כבר חודשים ארוכים שלא ניגנתי. כלומר, עד היום. יש איזה שיר שהמנגינה שלו לא יוצאת לי מהראש כבר שבועיים והצורך לנסות להפיק אותה בעצמי גבר על החרדה שבטח שכחתי הכל (מה שלא נכון בכל מקרה). הלכתי לאיבוד במילים חסרות ההיגיון, אבל כל כך הרבה שינויי עוצמות ומינורים, אני אוהבת, דגדג לי באצבעות. בקטן, על מיתרים, אולי על קלידים בהמשך אם לא ימאס לי עד אז לשמוע את זה בראש בלי הפסקה.
התחיל להתקרר, בשמיים ובחיי, והדיסוציאציה התעוררה מתרדמת הקיץ שלה כך שהכל מרגיש מוזר. זו עוד תקופה מבלבלת, כזו שאביט עליה בעתיד ואתהה איך הרגישה, וכיצד התמודדתי. החודש הזה בשנה שאני מרגישה הכי נחותה, הכי קטנה, הכי גרועה, הכי סתומה, הכי רעה, הכי לא צריכה להתקיים ביותר מדי רגעים ביום. כל מילה היא טעות וכל תחושה אסורה, כל קשר מרגיש כאילו מתפרק גם אם בפועל עדיין קיים וחזק וטוב.
לראשונה מזה שנים שכתבתי לעצמי בלבד, בלי הרצון לשתף ולפרסם ברבים. קנאית לדעות הכי מביכות, למחשבות הכי מפחידות, לרצונות ולתחושות שמשתנים כל יום וחולפים בין הקטבים. אני חושבת ששם זה הכי אמיתי. אין לי תדמית לשמר ואין אנשים להזהר מהם, כל הדף הוא מקום לטעות אחת גדולה שאף אחד לא ידע עליה. בלי חרטות. נגעתי ארץ.
לא נראה לי שאני מיואשת. זה לא שאיבדתי תקווה, אני פשוט לא בטוחה מה זה אומר. אבל זה לא שויתרתי. אני מפחדת להישאר לבד. אמנם הצורך שלי בלבד לפעמים גובר על כבוד בסיסי כלפי כל אדם אחר, אבל יותר קשה מזה זה להרגיש שאני מתפוצצת מלהכיל את עצמי בעצמי בלי משהו להישען עליו. זה פחד אגואיסטי להחריד - אני לא רוצה להישאר לבד כי... כי מי רוצה להיות לבד? אבל לבד לבד, לבד באמת? לבד כזה של לחזור הביתה ולהיות עם עצמך לחלוטין, גם לא עם שיחת טלפון או הודעה או מחשבה הדדית. בלי כל אלו. מעניין כמה זמן אני יכולה להחזיק. יום אחד אעשה ספירה ואהפוך את זה למסורת שנתית בה אנסה לשבור את השיא הקודם.
תקופת הלאות הזו בשנה, אתם יודעים.
