זה אחד השבועיים הקשיים שהיו לי בחיי, או בלי הדרמה פשוט שבועיים הכי אינטנסיביים שהיו בחיי.
לעוד סיכומון על עצמי מהפוסט הקודם ותמונת פרופיל אני סטודנטית לתואר אומנותי כלשהו. ועכשיו זו תקופת ההקמות של התערוכות סיום. משמע יש כאוס, בלגן, לחץ, לחלקינו דם, מלא אבל מלא זיעה וכמובן דמעות. אפילו לי היו כמה היום, אבל ממשיכים הלאה.
בין לבין ריצות בין קומה לקומה, סחיבת דברים מחדר לחדר, לעודד עוד סטודנט שפשוט נשבר, להתחבא מראש המחלקה, לעזור למי שמיואש וצריך עזרה בהקמה, אני מוצאת לעצמי מחבוא קטנטן. שאף אחד לא רואה אותי, אני בלתי נראית, בלתי נשמעת (כמו שאני אוהבת), אני יושבת עם הפלאפון וקוראת בלוגים.
פוסט מפה ופוסט משם, חלק מעציבים אותי, חלק נותנים תיקווה, חלק מלמדים, חלק מרגשים, חלק מעוררי מחשבה, וחלק מצחיקים אותי.
אני שמחה שיש לי אופציה שאני יכולה לקרוא, לראות נקודות מבט להגיע למסקנות איפה אני עומדת בתוך העולם של הבדס"מ.
חודש הבא תהייה לי שנה מאז הקפיצה שלי "לבריכת הבדס"מ" ואני מנסה לחשוב מה עברתי, מה למדתי, להמשיך, לעצור?
הייתה לי שנה לא קלה הקפיצה למים לא הייתה לתוך בריכת ילדים... היא הייתה ישירות למים העמוקים ושילמתי על זה מחיר כבד. לא שכל חוויתי היו מזעזעות, להפך קרה לי דבר שלא ציפיתי לו. עד לפני השנה, ביקום הונילי לא באמת היה לי קשר, לא משהו שיכולתי לקרוא לו קשר. אבל כשנכנסתי לקשר בדס"מ עם המאסטר זה היה הקשר הכי ארוך והכי רציני שהיה לי בחיים.
שמחתי על החוויה הזו וכל מה שהייתה בתוכה אפילו כשזה נגמר רע כי למדתי, טעמתי, הרגשתי והתרגשתי. הרגשתי סוף סוף עצמי ואיפה שאני אמורה להיות.
אך יש עוד כלכך הרבה מה ללמוד ולפעמים קשה לי לחכות, להיות סבלנית, להאמין שמה שאמור לקרות יקרה ולא צריך לדחוף בשלב זה.
ללמוד מטעויות, נואשות מובילה להחלטות פזיזות וטעויות שאני אשלם עליהם.
אז אני עוצרת, נושמת עמוק, מוצאת לי פינה נסתרת משלי, לוקחת הפסקה וממשיכה לקרוא עוד בלוג.