זה ומזדהה, בין אם זה משהו שחסר לך כרגע בסיטואציה ספציפית, ובין אם חווית את רוב חייך בסביבה נטולת יכולות ולידציה - אני רוצה להבהיר לך שאת תקפה - כולך. המחשבות, הרגשות, הרצונות, הדחפים, הקשיים, המעשים - לכולם יש בסיס, לכולם יש ערך מסויים בתת מודע, גם אם בפועל הם מזיקים. ההיגיון אומר שלא היית חווה מחשבות הממלאות אותך באשמה, או רגשות שלא נעימים לך, אם היית יכולה לשלוט בזה. לכל רגש יש תפקיד, גם אם הוא לא משרת נכונה את הסיטואציה - הוא כנראה מופיע מניסיון עבר כואב, הוא כנראה מעורר בך דחפים שהיית צריכה באירוע קשה יותר ולא היו שם.
חייתי את החיים שלי עם כל כך הרבה אשמה וסלידה על כל דבר ומכל דבר שחוויתי או הרגשתי או עשיתי או רציתי. אבל חלקם מוצדקים, וחלקם לא, ומה שבטוח זה שלכולם יש תוקף - בסיס וערך העומדים מאחוריהם. אני עדיין שוכחת את זה לפעמים, אבל הידיעה הזו שם, מחכה שאזכר בה, אעזר בה.
אז זו תזכורת קטנה לכולנו שאנחנו לא שולטים ברגשות ובדחפים שצצים, אנחנו לא יכולים לחסום מחשבות מהראש אלא רק לתת להן לזרום הלאה אחרי שהן הופיעו. אנחנו שולטים רק במעשים שלנו, וגם אותם - הפלא ופלא - אנחנו יכולים לתקף. וכמו שחברה כתבה לי לפני מספר שבועות - You are valid. באמת.
