הגעתי למקום הזה ביחסים עם הפסיכולוגית שאני מדברת איתה על דברים שלא העליתי בפני אף אחד מעולם. בתור אדם שמרגיש צורך לשתף כדי להקל על המחשבות שלי (ולכן גם הבלוגים, היומנים והשיחות מלב אל לב בשעות הקטנות של הלילה), אין הרבה כאלו. רק אלו שאני ממש מתביישת בהם, או ממש מפחדת מהם, או ממש ממש לא מוצאת את הכוח להסביר את עצמי לאף אחד, אפילו לא לעצמי. וזה לא שאני מעלה דברים ביוזמתי. כלומר, אני כן, פשוט לא את הדברים שקבורים עמוק באמת. היא מעלה אותם בעצמה, ספק קוראת אותי ספק זה פשוט מתבקש. או שפתאום נהייתי ממש ממש טובה בלרמוז דברים. לא נראה לי.
בכל מקרה, היא פשוט שואלת בעצמה. מעלה את הדברים הקשים באמת. נדמה לי שבכיתי מולה פעם אחת בלבד, בפגישה הראשונה או השנייה שלנו. מאז אולי עלו בי דמעות פעם או פעמיים, אבל זה לא התגלגל משם, תרתי משמע. אז אני אפילו לא בוכה, גם לא בדברים הקשים באמת, גם לא כשאני מתביישת או מפחדת. בכנות, בחדר-מרתף שלה אני לא מתביישת ולא מפחדת. אני רק מדברת וסקרנית ופתוחה לנקודת המבט שלה. אני חושבת שאני גם במקום הזה, נו, ביחסים איתה, שאני אמנם עדיין לוקחת דברים שנאמרים בערבון מוגבל, כי בכל זאת אני מדברת גם על עולמות שפחות מוכרים לה, אבל אני גם מוכנה להקשיב, ומפנימה, ומסכימה. תמיד הייתי מוכנה להקשיב, אבל לעיתים רחוקות להסכים או להאמין. למען האמת כשאני לא מסכימה איתה אני אפילו מעלה את זה בפניה.
דיברתי איתה על התסכול והדברים שחסרים שלי שם בקשר ההוא, וזה היה חדש לי, לדבר על זה עם מישהו סוף סוף. ואני עדיין מרגישה אשמה לגבי כל אותם דברים, אבל פחות. דיברתי איתה על הסטירה הכי משפילה שקיבלתי בחיים, זו שעדיין מעבירה בי צמרמורת של חוסר נעימה בכל הגוף. העליתי בפניה את חוסר האמון שטמון בי כשאני עומדת מול כל אדם שהוא, וגם את האשמה שהוא מוביל אליה, ואת הבלבול והתהייה אם להאמין למנגנוני ההגנה שלי או להתנגד להם לחלוטין, ומתי לעשות מה. דיברתי איתה על אפיזודות של בדידות איומה שפוקדת אותי מחד גיסא, ומאידך גיסא על הצורך הזה להתרחק מהכל ומכולם - ושלפעמים זה קורה במקביל, ורק הופך את הכל לקשה יותר. אמרתי לה שאני תוהה לפעמים איך, מי, למה, רואים בילדה בת 13 אובייקט מיני. אז, כשראיתי את החדשות על המורה ההוא שיתפתי אותה בתחושות כשלא הרגשתי בנוח לשתף אף אחד אחר. זה מעסיק אותי הרבה, כל הרגשות המעורבים שהנושא הזה מוציא ממני. אני לא יכולה לדבר על זה כל הזמן עם הקרובים אליי.
קיבלתי ממנה את הגושפנקה שהייתי צריכה עבור התחושות שלי. מנגד, התחלתי לתהות על קנקנן של כמה תוויות שהדביקו לי פסיכיאטרים.
לא יודעת, איתה אני עדיין מאוד מבולבלת, מתוסכלת, כואבת, לפעמים אפילו יותר מהרגיל, כשכל הרפש מהעבר צף למעלה; אבל אני גם מרשה לעצמי להיות אופטימית. זה די חדש. אופטימיות ברוטב ייאוש כזה.
